המטרה: פחות תלות בשלטון המרכזי לפיתוח תשתית מוניציפלית

מדינת ישראל משקיעה מדי שנה מיליארדי שקלים בתשתיות. כבישים נסללים, מחלפים מוקמים ושכונות חדשות נבנות, אלא שמאחורי הוויכוח כמה כסף המדינה משקיעה, מסתתרת שאלה חשובה לא פחות: מי מחליט היכן להשקיע אותו. חלק גדול מדי מהתקציבים והסמכויות עדיין מרוכז במשרדי הממשלה בירושלים. הרשויות המקומיות, שמכירות טוב יותר מכל גורם אחר את הצרכים בשטח, נדרשות שוב ושוב לשכנע את השלטון המרכזי שהבעיה שהן נתקלות בה מדי יום אכן קיימת.

אף גורם בשלטון המרכזי לא יבין את מה שראשי הרשות והמהנדס העירוני מכירים מקרוב – איזה צומת הפך למסוכן, איזה כביש כבר אינו מסוגל להכיל את התנועה, או באיזו שכונה צפוי מחסור בגני ילדים ובכיתות לימוד בעוד שנתיים מהיום. למרות זאת, חלק ניכר מהמשאבים לפיתוח התשתיות העירוניות נותר בידי השלטון המרכזי. ריכוזיות כזו אינה רק בעיה של יעילות; היא יוצרת סכנה חמורה יותר: כאשר הכסף מרוכז בידי השלטון המרכזי, היכולת של ראש הרשות לפתח תשתיות חיוניות, לא פעם מושפעת מסדרי עדיפויות פוליטיים ואידאולוגיים של הממשלה המכהנת.

כתושבי יהודה ושומרון אנחנו חווים זאת היטב על בשרנו היטב: בתקופת ממשלת השינוי, כאשר מרב מיכאלי כיהנה בתפקיד שרת התחבורה, סדר העדיפויות ביחס להשקעה בכבישי יהודה ושומרון השתנה באופן מובהק. מיכאלי הבהירה כי אינה מתכוונת להעניק תקציבים נוספים מעבר לתקציבי המשך שאושרו בממשלות קודמות. בדצמבר 2021, כשנשאלה בכנסת אילו תוכניות חדשות קידמה הממשלה בכבישי יהודה ושומרון, השיבה כי "בינתיים לא קיימות כאלה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת שי אלון עלינו לקבוע תג מחיר יקר לאיומי מדינות אירופה

בנושא 1208b נטו מלינדה משלמת את מחיר הצמיחה

הממשלה הנוכחית שינתה דרמטית את סדרי העדיפויות והקצתה מיליארדי שקלים לפיתוח. כתושב יהודה ושומרון וכראש מועצה, אני מרגיש היטב את השינויים שמתחוללים בשטח: במשך שנים גדלה האוכלוסייה בקצב מהיר בהרבה מקצב פיתוח הכבישים שנועדו לשרת אותה, וסופסוף ראינו שינוי גדול בהיקפי הפיתוח. בניגוד לרשויות מקומיות בגוש דן ובמרכז, במקרה של יישובי יהודה ושומרון השינוי אינו רק עניין של שיפור איכות חיים, אלא נוגע לחיי אדם באופן מובהק.

תושבי יהודה ושומרון, העוטף או הגליל אינם צריכים לזכות בכביש בטוח רק כאשר מכהנת ממשלה שתומכת בהתיישבות, בדיוק כפי שרשות ערבית או רשות שמזוהה עם השמאל האידאולוגי אינה צריכה לחשוש שאחרי חילופי שלטון יידחקו הפרויקטים החיוניים לה לתחתית סדר העדיפויות.

הפתרון אינו להעביר לראשי הרשויות צ'ק פתוח, אבל חלק גדול יותר מתקציבי התשתיות המקומיות צריך לעבור לרשויות במסגרת תוכנית רב־שנתית ושקופה, על בסיס קריטריונים מקצועיים: מספר התושבים, קצב הגידול, היקפי הבנייה, עומסי התנועה, פערי תשתיות, ומדדי בטיחות.

כיושב ראש ועדת הכספים במרכז השלטון המקומי, אני פוגש את הפער בין האחריות המוטלת על הרשויות לבין הסמכויות והמשאבים שניתנים להן. כאשר כביש אינו משמש כראוי או שכונה אינה מקבלת את התשתיות הדרושות לה, התושב אינו פונה למשרד הממשלתי בירושלים, אלא בא בטענות לכתובת היחידה שהוא מכיר: הרשות שהוא מתגורר בשטחה.

ממשלות מתחלפות, אך כבישים, גנים, בתי ספר ותשתיות נבנים לעשורים קדימה. לכן מי שנושא באחריות כלפי התושב ומכיר מקרוב את צרכיו, מן הראוי שגם יקבל מקום מרכזי יותר בכל הנוגע לחלוקת משאבי הפיתוח. הגיע הזמן לצמצום התלות בהחלטות המתקבלות בירושלים ולהעברת כוח רב יותר לשלטון המקומי.

הכותב הוא רואה חשבון, ראש מועצת בית אל ויושב ראש ועדת הכספים במרכז השלטון המקומי