התחלה// נולדה בגבעת שמואל וגדלה בשומרון. "בגיל שלוש עברנו לקדומים, שם גדלתי. למעט שנתיים בבאר שבע אחרי החתונה, המקום הזה הוא הבית. ההורים שלי ואני היינו מהמשפחות הראשונות בגבעת שלם. אומנם הגענו בשלב ב', אחרי דור המייסדים, אבל עדיין חווינו מקרוב את רוח ההקמה". הבכורה משבעה אחים ואחיות.
אבא// מיכאל קלר (69). "איש צדיק, ואם הוא יראה שאני אומרת את זה הוא בטח יכעס, אבל זו האמת. לפרנסתו הוא עובד כאיש מחשבים בחברה של בנק המזרחי, אבל התורה היא מרכז חייו. הוא קם מדי בוקר ב־2:40 ללמוד, ובתום יום העבודה חוזר לבית המדרש. כילדים ראינו אותו בעיקר בערבים, ואמא הייתה איתנו ביום. שנים ארוכות לא ראיתי אותו מניח תפילין בבית, כי הוא תמיד השכים לבית הכנסת. רק בימים שלא הרגיש טוב יצא לנו לראות אותו מתפלל בבית".
אמא// טובה קלר (67). "אמא הייתה מפורצות הדרך בתחומה והקימה את מגמת לימודי ארץ ישראל באולפנת להבה בקדומים. גדלנו בבית עם אהבה גדולה להתיישבות ולארץ ישראל, ומגיל צעיר יצאנו איתה לסיורים ולטיולים רגליים הן ברחבי יהודה ושומרון והן בכל פינה בארץ".
חלוציות// מסלול לימודיה עבר כולו בקדומים, מבית הספר היסודי, דרך הסניף ועד האולפנה. "למדתי בקדומים מכיתה א' ועד י"ב. זה היה ממש לחיות את ההתנחלות של פעם, עם מקום אידאולוגי מאוד חזק ותחושת חלוציות אמיתית. כשהיינו הולכים לסניף בשבת, המרחק בין השכונות היה גדול ולכן הצבא היה מלווה אותנו. היה בזה אלמנט חזק של ראשוניות, המון רבאק, אור בעיניים ותחושה עמוקה שאנחנו עושים משהו חשוב".
אולי יעניין אתכם
אמונה// הילדות בצל האינתיפאדות והאירועים הביטחוניים הותירה בה רושם עמוק. "היינו ילדים קטנים כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה, הכבישים הפכו מסוכנים וקדומים ספגה הרבה פיגועים ותקופות לא פשוטות. המציאות הזאת בנתה בנו תעצומות נפש. עד היום אני נוסעת בכל הכבישים לבד ולא מפחדת. גדלתי לתוך זה, עם אמונה גדולה וידיעה שזה מה שצריך לעשות. אנשים לא הגיעו לכאן כדי לחפש איכות חיים, אלא מתוך הבנה עמוקה של חשיבות יישוב ארץ ישראל, ועם הרוח הגדולה הזאת הלכנו קדימה".
שידוך בשירות// בתום התיכון יצאה לשירות לאומי מחוץ ליישוב. "הדרכתי כיתה י"ב באולפנת גבעת וושינגטון. המשפחה המאמצת שלי שם נקטה יוזמה, וכשבועיים לאחר שהגעתי שידכה ביני ובין בעלי, שהיה חברותא של אב המשפחה".
החצי השני// הרב שמעון בן שעיה, המבוגר ממנה בשבע שנים. "זה שאני הסכמתי לצאת איתו זו שאלה אחת, אבל איך הוא הסכים לצאת עם ילדה בת 18 זו כבר שאלה מעניינת. הוא למד בישיבת ההסדר בנווה דקלים, המשיך לכרם ביבנה ומרכז הרב. נפגשנו ביום הולדתי ה־18, וכחצי שנה לאחר מכן כבר התחתנו. כיום הוא לומד ומלמד תורה בישיבות ובמסגרות שונות ובמקביל מטפל כפסיכותרפיסט בקליניקה פרטית".
דרומה// החיים המשותפים של הזוג הצעיר יצאו לדרך בנגב, תוך שילוב בין לימודים ונסיעות ממושכות. "אחרי החתונה עברנו לבאר שבע, שם סיימתי את השירות הלאומי ובעלי למד בכולל דיינות. אני התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן, וזה היה חתיכת אירוע. עוד לא היה כביש 6 והנסיעות היו קשות. בשנתיים הללו גם נולדה בתנו הבכורה. אלו היו שנים יפות מאוד".
הביתה// השינויים בכולל והמרחק מהמשפחה ומהלימודים הובילו להחלטה לשוב לשומרון. "המרחק ללימודים שלי ומהמשפחות היה קשה מדי, במיוחד כשעוד לא היו כבישים מהירים. בדיוק אז ביקשו מבעלי לבוא ולהיות ר"מ בישיבה הגבוהה בקדומים. השתקענו שם בסמיכות להוריי, והוא לימד בישיבה ובהמשך הקים תוכנית לבוגרי צבא. אני סיימתי תואר ראשון ושני ברצף, עבדתי באולפנה, ובינתיים נולדו לנו ארבעה ילדים".
שליחות// סיום התואר השני במחלקה לתלמוד בבר אילן הוביל לפסק זמן מהמסלול המחקרי. "לחצו עליי מאוד להמשיך לדוקטורט, כי לא היו אז כמעט נשים במחלקה, אבל יצאתי בתחושת עומס קשה והרגשתי שאני חייבת הפסקה. במשך כחמש שנים יצאתי לעבודת שטח וללימודים: חזרתי לבית המדרש, למדתי בתוכנית יועצות הלכה ב'נשמת' ולימדתי במדרשה בקדומים. במקביל עבדתי במערכת החינוך. היה לי קריטי להישאר מחוברת לשטח ולחוש את דופק החיים והאתגרים של בני הנוער, ולא להיעלם אל המחוזות הנוחים של האקדמיה".
דוקטורט// השיבה לאקדמיה לכתיבת הדוקטורט הגיעה מתוך בשלות וחיבור ישיר לפרקטיקה ההלכתית. "חזרתי לאקדמיה בזכות מלגת מחקר שאפשרה לי להתפנות לכתיבה במשך ארבע שנים. נושא המחקר שלי היה הלכות נידה אצל ראשוני אשכנז – כל התקופה שקדמה לרמ"א. בשבילי זו הייתה צלילה עמוקה לבית המדרש של הסמ"ג, הסמ"ק, היראים ובעל התרומה. כיועצת הלכה שעונה לשאלות של נשים בטהרת המשפחה ומלווה אותן מהדרכת כלות ולאורך תחנות החיים, הלימוד המחקרי והמקורות ההלכתיים המוקדמים התחברו באופן ישיר ומפרה לעבודה היומיומית שלי בשטח".
פריצת דרך// אחרי כתיבת הדוקטורט עמדה בפני צומת דרכים מקצועי. "כמו כל אקדמאית בתחום, שלחתי קורות חיים לכל מיני מקומות. הרב נריה גוטל, שהיה אז ראש מכללת אורות, הזמין אותי לריאיון. הגעתי אליו בסוף חודש תשיעי והוא אמר מיד: 'אני רוצה שאת תלמדי במחלקה לתורה שבעל פה ותכשירי את המורות לעתיד'. בימים ההם מי שהכשיר את המורות לתושב"ע היו גברים בלבד. כמעט לא היו נשים בהכשרת המורים בתחום הזה, וההצעה הזאת פתחה לי פתח לשליחות חדשה".
רבנית// לצד תחילת העבודה במכללת אורות, פנתה אליה ראש אולפנת אמית להבה, שחינכה אותה בעבר, והציעה לה תפקיד תקדימי. "היא ביקשה ממני לבוא ולהיות הרבנית של האולפנה. בהתחלה סירבתי בכל תוקף, גם כי לא רציתי לחזור למערכת החינוך וגם כי המושג 'רבנית בית ספר' פשוט לא היה קיים אז. המערכת הכירה רק רבנים גברים. לקח שנים עד שהמערכת עיכלה את הקונספט. מצד אחד קיבלתי משכורת לפי תקן של רב בית ספר, ומצד שני לקח זמן עד שהכירו בתפקיד באופן רשמי. כיום המצב כבר שונה לחלוטין, אבל אז זו הייתה פריצת דרך".
