רגע ההכרעה בעזה: לא לדחות את המתווה, אלא לעצב אותו

לאחר חודשים של קיפאון, הזירה העזתית נכנסת שוב לרגע קריטי. חמאס הודיעה על הסכמה מסוימת למפת הדרכים של "מועצת השלום", ועל נכונות להתקדם לשלב הבא בתוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ. לראשונה מונח על השולחן מנגנון בינלאומי שמבקש לפרק לא רק את כוחו הצבאי של חמאס, אלא גם את שלטונו האזרחי, ולהחליפו במערכת פלסטינית טכנוקרטית הנתמכת מבחוץ.

לפי המתווה שפורסם, בתוך 14 ימים מאישורו בידי הצדדים אמורים להיקבע לוח זמנים מפורט ומנגנוני יישום. הסמכויות האזרחיות והביטחוניות יועברו בהדרגה לוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG), שתפעל על פי העיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד" – סיסמה מוכרת מאוד בקרב השיח הרש"פי. על פי המתווה, משימות השיטור יופקדו בידי כוח פלסטיני שאנשיו יעברו תהליכי סינון קפדניים, בסיוע כוח ייצוב בינלאומי (ISF). צעד ראשון ומשמעותי בכיוון זה כבר נעשה עם חתימת הסכם תיאום ביטחוני ראשוני בין צה"ל ל-ISF, המגדיר את יחסי העבודה והסמכויות בשטח. ועדת אימות בינלאומית תפקח על התהליך, והפירוז, הנסיגה והשיקום אמורים להתקדם בשלבים מקבילים ומותנים זה בזה. לפי נוסח המתווה שפורסם, העברת השלטון ופירוק הנשק אמורים להתבצע באופן הדרגתי, מפוקח ומוגבל בזמן.

אלא שהבעיה נמצאת, כצפוי, בפרטים הקטנים – ובייחוד בסדר הפעולות. בחמאס דורשים שישראל תפסיק את התקיפות ותיסוג תחילה, ורק לאחר מכן יתקדם תהליך פירוק הנשק. ישראל, מן הסתם, דורשת את ההפך: פירוז מלא ומוכח לפני נסיגה משטחים שבשליטתה. ראש הממשלה נתניהו הבהיר כי ישראל לא תיסוג מקוויה הנוכחיים כל עוד חמאס לא התפרק לחלוטין מנשקו, וישראל אף הדגישה כי המתווה שהוצג הוא טיוטה שלא אושרה על ידה וכי היא העבירה לגביו הסתייגויות.

הפער הזה אינו טכני. אם ישראל תיסוג לפני שהפירוז הושלם, חמאס תנצל את השטח כדי להעמיק את אחיזתה השלטונית ולהתעצם מחדש – כמובן תוך הפצת הנרטיב לפיו חמאס "ניצחה" את ישראל בכך שהיא נשארה. בחמאס מנסים לטעון כי ללא נסיגה ישראלית – אין ערובה לכך שמסירת הנשק תוביל לסיום הנוכחות הצבאית הישראלית. לכן ביצוע המתווה תלוי בהדדיות מדורגת: כל מסירת נשק, השמדת מנהרה והעברת סמכות חייבות להיבדק לפני ביצוע שלב הנסיגה הבא.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

גם התנהלות מועצת השלום מול ישראל משקפת את המתח הזה. נציגה הבכיר, ניקולאי מלאדנוב, לחץ על ישראל להפסיק את התקיפות בעזה ובכך נזף למעשה בירושלים על התנהלותה. אולם במקביל, הודעת המועצה לאחר פגישתו עם נתניהו התיישרה עם עמדת היסוד הישראלית: היעד אינו הפוגה זמנית, אלא הוצאה מלאה של הנשק משימוש ומעבר משלטון הנשק לממשל אזרחי. למרבה ההקלה, המועצה הגדירה את השיחות עם ישראל כ"קונסטרוקטיביות ומפורטות" והבהירה כי מטרת הפירוז המלא אינה נתונה במחלוקת.

לצד ההזדמנות, המתווה עדיין כולל פרצות מסוכנות. הוא מדבר על הוצאה משימוש ואחסון של הנשק הכבד – אולי בידי אותו גוף פלסטיני "טכנוקרטי" (NCAG), ולא בהכרח על השמדתו; המענה לנשק הקל אינו חד דיו; הרכב ועדת הבידוק לאותם כוחות שיטור טרם הוגדר; ולא ברור מה ייחשב להפרה מהותית, אילו סנקציות יופעלו ומי יפעל אם הממשל החדש יקרוס. גם חופש הפעולה הישראלי מול איום מתהווה עדיין אינו מעוגן באופן מספק.

ישראל מצידה אינה צריכה לבחור בפומבי בין דחייה מוחלטת של המתווה לבין קבלתו ללא תנאים. עליה להתייחס אליו כאל מציאות מדינית שחובה עליה לעצב לפי צרכיה והאינטרסים שלה. פירוש הדבר הוא לדרוש הגדרה ברורה של הפרות וסנקציות, להשתתף בקביעת הקריטריונים לסינון כוחות הביטחון הפלסטיניים, למנוע שילוב גורמים עוינים כמו קטר ותורכיה במנגנוני הפיקוח והשיקום, ולעגן מול ארצות הברית חופש פעולה במקרה של איום מיידי, התעצמות מחודשת או קריסת ההסדר.

כזכור, מיטוט שלטון חמאס בעזה היה אחת המטרות המוצהרות של ממשלת ישראל מיד לאחר טבח שמחת תורה (וגם בגדר הבטחה של קברניטים שונים בעבר), ולישראל אינטרס ביטחוני ומדיני להשיג אותה, הן כדי להבטיח שעזה לא תהווה עוד איום על תושבי ישראל, והן כדי להשיב את ההרתעה והאמון של ישראל. ישראל זקוקה ללחץ אמריקני מאסיבי על שחקניות כמו קטר ותורכיה כדי לוודא שהפירוק מנשק נמשך, ועל כן ראוי לתאם עם האמריקנים את ההתנהלות בנושא הזה ולא לפעול באופן שיתקע מקלות בגלגלי מטרות המלחמה. מאידך, אסור לירושלים לוותר על האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה. הסכם טוב לא יימדד בכותרת גרידא שמכריזה על פירוז, אלא במנגנונים שמבטיחים כי הנשק אכן ייעלם וכי עזה לא תשוב להיות קן של טרור ואנטישמיות.