דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תרבות

הנבחרת השנואה בטורניר

המהומות שפרצו בבירות אירופה לאחר הדחת נבחרת מרוקו הדגישו יותר מכל מדוע מדובר בנבחרת השנואה ביבשת: היא מסמלת את כל מה שמפחיד אותה

כולם ידעו שלא משנה מה תהיה התוצאה, בירות אירופה יבערו. כוכבי מרוקו על רקע המהומות באירופה. נוצר בעזרת בינה מלאכותית
כולם ידעו שלא משנה מה תהיה התוצאה, בירות אירופה יבערו. כוכבי מרוקו על רקע המהומות באירופה. נוצר בעזרת בינה מלאכותית

עוד מספר שעות מונדיאל 2026 יפתח את משחקי חצי הגמר. ארבעת הנבחרות שעלו אליו הן אלה שהיו אמורות, לפי פיפ"א, להיות בו: צרפת, ספרד, אנגליה וארגנטינה. אבל לפני שמפנים את הבמה לרביעייה הסופית, צריך לדבר על נבחרת אחת, כזאת שסיימה את דרכה בשלב הקודם, אבל במקביל לכך עדיין זכתה בתואר. בתואר מפוקפק למדי, אבל עדיין תואר: הנבחרת השנואה ביותר. מדובר, כמובן, בנבחרת מרוקו.

השנאה ש"זוכה" לה נבחרת מרוקו איננה מקנאה. מרוקו אמנם נבחרת טובה מאוד, אבל לא קנאה בהצלחותיה היא זאת שהובילה לכך שכמעט כל צופה מונדיאל באשר הוא ייחל להדחתה, ואם היה אפשר, אז גם בשלבים מוקדמים. וכן, לא מדובר רק על אוהדי כדורגל הדוקים. מדובר אפילו באותם בודדים שלא צפו ולו במשחק אחד בטורניר. הסיבה לכך היא שנבחרת מרוקו מסמלת את כל מה שאירופה חוששת ממנו. לא ספורטיבית, אלא חברתית, לאומית וביטחונית.

כשמרוקו הצליחה לגבור ברבע הגמר על קנדה החלשה, חרדה עברה ברחובות פריז. כל תושב בבירה הצרפתית ידע את המשמעות העגומה של האירוע: לא משנה מה תהיה התוצאה, בין אם צרפת תנצח ובין אם מרוקו תעשה זאת, המיעוט המוסלמי-ערבי בעיר יבעיר אותה. לא מדובר בהערכה גזענית או משהו בסגנון, אלא בניסיון כואב. זה בדיוק מה שקרה לפני קצת יותר מחודש, אחרי שפריז סן ז'רמן זכתה בליגת האלופות.

בירות אירופה בוערות

המהומות בפריז לפני כחודש לא היו הראשונות. לפניהן הגיעו שורה ארוכה של אירועים מהשנים האחרונות בהם המון מוסלמי שובר חנויות, שורף רכבים, בוזז רכוש, ומהלך אימים על התושבים התמימים. האירועים הללו התרחשו גם כשפריז סן ז'רמן זכתה בתארים, וגם כשהפסידה אותם. הם התרחשו גם כשמרוקו רשמה הישגים, וגם כשלבסוף הודחה. זה בדיוק מה שקרה במונדיאל הקודם, כשגם שם מרוקו הפסידה לצרפת, אז בחצי הגמר.

אולי יעניין אתכם

גם בטורניר הזה התרחשו מהומות לאחר ניצחונות של נבחרת מרוקו. כש"אריות האטלס", כפי שהנבחרת מכונה, ניצחה את הולנד בשלב הפלייאוף הראשון, רחובות אמסטרדם בערו. מה היתה ההצדקה למהומות? כלום ושום דבר. רק פורקן של פורעים מוסלמים בבירה שלרוב שלווה למדי. עד אשר המהגרים המוסלמים וצאצאיהם מאבדים שליטה עצמית. תשאלו למשל את אוהדי מכבי תל אביב, וזיכרונותיהם מהפרעות שבוצעו בהם לאחר משחק בליגה האירופית מול אייאקס.

