פרשת האזינו מדברת על האזנה – "האזינו השמיים" – מלשון איזון ומאזן. כדי לקבל שנה חדשה צריך להאזין למציאות ולערוך מאזן בין הטוב ובין הרע של השנה האחרונה, ולראות מי גובר על מי.
מי שמקשיב יותר מדי לאנשים פסימיים מקבל רושם שהעולם הוא רע. מי שמקשיב לצפירות של זמבורות ברחובות יכול להתחרש מרוב גלי השנאה. למי שמקשיב לאנשים מרירים נדמה שמדינת ישראל נחרבה במלחמת יום כיפור או בשבעה באוקטובר. למי שמקשיב ליצר הרע נדמה שאין סיכוי להשתחרר מן היצרים, ההתמכרויות והחולשות.
לעומת זאת, מי שמטה אוזן לאופטימיות יודע שהטוב הוא העיקר והרע הוא המיעוט. מי שמאזין לקול הסליחות יודע שאין עוד מקום ברחבת הכותל, ולכן מקרינים את המתרחש שם במוקדים שונים ברחבי הארץ. מי שמאזין להיסטוריה יודע שלמרות השבר של המלחמה, מדינת ישראל ניצחה וצמחה. מי שחווה שבת תשובה עושה מאזן של השנה האחרונה עם עצמו, ורואה שלמרות הנפילות – מצבו קצת יותר טוב מן השנה שעברה.
תאזינו טוב טוב לשירה הגדולה של פרשת האזינו. בספר התורה היא כתובה בשני טורים אנכיים, סגנון כתיבה שנקרא "אריח על גבי אריח". אף שהמציאות נדמית כחסרת סדר, שירת האזינו מספרת לנו שהחיים שלנו בנויים מאריחים מדויקים ויציבים, זה על גבי זה. כל אריח קטן מצטרף לשירה גדולה.
אולי יעניין אתכם
מי שמאזין לשירה הגדולה של שבת תשובה אינו מתכחש לכישלונותיו אלא שומע גם את ההפטרה:
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". כשהאור הגדול של ראש השנה נעלם, האדם מוצא את עצמו לבדו בשדה החשוף, מול כל כישלונותיו. כעת צריכה לבוא התשובה.
"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". איך מתמודדים עם הכישלון? איך אפשר שהקב"ה יישא את העוונות שלנו? כשישנו בית המקדש הדרך היא קורבנות, וכשאין קורבנות – אנו נשארים עם השפתיים שלנו, עם התפילה.
"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱ־לֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". ברמת הפשט מדובר באימפריה האשורית, שאנשים בממלכת ישראל נשענו עליה ובטחו בה. במשמעות הנצחית, אשור היא האשליה של האדם שהוא ימצא "אושר" במקומות אחרים. הסוס הוא ביטוי לעוצמה חומרית, "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". תחושה של כוחי ועוצם ידי, שבה האדם משתחווה למעשה ידיו, ומודד את אושרו והצלחתו במכונית חדשה. לכל אחד יש אשור משלו וסוס משלו, והוא סבור שהם יגנו עליו ביום הדין.
להבין את מקור החיים
"אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם". בעשרת ימי תשובה אנחנו קוראים לקב"ה "אבינו מלכנו". הקב"ה הוא האב שלנו. במזמור "לדוד ה' אורי וישעי", שגם אותו נהוג לומר בימי אלול ותשרי, אנו אומרים את הפסוק: "כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני". כשאדם תולה את עצמו רק באביו ובאימו שבעולם הזה, במובן מסוים הוא יתום. זמנם של האב והאם עלי אדמות הוא מוגבל, ואי אפשר להסתמך רק עליהם בתור מקור הביטחון וההצלחה. אנו כמובן מעריכים מאוד את הורינו, ואין קץ לכבוד שאנו רוחשים כלפיהם, אבל העוגן הנצחי והבלתי תלוי הוא רק אבינו שבשמיים.
פנתה אליי פעם אישה ושטחה בפניי את הקושי שלה בעבודתה. תחום העיסוק שלה אינו גורם לה שום סיפוק ושביעות רצון. שאלתי אותה: אם אינך מרוצה כלל מהעבודה, למה בכלל בחרת במקצוע הזה? היא הסבירה: באמת לא רציתי אותו, אבל היה לי חשוב שההורים שלי יהיו גאים בי. הוספתי לשאול: אם זה מה שחשוב לך בעבודה, למה זה לא משמח אותך? או אז היא ענתה: עד שהתקדמתי בעבודה והגעתי לתפקיד שרציתי, שני ההורים שלי נפטרו.
האדם מחפש את אושרו במקומות רבים, חלקם לכאורה משמעותיים וערכיים. הרצון להביא גאווה להורים נשמע ערכי וחשוב, ואם האדם אכן מצליח לחבר אותו למשמעותו הא־לוהית הנצחית, הוא יכול למצוא בו אושר. אולם אם ריצוי ההורים נשאר מטרה עצמאית בגבולות העולם הזה, הוא מתנפץ ברגע שההורים מסיימים את חייהם. התשובה טמונה בהכרה שהאדם תלוי אך ורק בא־לוהים.
"אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ". כשאדם מבין מה מקור חייו, כעסו של א־לוהים, כביכול, שב ממנו ומתחלף בחסד וברחמים. זו הדרך של האדם להתרפא.
"אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל". הטל הוא שכבה דקה של לחות שמרעננת את פני הקרקע מדי בוקר. כפי שהטל מחדש את האדמה, כך גם יכולתו של האדם להתחדש היא על ידי תשובה, חזרה אל המקור.
"יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן". בתורת הסוד, השושנה היא ביטוי למציאות האידיאלית. עם ישראל נמשל לשושנה: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות". השושנה היא פרח יפה אך עטוף בקוצים. כדי להתגבר על הקוצים שבמעטפת ולהצליח לפרוח, צריך להיות מחובר אל השורשים. כשאדם שב אל שורשו ומקורו, הוא יציב כמו ארז בלבנון, ויש לו עמידות מול הקוצים כמו לשושנה.
"יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן". היונקות הן הענפים הקטנים הרכים. כשאדם שב בתשובה, כל מה שיונק ומסתעף ממנו מתברך ומתרבה, הולך ומתפשט כריח הנישא למרחוק.
"יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן". אדם השב בתשובה נעשה כעץ גדול ורחב, שגם אחרים חוסים בצילו.
עוברים מהאידיאל למציאות
"אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא". ממלכת אפרים היא החומרנית מבין שתי ממלכות ישראל לאחר פיצול המלוכה. "אפרים" מלשון פרייה ורבייה, שבט של מצליחנים במישור העולם הזה. ואולם בסוף, אפילו אפרים יבין את הטעות שבהשתחוויה למעשי ידיו, ויעזוב את עצביו.
"עצבים" זהו ביטוי מעניין לאלילים, שמופיע גם במקומות נוספים בתנ"ך, כגון "עצבי הגויים כסף וזהב". העצבים קשורים עם המילה עצב; אדם שמשתעבד להצלחותיו בעולם הזה, ומנותק מהמקור הנצחי של האושר, בסופו של דבר מוצא את עצמו עצוב ועצבני. כדי להשתחרר מהעצב ולהגיע לשמחה של סוכות, צריך לעבור דרך שבת תשובה ויום הכיפורים, להתמודד מול הכישלונות ולעשות תשובה.
"אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ". הקב"ה מבטיח לענות לאפרים, לכשיעשה תשובה. "אשורנו" פירושו אראה אותו, אך טמונה כאן גם הבטחה לאושר.
"אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא". הברוש נשאר תמיד רענן, אך אין לו פירות אכילים. הקב"ה מבטיח להיות גם כברוש וגם כעץ פרי; כשאדם עושה תשובה, הוא זוכה גם ליציבות וגם להתחדשות ופרייה.
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". זהו הפסוק המסיים את ספר הושע. פסוק מכונן באופן כללי, שיש לו משמעות גם לתקופת הימים הנוראים. הכינוי "ימים נוראים" משקף את היראה שימים אלה מטילים עלינו, ולא במקרה. בימים אלה מתגלה גודל עצום, הנהגת ה' מופיעה בעולם, ומצב זה יכול להוביל להצלחה או לכישלון, תלוי במצבו של האדם. אם האדם יהיה חכם ונבון, ויבין את מקומו תחת הנהגת ה', הוא יצליח לעשות תשובה ולקום ממיתה לחיים.
"מִי אֵ־ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא". את הפסוקים האלה, שיש מוסיפים אותם להפטרה, נהוג לקרוא גם באמירת ה'תשליך' בראש השנה. מנהג התשליך מנוגד לכאורה לאופיו של ראש השנה, בתור יום של שמחה בהמלכת ה'. לאורך היום איננו מתוודים על חטאים, ויש שנוהגים אפילו לא לאכול אגוזים כי 'אגוז' שווה בגימטריה 'חטא', אך בתשליך פתאום אנו משליכים את חטאינו למים, כביכול. מנהג שהתקבל בעם ישראל אינו מקרה. בתשליך אנו מודים: אנחנו יודעים שעווינו ופשענו, אך אנו גם יודעים שהקב"ה אינו מחזיק לעד אפו, וכעסו אינו נמשך לנצח.
"יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". אנו שבים בתשובה, וברור לנו שהקב"ה ירפא אותנו.
"תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". יש אמת בעולם הזה, ויש גם חסד. האמת היא האידיאל המוחלט, ואילו החסד מלווה גם את מי שאינו עומד באידיאל הזה. בין ראש השנה ליום הכיפורים, אנו עוברים מהאידיאל למציאות. הסוד הנצחי של עם ישראל, מימי קדם, הוא היכולת לגשר על הפער הזה.
שבת שלום וגמר חתימה טובה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