מחוץ לקופסה// השילוב בין החינוך באולפנות להכשרת המורות מרכיב את שגרת יומה. "שבע שנים שימשתי כרבנית אולפנת אמית להבה, וכיום אני בשנתי הרביעית באולפנת אמנה בכפר סבא. במקביל, אחרי שנים של הוראה במכללת אורות, עברתי ללמד במכללת תלפיות ובמדרשת נועם אביב כדי לבנות את דור העתיד של המחנכות. לצד העשייה החינוכית, אני פועלת כיועצת הלכה ומלווה נשים".
קמעא קמעא// התפתחות עולם התורה הנשי בשנים האחרונות נתפסת בעיניה כמכלול מורכב של בשורה וזהירות. "כשכוחות חיים שהיו עצורים פורצים החוצה, זו גאולה ממש. אבל התהליך הזה מחייב אחריות וזהירות קפדנית, כי הרוחות הליברליות והפמיניסטיות נושבות בעולם התורני הנשי לפעמים בעוצמה יתרה. בנקודות המפתח ובכל התחנות החלוציות שלי – כמו הכניסה לתקן של רבנית אולפנה בציבור השמרני־תורני – התייעצתי עם גדולי ישראל, ובראשם הרב יעקב אריאל. כשאת הראשונה לצעוד בדרך, הדיוק קריטי. לפני עשור הרגשתי בודדה בתפקיד, בלי שותפות לדרך מהזווית הנשית, אבל כיום יש סביבי נשים תלמידות חכמים ויראות שמיים, שיוצרות לתלמידות מודל תורני ונשי גם יחד".
אמונה ברשת// ההתעוררות הרוחנית שליוותה את ימי המלחמה עוררה אצלה תחושת אחריות עמוקה כלפי הציבור הרחב. "שברתי את הראש נוכח תופעות ההתקרבות שאנחנו רואים בשטח – כמו ציצית בלי כיפה או חצאית ביום שישי – ושאלתי מה תפקידנו. מתוך הרצון לצאת מאזור הנוחות ולפגוש את העם שבשדות, הקמנו את פרויקט 'מדברות'. המטרה היא להנגיש תכנים אמוניים ותורניים ברוח תורת הרב קוק במרחב הדיגיטלי באמצעות סרטונים קצרים בטיקטוק ובאינסטגרם, לצד שיעורים מעמיקים ביוטיוב וקהילות ווטסאפ. הציבור הרחב נוכח ברשתות בעוצמה רבה, והשאיפה שלנו היא לתת מילים, כלים וביטוי תורני לגובה הרוחני העצום שצומח מתוך השטח".
הנחת// שבעה ילדים: אוריה בת 26, ידידיה בן 24, ראשית בת 22, שירה בת 20, הדר בת 17, דביר בן 14, ונועם בת 10.
אם זה לא היה המסלול// "הייתי יושבת בבית המדרש".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// סדר היום מתחיל בשש בבוקר ונגמר קרוב לחצות. "כדי שיהיה לי מה ללמד, הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא לשמור על קביעות בלימוד תורה. יומיים בשבוע מוקדשים ללימוד מרוכז בכולל ב'נשמת'. שאר הימים מוקדשים לעבודה: יום אחד למדרשה, ויומיים וחצי לאולפנה. התחומים כמובן מתערבבים זה בזה, ובין לבין יש את המשפחה, הילדים והנכדים, שממלאים את הלב ואת הלו"ז".
פלייליסט// "השירים של עמיחי פלסר".
השבת שלי// "אני כמעט לא יוצאת מהבית בשבת, למעט תפילות. הזמן הזה מוקדש כולו לקודש, לה' ולמשפחה".
דמויות מופת// "בעלי הוא דמות מופת בשבילי. יש לו כוחות חיים בלתי נגמרים, יכולת התחדשות מתמדת, עמל תורה אמיתי ודבקות שמעוררת השראה".
מפחיד אותי// "מפחיד אותי לפספס. מפחיד אותי להסתכל אחורנית ביום מן הימים ולומר לעצמי: וואלה, לא הלכתי בדרך הנכונה".
משאלה// "לזכות להיות שותפה עם א־ל, ולהגדיל תורה בעולם".
כשאהיה גדולה// "אמא וסבתא".
לתגובות:
