הסרט נז"א, שנוצר בידי ישראלים ומציג טענות קשות נגד פעילות צה״ל בעזה, זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה והתקבל שם בהתלהבות. הסרט נשען בעיקר על עדויות אנונימיות ועל מקורות פלשתיניים, ומציג תמונה חמורה וקשה של פעולת ישראל במלחמה. בעיניי זו עוד פגיעה בחיילי צה״ל, בפעם המי יודע כמה.
אבל השאלה המעניינת יותר היא: מהו השורש העמוק שמזין את אובדן הדרך הערכי והלאומי הזה? כיצד יצירה ישראלית המציגה את צה״ל באופן כה חמור הופכת בזירה הבין־לאומית לעוד כתב אישום נגד חיילינו ומדינתנו? וכיצד נוכח טענות כאלה מנהיגים, מוסדות המדינה ולעיתים גם צה״ל עצמו מתקשים להשיב בשפה ברורה, נחרצת ובטוחה בצדקת הדרך?
זו אינה תופעה מקרית. כפי שכבר כתבתי במחקרי על 'הזהות הדתית והיהודית באקלים הפוסט־מודרני', כבר יותר מארבעה עשורים אנו חיים בתוך תהליך של ערעור מושגים שבעבר נתפסו כמובנים מאליהם: אמת, סמכות, היררכיה, זהות לאומית ונרטיב משותף.
אחד ממאפייני התקופה הוא מתן לגיטימיות לריבוי נרטיבים. לכאורה זהו הישג חשוב: ההכרה בכך שלאדם אחר, לקבוצה אחרת או לעם אחר יש נקודת מבט משלהם. הבעיה מתחילה כאשר ריבוי הנרטיבים הופך לטשטוש ההבחנה בין אמת לשקר, בין פרשנות לעובדה, ובין ביקורת לגיטימית לערעור על עצם זכותה של חברה להגן על עצמה.
אולי יעניין אתכם
בהקשר הישראלי, כאשר כמעט הכול פתוח לפרשנות, גם הנרטיב הפלשתיני מקבל מעמד הולך וגובר, לעיתים בלי שמולו ניצבים בביטחון הסיפור הציוני שלנו, ההיסטוריה שלנו וזכותנו להגן על עצמנו. לא עצם ההקשבה לאחר היא הבעיה. הבעיה היא אובדן היכולת לעמוד מולו מתוך זהות ברורה משלנו. וכאשר כל סיפור יכול להפוך לנרטיב לגיטימי, כל סמכות נעשית חשודה וכל זהות קולקטיבית מועמדת לפירוק – המצפן הערכי מתחיל להיטשטש. מכאן קצרה הדרך למציאות שבה האשמות נגד חיילי צה״ל, הנולדות בתוכנו, חוזרות אלינו מן העולם כאילו היו אמת מוסכמת.
את השחיקה הזאת אנחנו פוגשים גם בזירות אחרות. גם מערכת המשפט נדרשת שוב ושוב לקבוע היכן עובר הגבול בין מחלוקת דמוקרטית לגיטימית לבין תמיכה בגורמים ובדרכים המסכנים את המדינה. דמוקרטיה זקוקה לפלורליזם, אבל היא זקוקה גם לגבולות. כאשר בשם הפתיחות אנו מתקשים לומר מה חוצה קו אדום, אנחנו לא רק מרחיבים את השיח – אנחנו עלולים לאבד את היכולת להגן על המסגרת שבתוכה השיח מתקיים.
ערכים אוניברסליים, זכויות אדם וביקורת מוסרית הם חשובים, אבל הם לא יכולים להתקיים בחלל ריק, מנותקים מזהות, משייכות ומאחריות לאומית. חברה נדרשת לא רק להחזיק בערכים, אלא גם לדעת לדרג אותם כאשר הם מתנגשים. בלי היררכיה ערכית, גם ערכים ראויים עלולים להפוך למצפן שאינו מצביע לשום כיוון. ערעור ערכים מוביל לאובדן דרך.
וכאשר אנחנו עצמנו איננו מאמינים בצדקת דרכנו כעם, קשה לצפות שאומות העולם יאמינו בה במקומנו. הסברה בין־לאומית יכולה להסביר את עמדתנו, אך היא אינה יכולה להחליף ביטחון פנימי בזהותנו ובצדקת קיומנו. שבעה באוקטובר היה אמור ללמד אותנו עד כמה מסוכן לאבד בהירות בשאלה מי אנחנו, מי מבקש לפגוע בנו ועל מה אנחנו נדרשים להגן. הוא היה אמור להזכיר לנו שזהות לאומית איננה סיסמה, אלא תשתית של שייכות, אחריות וחוסן. כנראה עדיין לא למדנו מי אנחנו.
הסרט נז"א הוא לא הסיפור כולו. הוא עוד סממן. ולא, הבעיה שלנו איננה הסברה בין־לאומית. אנחנו זקוקים קודם כול לחינוך: לזהות, לשייכות, לאחריות, להיכרות עמוקה עם הסיפור הציוני וליכולת להציב גבולות ערכיים ברורים.
חינוך כזה אינו מבטל ביקורת ואינו דורש אחידות מחשבתית. להפך, הוא מאפשר מחלוקת מתוך עוגן. רק אדם שיודע מי הוא יכול להקשיב לאחר בלי להיעלם בתוכו, ורק חברה שמכירה את ערכיה יכולה לבחון את עצמה בלי לפרק את יסודות קיומה. כי השאלה האמיתית היא לא רק כיצד העולם רואה אותנו, אלא איזו חברה אנחנו מחנכים להיות והאם אנחנו עדיין יודעים מהם ערכי היסוד שמצדיקים ומחזיקים את קיומנו כאן, בארץ הזאת.
הכותב הוא מחבר הספר 'זהות – ממשבר דתי להתחדשות רוחנית' (הוצאת אידרא) וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי
לתגובות: