בסרט החדש 'אודיסאוס' מוזכר 'החוק של זאוס', הוא חוק הכנסת אורחים, המחייב להתייחס לכל אורח כפי שאדם היה רוצה שיתייחסו אליו כשהוא מתארח. מוטיב זה חוזר שוב ושוב לאורך הסרט, וגיבור הסרט מבין שהוא נענש על שלא קיים חוק זה כראוי. על פי הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, היסוד של כל אתיקה אפשרית הוא הכנסת אורחים. זהו חוב אין־סופי כלפי האחר, כלפי כל אדם. אבל במסורת היהודית יש מצווה גדולה אפילו מהכנסת אורחים.
הרמב"ם – לאחר שמונה כמה מצוות שנכללות במצוות "ואהבת לרעך כמוך", לדוגמה "לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים" – כותב: "שכר הלוויה מרובה מן הכול והוא החוק שחוקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה – מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלושה אנשים, וליווים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים". לא נאמר שמי שלא מכניס אורחים שופך דמים, אלא "כל שאינו מלווה".
הרמב"ם ממשיך: "ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים" (הלכות אבל פרק יד, הל' א-ג). כלומר, חובה זו מוטלת לא רק על היחיד שמארח אלא גם על בית הדין של כל מקום. זה תמוה – מדוע ליווי הוא המצווה הגדולה ביותר, עד כדי כך שהרמב"ם בפרק זה מקדים אותה לכל שאר מצוות של גמילות חסדים? ולמה כותב פעמיים ש"כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים"?! דרך הבנת מצווה זו, נוכל להבין את פרשת עגלה ערופה, ומדוע זקני העיר חשודים.
סקרנות שמעניקה שייכות
אולי יעניין אתכם
בכל המצוות שנכללות בכלל "ואהבת לרעך כמוך" יש היררכיה ברורה: החולה או האבל זקוקים לתמיכה, והמבקר אותם גומל איתם חסד. גם בהכנסת אורחים – מצווה לא קלה! – הסדר נשמר: בעלי הבית מכניסים אורחים לביתם, נותנים להם לאכול ולשתות, אולי אפילו מיטה לישון בה, ואז אומרים שלום. זה הבית של המארח, זה ברור. כמו מדבקה שפעם ראיתי על מקרר – "תרגיש בבית – אבל בבית שלי". כאשר מלווים את האורח – ולפי ההלכה מחויבים ללוות עד תחום שבת, בערך קילומטר – בעל הבית מוותר על אדנותו, על היתרון שלו בזה – לו יש רכוש ומקום לארח בו, ולאורח אין (כבר כתב מרן החפץ חיים שבהזמנת חברים לסעוד בשבת אין מצוות הכנסת אורחים). מחוץ לבית, ברחוב, שניהם שווים, בעל הבית והאורח.
בהרבה מאוד יישובים וקהילות היום "נשכחה רגל עובר" – אנשים בכלל לא פונים למישהו חדש שהגיע. כנראה אם רואים פנים חדשות בבית הכנסת בשבת או בימי חול, מניחים שכבר יש לאדם מקום, ובכלל לא שואלים. אני גדלתי בקהילה שבה כל אורח שנכנס, שואלים אותו אנשי הקהילה איפה הוא סועד, ולפעמים בעלי בתים רבו מי יזכה להזמין את האורח. אחרי שאורח סעד אצלנו, היה פשוט שליווינו אותו לשער הבית ולפעמים כל הדרך עד למעונו, כי רצינו לשמוע ממנו עוד! כי הוא עניין אותנו! (מאז הופתעתי לגלות שיש אנשים שלא מלווים אורח אפילו עד דלת הבית…).
מצוות לוויה היא תוצאה ישירה של התעניינות טבעית באורח. האורח קם ללכת, ובעל הבית אומר לו – "אבל אתה מעניין אותי, אני נהנה ממך! אני רוצה עוד מחברתך!" ולכן הוא מלווה אותו, כי בעל הבית חפץ בחברת האורח! אין מתנה גדולה מזו. אין מתנה גדולה יותר מסקרנות, מלגרום לאדם להרגיש שהוא מעניין, שהוא נחשק, שחברתו נעימה לנו וקשה עלינו פרדתו. כשמלווים אורח, אומרים לו: "אתה מעניין אותי, אני רוצה בחברתך. אתה שווה!". כאשר עובר אורח מרגיש כך, הרי שאף על פי שאין לו רכוש ומקום, הוא חלק מהחברה, איננו בודד לגמרי.
אחריות למניעת הניכור
עכשיו נוכל להבין את מצוות עגלה ערופה, ואת היותה המקור למצוות ליווי אורחים. בסיום הפרשה אנחנו קוראים: "כי יימצא חלל באדמה… לא נודע מי הכהו". לא יודעים מי הרוצח, ומדוע נרצח, אבל ברור שהייתה סיבה, שמשהו שקרה הביא לרצח. מה זה יכול להיות? הגמרא מניחה שהתפתח ריב בין שניים ובמהלכו אחד נרצח. האם האדם שהתחיל את הריב היה זה שרצח, או זה שנרצח? זו מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, אבל מה שברור – הרצח נגרם לא רק משום שלאחד מהם לא היה מה לאכול. לאדם שמלסטם את הבריות חסרה שייכות – לקהילת בני אדם, לחברה. כמעט תמיד יש סיבות עמוקות יותר לגנבה ולרצח – רגשות בדידות וחוסר שייכות של האדם, תחושת קיפוח – אינני מעניין אף אחד. אלו הדברים שגורמים לאלימות, להרג.
ומי אחראי לזה? מי שתמיד אחראים לכל מה שקורה בקהילה ובסביבה: זקני העיר, המנהיגים, כי הם תמיד אחראים לכול, לנרצחים ולרוצחים, גם לאדם שאיננו מהקהילה שלהם, לעובר אורח שעבר דרך עירם ולא הרגיש רצוי, לא הרגיש שייך לחברה ולחוקיה. לכן בסוף טקס עגלה ערופה רוחצים זקני העיר את ידיהם מהדם ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".
בתלמוד שואלים – "וכי על ליבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (סוטה מו עמ' ב'). עשינו כל שביכולתנו כדי שההלך ירגיש שייך, אפילו ליווינו אותו כברת דרך! עשינו כל שיכולנו לעשות. כי הציבור, ובראשם מנהיגיו, הם האחראים לכול, במיוחד שכל אדם, לא רק מהקהילה אלא גם תייר, ירגיש שייך. אילו דאגו לליווי – הרצח לא היה קורה. המנהיגים אחראים לכל מה שקורה בסביבה שלהם, וחובתם של כל מארח וכל קהילה לדאוג לליווי – כפשוטו וכמשמעו, ולוודא שכל מי שעובר בבית ובכפר ירגיש חלק מהם, ירגיש בבית.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
