בתחילת חודש אב השנה התפרסמה חוברת שיעורים של הרב יוסף קלנר בשם 'תשיב מקדש לתוכנו', שמטרתה "להעלות לתודעה עמדה יסודית ומהותית בנושא שאינה נשמעת, ומתוך כך לפרוש מבט מעמיק על עניינו של המקדש".
שם החוברת, 'תשיב מקדש לתוכנו', מבטא את ההכרה שהגאולה ובניין המקדש תלויים בראש ובראשונה בקב"ה. שם זה מזכיר את מדרש רבה על איכה, שמספר על הוויכוח בין כנסת ישראל לקב"ה. כנסת ישראל אומרת לקב"ה: השיבנו ה' אליך – זה באחריותך. והקב"ה עונה: שובו אליי, זה באחריותכם. אנחנו נענים לקריאתו של ה' ומשתדלים לפתוח פתח ואפילו כמחט, ומובטחים ורואים בעינינו כיצד הוא פותח לנו פתחו של אולם.
לא הר הבית אלא תורת הפסיקה
קריאה מדוקדקת בחוברת מגלה כי הדיון העיקרי בחוברת אינו עוסק כלל בסוגיה ההלכתית של העלייה להר הבית, למעט ההיבט של דין כיבוש, שלו יוחד פרק ב'. ליבת החוברת עוסקת בשאלה אחרת לגמרי, והיא שאלת הסמכות והיררכיית הפסיקה.
אולי יעניין אתכם
לדברי הרב קלנר, עצם העובדה שיש תלמידי חכמים המורים לעלות להר הבית בניגוד לדעת "רוב מניין ורוב בניין" של גדולי ישראל היא הבעיה המרכזית. מבחינתו השאלה אינה האם העלייה מותרת או אסורה, אלא האם תלמיד חכם רשאי לחלוק על מי שנחשבים לגדולי הדור. השאלה מתחדדת ביחס לגדולי הדור שכבר נפטרו, ובמיוחד הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה, שרבים וחשובים מתלמידיהם הם מהעולים להר.
המחלוקת האמיתית אם כן אינה בשאלת העלייה להר הבית, אלא בשאלה יסודית הרבה יותר, כיצד מוכרעות מחלוקות הלכתיות, ומהו מקומו של תלמיד חכם שהגיע למסקנה שונה מרבותיו. השאלה היא, האם עליו לבטל את דעתו רק משום שיש רבנים גדולים ממנו הסבורים אחרת? או שהוא מצווה להורות כהבנתו ולקיים בעצמו "לא תגורו מפני איש"?
הנחת היסוד של הרב קלנר היא שכאשר תלמיד חכם מגיע למסקנה השונה מדעת רוב גדולי הדור, עליו לבטל את דעתו. וכך הוא כותב בתחילת פרק א':
"כאן אנו מגיעים ללב העניין, לנקודה היסודית והעיקרית. ישנה קבוצה של מסיתים לעלייה להר, חלקם תלמידי חכמים וראשי ישיבות וחלקם חכמים בעיניהם, המתיימרים להיות תלמידי חכמים, וכל אחד מרשה לעצמו להיות מורה הוראה ולחוות דעה, בהלכות ציבור, בנושא חמור שבחמורים. הם מחווים דעתם כנגד דעת כל גדולי הדור, וכלל אינם מתייחסים לדבריהם, לטענותיהם, לבירוריהם ולהוראותיהם. היחס המזלזל הזה לגדולי ישראל, מחנך את ההמונים והנוער 'לצפצף' על הרבנים".
ובהמשך: "הזלזול בגדולי תורה וההתעלמות מרוב מניין ורוב בניין של גדולי ישראל מובילים בפועל להרס התורה כולה לא בשאלת העלייה".
גם אם נתעלם מהלשון החריפה שנוקט הרב קלנר כלפי תלמידי חכמים החולקים עליו, ואף לא נעסוק בשאלה מי מוסמך להגדיר מיהו "תלמיד חכם" ומי "מתיימר להיות תלמיד חכם", נותרת השאלה העקרונית: האם אכן חייב תלמיד חכם לבטל את מסקנתו ההלכתית מפני דעתם של גדולים ממנו?
כך נהגה הפסיקה בישראל לאורך הדורות
בספר 'באר שבע' מסכת סנהדרין דף קי עמוד א כתב: "כבר פסק מהרא"י [תרומת הדשן] בפסקיו סימן רל"ח שמותר לתלמיד לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עימו, וכתב שכך הייתה דרכה של תורה מימי התנאים. רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ורבו רשב"ג, באמוראים רבא חולק בכמה מקומות על רבה שהיה רבו מובהק, בגאונים אשיר"י חולק בכמה מקומות על מהר"ם שהיה רבו מובהק עכ"ל. ואין דבריו צריכין חיזוק, שהרי כל הגמרא מלאה על כל גדותיה מזה שהתלמיד חולק על רבו בכל האופנים בין בפניו ובין שלא בפניו, בין שהוא לבד חולק על רבו בין שאחרים חולקים עם רבו בין בזקנותו בין בילדותו".
כמעט כל גדולי ישראל שאנו פוסקים כמותם חלקו על רבותיהם. הרמב"ם חלק על רב האי גאון, הרא"ש על המהר"ם, הרשב"א על הרמב"ן, הש"ך על הרמ"א, הגר"א על גדולי אשכנז שקדמו לו, ורבי עקיבא איגר על הנודע ביהודה. הכלל הוא שאין לשאת פנים בהלכה, ותלמיד חכם אינו רשאי לבטל את מסקנתו רק מפני שגדול ממנו סבור אחרת. נמצא אפוא שהדרישה לבטל מסקנה הלכתית רק משום שגדולים אחרים סבורים אחרת אינה מתיישבת עם דרכה של הפסיקה לאורך הדורות.
משמעות הדברים היא שגם תלמידי חכמים ופוסקי הלכה מובהקים, ובהם הרב חיים דוד הלוי, הרב צפניה דרורי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ, הרב בניהו ברונר, הרב יעקב רוזנטל, הרב ישראל אריאל, הרב דוד שלוש, הרב יהודה שלוש, הרב משה אלחרר ורבים נוספים – היו צריכים לבטל את מסקנתם ההלכתית מפני דעתם של אחרים. דרישה זו אינה מתיישבת עם דרכה של הפסיקה בישראל לאורך הדורות. אילו כל תלמיד חכם היה מבטל את מסקנתו מפני מי שגדול ממנו, לא היו נכתבים רוב ספרי ההלכה שעליהם נשענת פסיקת ישראל עד ימינו.
זאת ועוד, הרב קלנר טוען שהרבנים שסוברים שיש לעלות להר הבית כדי לקיים את המצוות הכרוכות בעלייה לא מתייחסים לטענות ולבירור של האוסרים. זאת בשעה שהמצב הוא בדיוק הפוך. ההלכה הפשוטה היא שלא רק טמאי מתים יכולים להיכנס לשטח הר הבית, אלא אפילו המת עצמו נכנס. לא מצאנו בשום מקום שחכמים גזרו שלא ייכנסו להר הבית כדי שבטעות לא ייכנסו לאזורים המקודשים יותר. להפך, המשנה בסוף מסכת חגיגה מסבירה כיצד מטהרים את העזרה לאחר הרגל, והסיבה לכך כפי שפירש הרמב"ם היא "כל זה מפני שמתערבין בני אדם במקדש במועדים כמו שנצטווינו יראה כל זכורך". חכמים לא אמרו לעמי הארץ "אל תיכנסו למקדש כי אולי לא טבלתם כראוי", הם הניחו שחלקם לא טבלו כראוי, ואף על פי כן העדיפו שהציבור יקיים את המצווה להיראות. מי שנדרש לתת נימוק והסבר הוא מי שאוסר לעלות באופן גורף בכל השטח המכונה היום הר הבית ולא רק באזור המקודש, כלומר מקום ההיכל, העזרות והחיל.
החובה של תלמיד חכם לבטל דעתו מפני בית הדין הגדול ולנהוג אחרת ממה שהוא בטוח שהוא ההלכה, היא רק במקרה שבו בית הדין הגדול הורה הלכה למעשה, וגם אז מה שאסור לו זה להורות כך לאחרים. בימינו אין בית דין הגדול, ולא זכינו שהרבנות הראשית תזכה לאמון של כלל הציבור, ואפילו לא של כלל הציבור שומר המצוות. החלום שהרבנות תהפוך למשהו הדומה לבית הדין הגדול נגוז. נדמה שהיחס לרבנות הראשית מתקשה להתיישב עם המציאות ההלכתית בדורנו, שבה אין בית דין הגדול ואין גוף הלכתי אחד המקובל על כלל ישראל כסמכות מחייבת.
הלכות ציבור או הלכות היחיד?
גם אם נקבל שלהלכות ציבור יש כללים ייחודיים, אין בכך כדי להפוך כל מצווה הנעשית על ידי יחידים למצוות ציבור. שאלות של מורא מקדש, תפילה, השתחוויה ודרישת המקדש הן בראש ובראשונה שאלות הלכתיות המוטלות על כל יחיד. הדיון בשאלת הריבונות הציבורית על ההר הוא דיון אחר, ואינו מייתר את הדיון ההלכתי בשאלות אלו. בעזרת השם כשנגיע לבניין המקדש נדון גם בכך.
אם כן לסיכום, דרכה של תורה אינה למחוק את הדעה החולקת, אלא לברר אותה. מחלוקת לשם שמיים אינה איום על התורה, אלא אחת מדרכי בירורה. גדלותם של בית הלל לא הייתה בכך שמחקו את דעת בית שמאי, אלא בכך שלמדו אותה, הקדימו אותה לדבריהם, ומתוך כך ביררו את ההלכה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
