איזנקוט צריך להתבונן במראה ולהודות: הוא לא מתאים

1

באופן לא מפתיע, ההתעקשות של גדי איזנקוט שלא לחבור אל בנט ולפיד תחת הנהגתו של בנט הוכיחה את עצמה. בנט קיווה שהחבירה ליש עתיד, שעליה שילם ללפיד מחיר מופרז, תצדיק את עצמה בכך שתקבע סופית את מעמדו כראש המחנה של גוש הרל"ב. אבל איזנקוט לא מיהר להיענות לחיזורים הנמרצים של הצמד בנט־לפיד, לחבור אליהם גם הוא ולוותר על מועמדותו לראשות הממשלה. שבוע אחר שבוע הוא צמצם את הפער מולם בסקרים. וברגע שהסתמנה המגמה שאיזנקוט מסוגל למשוך אליו קולות רבים מהמחנה הרל"ביסטי – תוך זמן קצר הצליח הרמטכ"ל לשעבר לזנק בסקרים אל הובלת גוש האופוזיציה, על חשבונם של שני ראשי הממשלה לשעבר.
הסיבה לכך פשוטה: מצביעי בנט בסקרים לא היו באמת מצביעי בנט. הם היו מצביעי רק־לא־ביבי. רובם הגדול הם אנשי שמאל. כאשר בנט הסתמן כאופציה המובילה להפלת נתניהו, הם תמכו בבנט. ברגע שהתברר שגם איזנקוט יכול, הם זרמו בטבעיות אל מי שהם סומכים עליו יותר כאחד משלהם, כאיש שמאל. כי בנט אומנם הפך את עורו האידאולוגי וחבר לשמאל, אבל הוא עדיין אדם חובש כיפה שלא צמח בערוגותיהם ואף מצהיר שהוא איש ימין – גם אם מדובר בהצהרה ריקה שאינה מגובה במעשים ובעמדות. כאשר יש יותר מאופציה רל"ביסטית אחת, אנשי השמאל תמיד יעדיפו מישהו אותנטי משלהם.

2

אולי יהיה מי שיתקומם על התיוג של גדי איזנקוט כאיש שמאל. הוא הרי מזרחי, ביטחוניסט, רמטכ"ל לשעבר. אגב, השמאלן הקיצוני יאיר גולן הוא סגן רמטכ"ל לשעבר ולא היה רחוק מלהתמנות לרמטכ"ל. באשר לאיזנקוט, ראינו את הסרטון המודלף שבו מקורבו רונן מנליס שואל את יועץ הבחירות של המפלגה מה עליו לעשות כדי להיראות ימני. אז אפשר לצפות שבזמן הקרוב איזנקוט ואנשיו ישתדלו לעמעם את דעותיהם השמאלניות. ובכל זאת, מכיוון שאיזנקוט לא מאוד מתוחכם בהתבטאויותיו (עובדה שמסייעת לבניית תדמיתו הלא כל כך מוצדקת כאדם ישר(!) יותר מפוליטיקאים אחרים), הדעות השמאלניות שלו צצות מפעם לפעם.
השבוע התפרסמה התבטאות שלו שמעוררת חיל ורעדה מהאפשרות שיתמנה לראש הממשלה, ולפיה בכוונתו להרגיע את השטח עם הפלשתינים באמצעות הכנסת 150 אלף פועלים לעבודה בישראל. הרמטכ"ל לשעבר אף הזכיר את עזה כמקור עתידי לכוח עבודה שיזכה להיכנס לתחומי הקו הירוק ולהתפרנס. החזרה הזאת לקונספציה של אוסלו ולתפיסות שלפני 7 באוקטובר, שלפיהן אם רק ניתן לפלשתינים פרנסה נוכל לקנות מהם שקט, מסגירה עד כמה מנותק מהמציאות האיש הזה, אדם חיובי בסך הכול, שמתיימר לדעת להנהיג את המדינה בסיטואציה הכי קשה לניהול בעולם. ההתבטאות הזאת היא המשך טבעי לתפקוד שלו בעבר כרמטכ"ל השבוי בקונספציית ההכלה והפייסנות כלפי האויב הפלשתיני, מבית מדרשה של אסכולת אוסלו וההתנתקות.
בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, גדי איזנקוט סירב להתייחס למתקפת בלוני התבערה שנשלחו מעזה ליישובי העוטף כאל פיגועי טרור ולירות במחבלים המשלחים. הוא התקשה לדכא את "אינתיפאדת הסכינים" שפרצה במשמרת שלו וגבתה את חייהם של עשרות ישראלים, בין השאר בגלל תפיסה מוסרית רופסת ומדיניות של יד רכה כלפי הפלשתינים. הוא גם היה שותף מלא לקונספציית ההכלה כלפי עזה, ולתפיסה שהמכשול עתיר הטכנולוגיה שנבנה על הגבול בהשקעה של מיליארדים הוא פתרון מספק מול האיום החמאסי. ועוד לא אמרנו כלום על אחריותו המרכזית לקונספציה שלפיה אין לישראל צורך בצבא יבשה גדול, ושבעקבותיה חל קיצוץ דרמטי בהיקף יחידות החי"ר והשריון בסדיר ובמילואים באופן שמקשה עד היום על ישראל לנהל מערכה יבשתית בחזיתות מקבילות. צבא קטן קיבלנו. חכם? לצערנו לא מספיק חכם.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

3

לגדי איזנקוט אין רזומה של ממש כמנהיג פוליטי, או לפחות כמנהל גופים גדולים בסקטור האזרחי. הוא גם חסר ניסיון דיפלומטי ומדיני, שדרוש מאוד לראש ממשלת ישראל בימים רגישים אלו.
הניסיון מוכיח שרוב הגנרלים לשעבר שניסו את כוחם בפוליטיקה התגלו כפוליטיקאים כושלים או לכל היותר בינוניים. הרשימה ארוכה: יגאל ידין, משה דיין, מוטה גור, אמנון ליפקין־שחק, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ, יואב גלנט, אורי אור, אלעזר שטרן, איציק מרדכי ועוד רבים. המעטים מתוכם שהצליחו להגיע לצמרת הותירו אחריהם כישלונות מפוארים בתחום המדיני־ביטחוני. יצחק רבין את הסכמי אוסלו, אהוד ברק את הבריחה מלבנון ואת אוזלת היד מול האינתיפאדה השנייה, אריאל שרון את הבריחה מעזה שהובילה לאסון 7 באוקטובר.
איזנקוט נמצא מעט שנים בפוליטיקה ולא הספיק להטביע חותם ולצבור הישגים וניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי מספק. לפחות במקרה אחד הוא חבר לבני גנץ בהחלטה קריטית ששמה את טובת המחנה והמפלגה מעל לטובת המדינה. זה היה כאשר בטרם מלאה שנה למלחמת חרבות ברזל החליטו השניים לפרוש מממשלת האחדות. ההחלטה הזאת התקבלה תחת לחץ המחנה הקפלניסטי, שקיווה שפרישת השניים תביא לנפילת הממשלה. לא רק שזה לא קרה, אלא שממשלת הימין באופן כמעט חסר תקדים מיצתה את מלוא ארבע השנים של כהונתה. אבל הנזק הלאומי כבר נעשה, כאשר אווירת "ביחד ננצח" ששררה כאן בתחילת המלחמה התנדפה והלכה לה בעקבות פירוק ממשלת האחדות, וחזרנו אל ימים עגומים של קטטות פנימיות ואיבה כמו לפני אסון 7 באוקטובר. למרבה האירוניה, ההצלחות הגדולות של חיסול נסראללה, דף וסינוואר, שבירת כוחו של חיזבאללה והחזרת תושבי הצפון למקומם, כמו גם הלחץ הצבאי על חמאס עד להסכמתו להחזיר את כל החטופים – כל זה קרה אחרי פרישתם של שני הרמטכ"לים לשעבר.

4

ייתכן שבעתיד גדי איזנקוט יצבור ניסיון אזרחי ופוליטי ויפתח כישורים שיאפשרו לו להתמודד עם אתגרים קשים כמו אלה שראש ממשלת ישראל מתמודד עימם בשגרה ובעת חירום ומלחמה. בשלב הזה של הקריירה הפוליטית שלו, הוא רחוק משם. בכל מקרה, הדעות השמאלניות שלו, אם לא יתפכח מהן, עלולות להיות לו לרועץ. שלא לדבר על שותפים פוטנציאליים שלו כמו יאיר גולן, שימשכו אותו עוד יותר שמאלה. שלא לדבר על מנסור עבאס, שהוא לא שולל אותו כשותף פוטנציאלי. כאב שכול ששילם אישית את מחירה הכבד של המלחמה, איזנקוט מושך אליו אהדה טבעית מובנת ומוצדקת. אבל אין די בכך כדי להכשירו לתפקיד הקשה, המורכב והגורלי הזה.
לפי מדד הניסיון, הכישורים והעמדות של איזנקוט, הוא בכלל לא בליגה של ראש הממשלה נתניהו, שאומנם שותף באחריות לאסון 7 באוקטובר, אבל הוכיח מאז יכולת התמודדות מצוינת עם המצב המסובך והקשה מאוד לניהול שבו נמצאת ישראל. מי שהשנאה לנתניהו לא מעוורת את עיניו לא יתקשה לראות את זה. אבל הגישה של המחנה הרל"ביסטי היא שהכול הולך וכל מועמד כשיר, העיקר שזה לא נתניהו. פעם הלא־נתניהו היה הרצוג, אחר כך לפיד, אחר כך גנץ, אחר כך בנט. עכשיו הרל"ב התורן זה איזנקוט. הוא לא ביבי, אז הוא מתאים.

אם איזנקוט חפץ באמת בטובתה של ישראל, כדאי שיתבונן היטב במראה וישאל את עצמו אם הוא בשל בכישוריו ובניסיונו להנהגת המדינה בעת הקשה והמורכבת הזאת. אם הוא אכן ניחן ביושרה, כפי שטוען השם היומרני של מפלגתו, הוא יתקשה לענות על כך בחיוב.

5

וממי שלא לאלה שכן: ביום ראשון תבחר מפלגת הציונות הדתית את מועמדיה לכנסת. בתוך רשימת המועמדים הטובה והמכובדת, ראויים לתמיכה מיוחדת מי שהוכיחו בקדנציה הזאת גם הרבה מאוד עשייה, וגם – לא פחות חשוב – אומץ לב ציבורי ונכונות להחזיק באמת גם כשהיא פחות פופולרית.
אורית סטרוק, בנוסף להישגים המדהימים בתחום ההתיישבות שהיא שותפה בכירה בהם, פעלה ללא לאות כדי להבטיח שהמלחמה בחזיתות השונות תסתיים בניצחון ולא בעסקאות כניעה. היא ספגה אש נוראית מהתקשורת וממטה החטופים, אבל דבקה באמת וביחד עם יושב ראש המפלגה סמוטריץ' סייעה לנתניהו להחליט נכון יותר.
שמחה רוטמן כיושב ראש ועדת החוקה התייצב בחזית הובלת הרפורמה המשפטית, עם מומחיות גדולה בתחום והכרת כל הטריקים והשטיקים של החונטה המשפטית. כצפוי, גם אליו כוונו חיציה של תקשורת השמאל. גם אם נותרה עוד דרך ארוכה לעבור, אין ספק שקריאת המפה וקביעת היעדים מציבות אותנו בעמדת זינוק טובה לקדנציה הבאה, אם רק נזכה שתקום שוב ממשלה שמבינה את חיוניות ריסון הכוח המפלצתי של מערכת המשפט.
בזכות הכישורים, קריאת המפה, העשייה הברוכה ואומץ הלב הציבורי – סטרוק ורוטמן ראויים להיבחר בצמרת הרשימה.

לתגובות:

 [email protected]