עצוב לומר, אבל בכל מקום בו יש ריכוז מהגרים רחב מהעולם המוסלמי, התופעות האלה נפוצות. הן התרחשו בעבר במדריד ובשבדיה. גם בגרמניה היו בעבר גילויי מהומות מהסוג הזה, אם כי הגרמנים פעלו בחדות כדי לגדוע זאת במהירות. למעשה, ברבות ממדינות מערב אירופה, אלה שקיבלו את ההגירה המוסלמית בזרועות פתוחות, ישנן שכונות שלמות שבהם אף יליד אירופה לא יכול להסתובב בבטחה. המשטרה בהרבה מן המקרים בכלל לא דורכת באותן שכונות.

חמושים בניסיון הכואב ומדמם מהעבר המאוד קרוב, בפריז נערכו מראש לפרעות. הטילו עוצר לילי על מרבית האזורים המועדים לפורענות, בעלי החנויות גידרו את חלונות הראווה שלהם, ורכבים ניסו להיעלם מהכביש. ההצלחה היתה חלקית. צרפת עדיין ספגה מהומות חריפות, למרות המאמצים הללו. והיא לא היתה לבד. גם לונדון ואמסטרדם ספגו פרעות ענק של המהגרים המוסלמים כלפי האוכלוסייה המקומית.

ההגירה המתבדלת

המציאות הזאת היא חלק מהתופעה שמעלה בכל רחבי מערב אירופה את מפלגות הימין העמוק והקיצוני. תושבי אירופה רואים כיצד הם כבר לא יכולים להלך בבטחה בחלקים מהערים הגדולות שלהם. שהפכו לשטח עוין של ממש. קחו למשל את העיר מאלמה בשבדיה. מדובר בעיר השניה בגודלה במדינה, וכמובן מהחשובות בה. אבל רובעים שלמים בה הפכו לאקס טריטוריה עבור המשטרה השבדית, וכפועל יוצא גם עבור הציבור השבדי עצמו.

כשבודקים את נתוני הפשיעה בכל מדינות מערב אירופה, התמונה שעולה מטרידה למדי. את המקומות הראשונים תופסים באופן סדרתי המהגרים מהעולם המוסלמי-ערבי או ילדיהם. לא רק בשיעור גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה, אלא אפילו לעומת קבוצות מהגרים אחרות. כמובן, לא מדובר רק בפשיעה רגילה, אלא גם באיומי טרור. וגם כאן, באופן צפוי, מדובר במהגרים המוסלמים וצאצאיהם, לפעמים אפילו בני הדור השלישי.

הסיבה לכך היא שאותם מהגרים מהעולם המוסלמי-ערבי לא ניסו ולא מנסים להיות חלק מהחברה במדינות שאליהן הם היגרו. כמובן, לא מדובר על כל המהגרים מאותה קבוצת אוכלוסייה. אבל כן מדובר על נתח משמעותי בה. ונבחרת מרוקו היא ההתגלמות המובהקת ביותר לסירוב של ההגירה המוסלמית-ערבית להיטמע במדינה אליה עברו.

האשמות נגד נבחרת מרוקו, גם בתוך העולם הערבי, הן שלא מדובר בנבחרת ערבית, אלא בנבחרת אירופאית-מוסלמית. הטענות כמובן נכונות. בנבחרת מרוקו שנסעה למונדיאל היה רק שבעה נולדו במרוקו. כל ה-19 הנוספים, כולל מאמן הנבחרת, אמנם בעלי אזרחות מרוקאית, אך הפעם הראשונה בה הם דרכו במדינה אותה הם מייצגים היתה כשזומנו לנבחרת. אם לא היו מזומנים לה, הם כנראה לעולם לא היו דורכים במרוקו. אפילו לשחקני נבחרת ישראל בבייסבול יש יותר קשר לישראל מאשר מרבית שחקני נבחרת מרוקו.

חכימי כמשל

אז מה גורם לשורה ארוכה של שחקני כדורגל שמעולם לא דרכו במרוקו, רובם בכלל לא דובר ערבית, לייצג את המדינה הערבית? במבט תמים ניתן לומר כי מדובר בשחקנים סוג ב' שידעו שהם לא יוכלו לייצג את המדינה שבה הם נולדו. בסוף, מדינות לידתם הן כמה מהנבחרות החזקות בעולם, ובראשן צרפת וספרד. אך זאת תהיה היתממות גדולה לחשוב שזאת הסיבה.

ראשית, לא מדובר בשחקנים סוג ב'. רחוק מכך. קפטן הנבחרת המרוקאית, אשרף חכימי, מוגדר היום כמגן השמאלי הטוב בעולם. הוא נולד בספרד, ואף שיחק בנבחרות הצעירות בה. כל אוהד כדורגל יודע כי לחכימי היה מקום בסגל ספרד לא רק למונדיאל הנוכחי, אלא גם כשהיה בן 20, לפני 7 שנים. ובכל זאת, לאחר מספר אימונים עם הנבחרת הבוגרת הספרדית, הוא החליט שחברתית הוא לא מסתדר שם. הוא לא מרגיש שם בבית. הוא מרגיש זר.

הנער הצעיר, שנולד וגדל במדריד, שלא ידע מילה אחת בערבית אלא דיבר ספרדית כל חייו, לא הרגיש בנוח לשחק בנבחרת עם השחקנים שאיתם הוא גדל. ומילא היה מדובר בנבחרת נקייה ממתחים חברתיים. אבל זאת ספרד, נבחרת שאין לה מילים להמנון כדי שלא ליצור סערות בחדר ההלבשה בין הספרדים מקסטילייה, לבסקים ולקטאלונים. אבל חכימי הרגיש במדינה שבה הוא גדל זר.

סיפורו של הקפטן המרוקאי איננו יחידי. הוא נכון גם לברהים דיאז, עוד שחקן ששמו מסגיר את העובדה כי נולד בספרד, וספרד נלחמה כדי שהוא ייצג אותה, אבל בסוף הוא בחר במרוקו. זה נכון גם לשחקנים ילידי הולנד, נבחרת שנמצאת בנסיגה כבר יותר מעשור ורובם היו יכולים בהחלט לתפוס מקום בסגל, אם לא בהרכב הפותח, בנבחרת ההולנדית. אותו דבר לגבי השחקנים שנולדו במרוקו.

החריגים היחידים הם המרוקאים-הצרפתים, פשוט כי נבחרת צרפת היא נבחרת מעולה, ולשחקני על אין מספיק מקום בה. אבל גם במקרה הזה ישנו שחקן שנבחרת צרפת מאוד רצתה שישחק בשורותיה, אך הוא בחר בסוף לשחק במרוקו. התירוץ הרשמי היה שהצרפתים לא זימנו אותו לטורניר. מדובר באיוב בועדי, שחקן צעיר בן 18, ששימש ככקפטן הנבחרת הצעירה של צרפת עד שלושה חודשים לפני המונדיאל. בטורניר הנוכחי כנראה לא היה לו מקום בצרפת עמוסת הכוכבים, אבל גילו הצעיר וכישרונו הרב היו אמורים לסלול לו מקום לסגל הנבחרת לקראת היורו הבא, בעוד כשנתיים.

העובדה כי אותם המוני יוצאי מרוקו שנולדו במדינות מערב אירופה בחרו לא לייצג את המדינות בהן נולדו ואת שפתם הם מדברים, היא מה שמפחיד יותר מכל את אירופה. כשאירופה פתחה את שעריה לגלי ההגירה מהמזרח התיכון, היא האמינה בכל ליבה כי המהגרים הללו לא רק ינצלו את האפשרות להתקדמות כלכלית משמעותית. היא באמת חשבה כי אותם מהגרים ישתלבו בחברה עצמה, ויראו את עצמם כחלק מהתרבות הלאומית המקומית.

זה לא קרה. במקום זאת, אירופה קיבלה מיליוני אזרחים שרואים את עצמם כזרים במדינתם. כנטע זר שליבו הלאומי נמצא במקום אחר. ככה נוצרו המובלעות אליהם האירופאים לא יכולים להיכנס באותן מדינות. וזה המשבר שאיתו אירופה מנסה להתמודד בשנים האחרונות, ללא הצלחה.

מה לקרוא עכשיו