לקראת בחירות, המועמדים מביעים את דעתם בסוגיות הפוליטיות העומדות על הפרק, ומתחייבים לפעול בהתאם לכך. אולם ההיסטוריה מראה כי לא פעם פועלים נבחרי הציבור בסתירה מוחלטת להצהרותיהם ערב הבחירות. לעיתים הדבר מתרחש אף בסוגיות מהותיות ביותר, תוך אימוץ עמדה קוטבית לחלוטין לזו שהציגו בעבר. דוגמה מובהקת לכך היא תוכנית ההתנתקות שהועלתה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון עשרה חודשים לאחר מערכת בחירות, שבה הכריז כי הוא מתנגד לנסיגה חד־צדדית מחבל עזה.
מטבע הדברים הציבור בוחר במועמד מסוים בהתאם לדעות ולמעשים שהוא מצהיר שברצונו לקדם. האם לנבחר ציבור יש מנדט לפעול בניגוד להצהרותיו הציבוריות, גם כשמדובר בנושאי ליבה?
תורף הנידון טמון בשאלה: האם לאחר הליך הבחירות, נבחר הציבור מחויב לפעול בהתאם לרצון בוחריו, או שהוא רשאי לפעול מתוך דעה אישית עצמאית? בלשון אחר: האם סמכותו של נבחר הציבור נובעת מכוח שליחות, שכן הוא משמש כ"ידא אריכתא" של הבוחרים, או שאמון הציבור מעניק לו מעמד משפטי עצמאי, שאינו תלוי בדעת הבוחרים (ראו: סוזי נבות, 'חבר הכנסת כ"נאמן הציבור"', משפטים לא (2) עמ' 433 ו־450).
דעת הרוב בבג"ץ חוף עזה (1661/05) קבעה כי לנבחר ציבור יש אוטונומיה מלאה לפעול בניגוד למצעו הפוליטי, גם אם מדובר בסטייה גסה. מטבע הדברים עמדה זו מותירה את הבוחר חסר אונים נוכח שינוי עמדות קיצוני של נציגיו. אנו מבקשים למקד את הדיון ולבחון מודל חלופי: מהי עמדת המשפט העברי בשאלה זו?
אולי יעניין אתכם
תקנות הקהל – טובי העיר
במשך מאות בשנים התנהלו קהילות ישראל על פי מערכת חוקים ותקנות אשר נוסדה על ידי אנשי עירם – תקנות הקהל. מקור הדבר מפורש בחז"ל (תוספתא בבא מציעא פרק יא, הלכה כג; בבא בתרא ח, ב; מגילה כו, א), ומעוגן בשולחן ערוך (חושן משפט סימנים ב; קסג, א; רלא, כז). אנשי העיר יכולים לקבוע את התנהלותם בשני אופנים: האחד – בני העיר מתאספים ומתקנים את ענייניהם ותקנותיהם, והשני – בני העיר ממנים נציגים מטעמם, "טובי העיר", אשר מנסחים וקובעים את תקנות הקהל. לא מופרך לומר שהלכת טובי העיר היא דגם לאפיון מארג היחסים שבין הציבור לנציגיו. בהתאם לכך נשאל, האם לטובי העיר יש מעמד של שליח או מעמד עצמאי?
רבי אליעזר בן יואל, הראבי"ה, קבע (מרדכי בבא בתרא, סימן תפב) שבעוד שהתנגדות פומבית של יחיד אינה מועילה להפקיע את תקנת ראשי הקהל, המצב שונה לחלוטין כאשר רוב הציבור מוחה. במקרה כזה התקנה מתבטלת, שכן "מה לי קיבלו בתחילה מה לי בסוף". לדעתו, לציבור שמורה הזכות להתנגד לתקנות הנבחרים, משום שהסכמת הציבור נדרשת לא רק למינוי הראשוני אלא אף לעצם התקנות הבאות לאחר מכן. החתם סופר (שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן ה) הטעים את הדברים באופן קצת שונה: מחאת הציבור פועלת כמעין ביטול ממוקד של המנדט שניתן לטובי העיר. לשיטתו, כשם שביד הכלל להעביר את נציגיו מתפקידם באופן מלא, כך בסמכותו להגביל את כוחם באופן חלקי ולשלול את תוקפה של תקנה מסוימת.
יש מהראשונים שכתבו שתקנות ראשי הקהל "ככתובים וכמסורים דמו" (שו"ת הרא"ש כלל ו, סימן יט) או "יש להם רשות בכל דבר, כאילו עשו כל בני העיר" (רבנו ירוחם, ספר אדם, נתיב יד חלק ב קז ע"ב טור ב). אך לשונות אלו אינן אלא אמירות כלליות. הן אינן מתייחסות לסיטואציה מפורשת של התנגשות ממשית בין הקהל לנציגיו. בהתאם לכך, הדברים אינם אמורים אלא באופנים שבהם רוב הציבור שותק ואינו מוחה, ואין בהם כדי לסתור את דברי הראבי"ה. לכאורה, היה מקום לטעון שהותרת סמכות העיכוב בידי הציבור תרוקן את מוסד הנבחרים מתוכנו. אומנם נראה שאין לחשוש לכך. התנגדות אקטיבית של רוב הקהל היא אירוע חריג ביותר, ובשגרה הציבור סומך על החלטות נציגיו ומעניק להן גיבוי שקט.
מבחן המחאה בפסיקת ההלכה
עיקרון זה, המבכר את דעת הקהל על פני נציגיו, שימש יסוד בתשובותיהם של פוסקים רבים. כך למשל, רבי צדוק הכהן מלובלין דן במקרה שבו פעלו בקהילה שני שוחטים ובודקים (שו"בים), ששכרם נגזר באופן ישיר ממספרם של חברי הקהילה שבחרו לפנות אליהם בפועל. מאחר שרוב הציבור סמך על שוחט אחד בלבד ומיעט לפנות לשני, שכנע השוחט השני את ראשי הקהל לתקן תקנה המחייבת את הציבור להסתייע בשניהם כאחד, ובכך להשוות את מעמדם ואת שכרם. נוכח מחאת בני העיר, הכריע רבי צדוק הכהן מלובלין: "אם הרוב צווחו תיכף, אין התקנה כלום" (שו"ת תפארת צב"י, א, יורה דעה כב, כ).
ברוח דומה, במקרה שבו ביקשו למנות רב בשכר לקהילה בנוסף לרב הוותיק – פסק הרב אברהם חי שאקי: "כיוון דרוב בני העיר מוחים במה שהסכימו טובי העיר, אין במעשיהם כלום" (שו"ת שער הקדים סימן יז, עמ' קסט). יישום קיצוני אף יותר עולה מתשובת רבי יעקב מאיר פאדווא. הוא נשאל על אודות מקרה שבו רוב הציבור מבקש לתקן תקנה בניגוד לדעת טובי העיר שלא לשאול בהוראות איסור והיתר אלא מורה הוראה פלוני. הרב פאדווא הכריע (בהסתמך על דברי הראבי"ה): "והוא הדין להיפך – היכא דהעיר מבינים שנצרך לעשות תקנה וסייג לאיזה דבר, ודעת רוב אנשי העיר מסכימים לזה, אין כוח בהמיעוט אף שהמה מטובי העיר למחות בידם" (שו"ת עין המים סימן ז, בתוך: נחלי מים).
יתרה מכך, ייתכן שכוחו של הציבור לבטל את התקנות שקבעו נציגיו אינו מוגבל רק למקרה של התנגדות פומבית, מוצהרת, אלא נוהג גם במחאה פסיבית – כאשר רוב הציבור אינו מקיים בפועל את התקנות שקבעו נציגיו. זאת מכוח העקרונות של "איסור שלא פשט ברוב ישראל" וכן "אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה" (עבודה זרה לו, א). להרחבה מקיפה בסוגיות אלו, ראו בספר 'עדרו ירעה: יחסי הגומלין בין מנהיג ובין העם', בהוצאת מרכז תורה ומדינה, פרק ז.
העולה מהדברים הוא כי המשפט העברי אינו מעניק למנהיג מעמד עצמאי מנותק. המנהיגים הם בבואה של הציבור, והם נועדו לשמש לו כ"ידא אריכתא" לניהול ענייניו. דומה שביסוד תפיסה משפטית זו עומדת הזיקה הפנימית שבין מעלתו של הציבור למעלתו של הפרנס, וככל שהציבור מתעלה כך מתעלה הפרנס שיונק מכוחם, "פרנס – לפי דורו" (ערכין יז, א). יתר על כן, עיקר גדולתם של רוב הפרנסים אינה אלא מכוח הציבור, "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל" (ברכות לב, א; עיינו עין איה שם ודברי סופרים, לרבי צדוק הכהן מלובלין אות כד).
להחזיר את המנדט לבוחר
גם אם קיימים הבדלים בין מוסד טובי העיר ובין המשטר הפרלמנטרי כיום במדינת ישראל, נראה שלפחות בנוגע לענייננו, אפשר להסיק שאין מנדט לנבחר ציבור לפעול בסתירה מוחלטת להצהרותיו (עיינו: תורת המדינה עמ' 65-53; ובמכתב ברכה של הרב יעקב אריאל לספר 'שבות יהודה וישראל'). גישה זו, המעוגנת במקורות המשפט היהודי, מעניקה לציבור את האפשרות המלאה לנווט את המדיניות בהתאם למאווייו, ובכך להגשים את הרעיון הדמוקרטי במיטבו. אף שהתפיסה המשפטית הרווחת שוללת מנבחר הציבור מעמד של שליח, הרי שמאפיינים חלקיים של עיקרון זה אכן קיימים במערכות פוליטיות מסוימות. מנגנון ה־Recall האמריקני, ובמידה דומה ה־Abberufungsrecht השוויצרי, מקנים לציבור יכולת להדיח בעל תפקיד או גוף ציבורי.
לסיום, לאור עקרונות המשפט העברי, ראוי לקדם מודל המגביל את יכולתו של נבחר ציבור לפעול בניגוד להצהרותיו הקודמות. כמובן, מכוח שיקולים רבים נכון להשאיר בידי הנבחר גמישות מסוימת לפעול באופן שונה ממצעו, אך זאת בתנאי שלא יפעל כך בנושאים ליבתיים מהותיים.
הכותב הוא חוקר במרכז תורה ומדינה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
