בשבוע שעבר תיארתי כאן את המסע שלי לחיפוש אחרי האכילה הטובה עבורי. מסע שהתחיל בעיקר בגלל מצב רפואי שנקרא טרום־סוכרתי, בתוספת גנטיקה משפחתית מקיר לקיר של מחלת הסוכרת, והרצון העז שלי למנוע אותה. כפי שתיארתי כאן, העובדה שהרשתות החברתיות כבר תייגו אותי בתור אחת שמתעניינת בנושא, שולחת לפתחי כל יום מחדש "מומחים" בתחום שמבטיחים לי הרים וגבעות אם רק אוכל באופן מושלם בלי שום נפילות. ואם לא – הם מאיימים עליי בכל הזוועות האפשריות, ומשאירים אותי מטולטלת ומבולבלת מתמיד.
אז אחרי שיחה כנה עם בורא עולם, הבנתי שחייבת להיות דרך נוספת, וכמו שבכל תחום בחיי תמיד הלכתי איתו יד ביד, תמיד משלבת את האמונה יחד עם התובנות – גם הפעם הבנתי שעל מנת לבצע שינוי עומק בצורת האכילה שלי, אני חייבת להשתמש בכלים הנכונים בנפש שלי על מנת להצליח.
חשוב להדגיש שגם המילה "הצלחה" יכולה להיות מכשול עצום. ולמה? מכיוון שלמרבה הצער, אנחנו מגדירים הצלחה באופן הלא נכון. רק מאה אחוז מתקבל. רק אם אכלתי באופן מושלם ומדויק לפי התוכנית שקיבלתי מהתזונאית או שבניתי לעצמי – זה נקרא הצלחה, ואני יכולה להיות רגועה ולדעת שעכשיו אני "מוגנת". באופן הזה יש כל הזמן מערכת ביקורת שיושבת עליי בזמן שאני אוכלת, נותנת לי ציונים (בעיקר שליליים, כמובן) ויוצרת איום על הנפש.
אני משתמשת בכלי נפש כמו מוטיבציה (כדאי לאכול בריא, זה מגן ממחלות, זה יגרום לך להרגיש פחות עייפה וכבדה וכו') או משמעת (את צריכה לאכול את מה שאמרו לך, מי שלא אוכל נכון עלול לחלות וכו'). הבעיה היא שגם משמעת וגם מוטיבציה הן לא כלים שמחזיקים לאורך זמן. הן נכונות בשעתן, אך ברגע ש"נכשלתי" ולא אכלתי מאה אחוז מדויק – שתיהן נשחקות. באיזשהו שלב הנפש מרגישה שהיא חייבת להזיז מעצמה את השוטר המעצבן הזה – ומכאן הדרך למרד זמני או אפילו לעזיבה מוחלטת של השיטה קצרה מאוד.
אולי יעניין אתכם
גם 70 הוא ציון מעולה
אם כך, מהו הכלי הנפשי הנכון עבורי? רצון. מוטיבציה ומשמעת, שתיהן סוג של "כוחי ועוצם ידי" ודורשות מאמץ רב. הרצון, לעומת זאת, הוא שפע אלוקי שאין צורך להפעיל אותו, אלא לגלות אותו. זהו כוח אחר לגמרי בנפש. הפעולה שלו הרבה יותר עדינה ועמוקה. במקום להיות במתח מתמיד ומאבק אין־סופי מול כוח שיטור, ניסיתי למצוא בתוך עצמי רצון אמיתי לאכול בריא. רצון להיטיב, רצון להקל, רצון לעזור. רצון שמלווה בעידוד, במילים טובות, בהתייחסות חיובית לכל עשייה. שמקבל את העובדה שגם 70% זה ציון מעולה פלוס פלוס. בכל פעם שאני מכינה לעצמי אוכל, אני מחפשת בתוך עצמי את כוח הרצון העדין והאלוקי ומנסה לפעול משם. מותר לי גם לא להיות במאה. אנחנו בני אדם שמורכבים מחומרים רבים, אז אני לא נותנת חשיבות עצומה לכך שלא תמיד דייקתי, אלא מתייחסת בעיקר להתמדה: אני רוצה להמשיך גם הלאה לעשות לעצמי טוב.
ועוד כלי חשוב מאוד שגם אותו קצת שכחתי, בטח בהקשר של תזונה – תפילה! תפילה לה' שייתן לי כוח, שייתן לי רצון, שישלח סייעתא דשמיא, ומי שכבר הוציא אותנו ממצרים, יוציא אותי ואת כולנו מכל המחלות, אמן כן יהי רצון.
דניס עם ירקות וחומוס בתנור
איזה מתכון טעים! בריא, כיפי, מכינים אותו בזריזות, מכניסים לתנור ונהנים ממנה עשירה ובריאה בצורה לא רגילה.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן אפייה:
20 דקות
6 מנות
6 יחידות פילה דניס ללא עור (או כל דג אחר שאוהבים)
4 פלפלים צבעוניים
3 עגבניות
כוס עגבניות שרי
6 שיני שום
פלפלון חריף (לא חובה)
4-3 כפות כוסברה קצוצה
גרגירי חומוס מקופסת שימורים
שליש כוס שמן זית
כף פפריקה גדושה
חצי כפית כורכום
מלח ופלפל
מחממים תנור לחום של 200 מעלות. פורסים את כל הפלפלים לרצועות, את העגבניות חותכים לקוביות קטנות, את עגבניות השרי לחצאים ואת השום לפרוסות. מניחים על תבנית בינונית־גדולה את כל הירקות ומתבלים במלח ובפלפל. מפזרים ביניהם את גרגירי החומוס.
מניחים על הכול את פרוסות הדגים ומתבלים גם אותן במלח ובפלפל.
מערבבים יחד את שמן הזית עם הפפריקה והכורכום ויוצקים על הדגים. מוסיפים מעל הירקות (ולא מעל הדגים, כדי שלא ירד מהם השמן) כוס מים.
מכניסים לתנור ואופים לא מכוסה, במשך 25-20 דקות, עד שהדגים זהובים והירקות רכים. מגישים ונהנים.
לתגובות:
