תוצאות הבחירות האחרונות מספרות סיפור פוליטי. בעיניי הן מספרות גם סיפור עמוק יותר על זהות. עופר וינטר יצא לדרך עצמאית עם 'עמך ישראל', אבי מעוז התמודד בנפרד עם 'נעם', ואילו הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' רצה יחד עם 'זהות' של משה פייגלין. התוצאה ברורה: 'הציונות הדתית' ו'זהות' קיבלו ביחד שישה מנדטים, בעוד 'עמך ישראל' קיבלה 95,764 קולות ו'נעם' 9,928 קולות – שתיהן מתחת לאחוז החסימה. עשרות אלפי קולות לא תורגמו לייצוג בכנסת.
אפשר לנהל את הדיון הרגיל: מי טעה, מי היה צריך לפרוש, מי היה צריך להתאחד. אבל נדמה לי שהשאלה המעניינת יותר היא אחרת: מה קרה לציונות הדתית, שפעם ידעה להחזיק ביחד סיפור משותף והיום מתקשה יותר ויותר להסכים אפילו על הגדרת המרכז שלה?
במסגרת המחקר שלי על הזהות הדתית בעולם הפוסט־מודרני, אחד הדברים שעלו שוב ושוב היה תהליך של התגוונות ופיצול. הפוסט־מודרניזם אינו מתחיל במפלגות, הוא מתחיל בתודעה – בחשד כלפי נרטיב אחד, בהעדפת ריבוי קולות, בפירוק היררכיות ובמעבר מזהות יציבה לזהויות חלקיות, משתנות ולעיתים מתחרות זו בזו. במחקרי כתבתי שהלך הרוח הזה מחלחל גם אל בתי המדרש והישיבות של הציונות הדתית, ומחולל בתוכה תהליכים של התגוונות ופיצול.
לצד הסכנות, הפיצול הזה גם פותח אפשרויות של התחדשות, צמיחה וגמישות. כלומר, הבעיה איננה בעצם קיומם של קולות שונים. הבעיה מתחילה כאשר אין עוד סיפור משותף שמסוגל להחזיק אותם יחד. ופה, בעיניי, הציבור הדתי־לאומי צריך לעצור ולעשות חשבון נפש. לא בגלל וינטר, לא בגלל נעם, ולא בגלל סמוטריץ', אלא בגלל השאלה: האם אנחנו עדיין יודעים לומר מהו הסיפור שמחבר בינינו? האם אנחנו מחנה אחד שיש בו מחלוקות, או אוסף של תת־זהויות, שכל אחת מהן משוכנעת שרק היא מייצגת את הציונות הדתית האמיתית?
אולי יעניין אתכם
השאלה הזאת אינה חדשה. במשך שנים אנחנו רואים בתוך הציונות הדתית תהליך של התמיינות למחנות, בתי מדרש, שפות פוליטיות וסגנונות דתיים שונים. לעיתים זה ביטוי לעושר אמיתי, אך לעיתים זו עדות לכך שהמכנה המשותף נעשה צר יותר. הבחירות פשוט הפכו את התהליך התודעתי הזה למספרים על לוח התוצאות. אבל זו אינה רק שאלה של הציבור הדתי־לאומי. גם החברה הישראלית החילונית צריכה להקשיב לה. כי מה שקורה בציונות הדתית הוא במידה רבה תמונת ראי של תהליך ישראלי רחב יותר.
במשך שנים התרגלנו לכך שכמעט כל זהות מפורקת לתת־זהויות: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, ליברלים ושמרנים, מזרחים ואשכנזים, מרכז ופריפריה. לכל קבוצה יש שפה, תקשורת, מנהיגים ולעיתים גם אמת משלה. יש בזה דבר מבורך. יותר קולות מקבלים מקום, ויותר אנשים יכולים להגדיר את עצמם בלי להיכנס לתבנית אחת. חברה דמוקרטית זקוקה לריבוי הזה.
אבל לריבוי יש גם מחיר כאשר הוא מאבד את המרכז. חברה שיש בה רק ריבוי ואין בה סיפור משותף מתקשה לבנות סולידריות. זה בדיוק אחד האתגרים של העידן הפוסט־מודרני: לא עצם קיומן של זהויות שונות, אלא השאלה אם נשאר משהו שמסוגל לחבר ביניהן.
יש לי טענה שהזהות היהודית והדתית אינן עניין פרטי בלבד. כשהן נחלשות, מיטשטשות גם תחושת השייכות והיכולת לבנות חוסן של היחיד ושל החברה. לכן השאלה איננה אם לחזור לזהות אחידה, סגורה וקשיחה. זו גם אינה הדרך שאני מציע. האתגר הוא לבנות זהות יציבה וגמישה: זהות שיש בה ויכוח אבל גם בית, מחלוקת אבל גם שייכות, ריבוי אבל גם מרכז, יכולת להשתנות בלי להתפרק.
לציבור הדתי־לאומי אני אומר: אל תמהרו להסביר למה האחרים טעו. תשאלו קודם איך הגענו למצב שבו כל קבוצה בטוחה שהיא לבדה מחזיקה את הסיפור. ולציבור הישראלי כולו אני מציע לשאול שאלה דומה: האם אנחנו עדיין עם שיש בו מחלוקות או שכבר הפכנו לאוסף של מחנות שחיים זה לצד זה? הפוסט־מודרניזם לימד אותנו היטב כיצד לפרק, לערער ולתת מקום לקולות שונים. כעת מגיע השלב הקשה יותר: ללמוד מחדש כיצד לחבר בלי למחוק את ההבדלים.
הכותב הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי, מחבר הספר 'זהות – ממשבר דתי להתחדשות רוחנית', בהוצאת אידרה
לתגובות: [email protected]