אחת לשנה־שנתיים עומד ראש עיר לדין בפרשת שוחד. השבוע הגיע תורה של פתח תקווה. הפרקליטות הודיעה לראש העיר רמי גרינברג שהיא שוקלת להעמיד אותו לדין, בכפוף לשימוע, בחשד לשוחד, מרמה והפרת אמונים. רוב פרטי הפרשה עדיין לא ברורים, ראש העיר טוען שהחשדות מבוססים על שקרים וחצאי אמיתות, ועד שתתקבל הכרעה הוא זכאי לחזקת החפות.
אבל פרטיה של פרשה כזו או אחרת פחות חשובים מהשאלה למה זה חוזר שוב ושוב. ברשימת ראשי הערים שהורשעו בשוחד בולטים במיוחד מי שקיבלו כסף מקבלנים ומיזמי נדל"ן. זה לא מקרי. היתר בנייה הוא חתימה ששווה מיליונים, והדרך אליה ארוכה, יקרה ולא ודאית. וכשיש תור ארוך לדבר ששווה הרבה כסף, תמיד יהיה מי שינסה לקנות מקום בראש התור.
באותו שבוע, בצד השני של העולם, נמשכת הסערה סביב אנבידיה. ג'נסן הואנג, האיש שהפך את החברה לאחת החשובות בכלכלה העולמית, נאלץ להתפטר אחרי שהתגלה שניהל רומן עם סוכנת סינית, שדרכה ככל הנראה עברו שבבים מתקדמים לחברות סיניות בניגוד למדיניות הביטחון של ארצות הברית. חברה סינגפורית קנתה ציוד של אנבידיה וייצאה אותו לסין, בין היתר דרך מדינות צד שלישי. ובתוך הממשל עצמו, לפי 'ניו יורק טיימס', פעל שר המסחר להקל את ההגבלות, בזמן שחברת ההשקעות שניהל בעבר, וכיום מנוהלת בידי בניו, מושקעת במרכזי נתונים שמספקים כוח מחשוב גם לחברות סיניות. יבשת אחרת, סדר גודל אחר, אותו מנגנון בדיוק.
כל הגבלה יוצרת רנטה
כשהמדינה אוסרת או מגבילה משהו, היא יוצרת פער מחירים. שבב מתקדם שווה בתוך סין הרבה יותר ממה שהוא שווה מחוצה לה. דירה עם היתר שווה הרבה יותר מקרקע בלי היתר. הפער הזה הוא רנטה, והרנטה מושכת אליה את מי שמנסה לקטוף אותה. השוחד, הריגול, חברות הקש, העיקומים והקומבינות – אלה לא כשלים מקריים של האכיפה, הם חלק מהמחיר של ההגבלה עצמה. הגבלה בהכרח מגיעה עם מישהו שמנסה לעקוף אותה.
אולי יעניין אתכם
לא לשפוך את התינוק עם המים
וכאן ההסתייגות החשובה. ההגבלות הללו אינן משוללות יסוד. ברור שצריך היתר בנייה. מספר התושבים בעיר צריך להתאים למה שהכבישים, בתי הספר ומתקני העירייה יכולים להכיל. ברור שצריך בדיקות כיבוי אש, חיבורי חשמל וכל מה שמגיע יחד עם היתר. כל זה דורש תהליך ודורש בדיקה. גם ההגבלות על ייצוא שבבים לסין אינן גחמה. הגבלות סחר שמטרתן לנצח בתחרות כלכלית בין מדינות הן בדרך כלל רעיון גרוע, שפוגע גם במדינה שמטילה אותן. אבל המקרה של אנבידיה וסין הוא עניין של ביטחון לאומי, לא רק של תחרות כלכלית. ארצות הברית, והמערב כולו, צריכים להגן על עצמם. זה אירוע אחר.
אבל גם הגבלה ביטחונית מוצדקת גובה מחיר, והפעם הוא גלוי לכולם. ומי שגבה אותו הוא לא ההגבלה עצמה, אלא העקיפה שלה. הפרשה הפילה את המנכ"ל של החברה שעומדת במרכז מהפכת ה־AI, והטלטלה בשווקים מגיעה בדיוק כשהענף זקוק להשקעות עתק כדי להתקדם. הירידה בשווקים לא תעצור את מהפכת ה־AI, אבל היא תעכב אותה. וזה לא רק עניין אמריקאי. אנבידיה היא מהמעסיקות הגדולות בהייטק הישראלי, וכל עיכוב בהשקעות, בפיתוח ובגיוסים שם מורגש גם כאן.
אז לא כדאי לבטל את ההגבלות, אבל צריך לעשות שני דברים: הראשון – להכיר במחיר הסמוי שלהן, והשני – לבחון בשבע עיניים אילו הגבלות הכרחיות באמת, ומה מחירן.
האכיפה לא תציל אותנו
אחרי כל פרשה כזאת נשמעת הקריאה לחיזוק "שומרי הסף". אוי, כמה שצדדים מסוימים בפוליטיקה אוהבים את המושג הזה. אבל לכוחה של האכיפה יש גבול מובנה. בנמל אשדוד הורשעה עובדת משרד הבריאות שלקחה במשך שנים טובות הנאה מיבואני מזון, במסגרת פרשה שבה לפי כתבי האישום יבואנים קנו מעובדי המשרד קדימות בתור לשחרור המכולות, ועיכוב של המתחרים.
פרשת רות דוד וגם פרשת הפצ"רית הזכירו לנו שגם הפרקליטות אינה חסינה. תסריטאים בהוליווד עשו לא מעט כסף מסרטים על שוטרים שאפשר לקנות. אצלנו זה לא תסריט, זה כתב אישום. הפקח, הבודק והחוקר הם בדיוק השכבות שנועדו לעצור את השוחד, וגם אותם אפשר לקנות. וזה לא נעצר בפקיד הזוטר. הסיפור של שר המסחר האמריקני מראה שגם בצמרת, האינטרס להקל על ההגבלות יכול לשבת קרוב מאוד לסמכות לעשות זאת. מי שמחזיק בסמכות לאשר חריגים הופך בעצמו למטרה, בין שהוא ראש עיר בישראל, בין שהוא שר בוושינגטון ובין שהוא מנכ"ל אנבידיה.
זה לא עניין של אנשים רעים או טובים. "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". גם אם נמנה את האנשים הטובים ביותר, כל שכבת פיקוח שנוסיף היא עוד חתימה שמישהו ירצה לקנות. זה לא אומר שצריך לוותר על האכיפה. זה אומר שצריך להביא בחשבון שהיא מוגבלת, ועדיף מלכתחילה לבנות את המערכת כך שלא תיווצר המוטיבציה לשחד.
האיזון
קחו רגולטור שאומר לעצמו "במשמרת שלי לא תהיה שרפה". הוא מחמיר עוד ועוד בדרישות הבטיחות, עד שמכבי האש לא עומדים בקצב הבדיקות. נוצר תור, והתור הוא בדיוק המקום שבו נכנס השוחד. ההגזמה בהגבלות לא רק עולה כסף, היא גם יוצרת פרצה שפוגעת במטרה שלשמה הוטלה ההגבלה. לפיכך, מי שמאזן צריך להכניס לחשבון גם את העקיפות. מי שמטיל מגבלה צריך להשתדל שהמחיר שלה יהיה מינימלי, ולהבין שחלק מהמחיר הוא השוחד, הריגול והקומבינות שיגיעו איתה.
בתחום היתרי הבנייה אפשר לעשות לא מעט. אפשר למכור טיפול מהיר בבקשה בדרך חוקית, במסלול מזורז בתשלום רשמי, ולא להשאיר אותו לשוק השחור. אפשר להעביר בדיקות לגופים פרטיים מפוקחים במקום תור אחד ארוך. ואפשר לקבוע לכל בדיקה זמן מחייב, שאחריו האישור ניתן מעצמו. בשבבים אי אפשר למכור רישיון למי שמשלם יותר, ולכן שם ההגבלה צריכה להיות צרה וממוקדת, והאכיפה צריכה להתרכז בנקודות שבהן נוצרת הרנטה – המתווכים ומדינות הצד השלישי.
מי שמטיל הגבלה ומתעלם ממי שיעקוף אותה, לא באמת מטיל הגבלה. הוא רק קובע מי יגבה עליה את המחיר.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG
לתגובות: