בפרשת תולדות אנו נפגשים עם כמה דמויות שתשמשנה כאבות־טיפוס לדרכי חיים שונות. שתיים מהדמויות הן עשו ויעקב. עשו נקרא כך כי נולד "עשוי", שעיר ומגודל. הוא צייד במקצועו, אדם שיודע להעביר דברים לצד שלו. באנושות מקננת לאורך כל ההיסטוריה השאיפה להיות "צייד", להרגיש "עשויים" בכך שאנחנו מנצחים את השני. מעשו יצאה מלכות אדום, המלכות הרביעית – רומא וממשיכיה, הנצרות והתרבות המערבית. תרבות שתופסת את העולם הזה כשלם מצד עצמו. הטבע הוא הכול, אין מציאות מעבר לו, ועלינו להפיק ממנו את המרב. הדרך להשיג את המבוקש בעולם כזה, שמנסה להזין את עצמו, היא הציד. חוויית ההשתלטות והניצחון.
רומא, הממשיכה של עשו, פיתחה את הניצחון המהיר, המיידי והאלגנטי. יוליוס קיסר, ראשון הקיסרים הרומאים, ניצח בקלילות ממלכה אסיאתית קטנה, ואזי שיגר לסנאט הרומאי איגרת שחצנית שכללה את שלוש המילים: "באתי, ראיתי, ניצחתי" (ויני, וידי, ויצ'י). מעולם לא נוסחה בדיוק רב יותר עמדת הנפש האלילית, מלאת ההיבריס והשאיפה להישגיות מיידית.
ממשפטים מעין אלו התרקם גם חלומו של בן המאה ה־21, המשופע בטכנולוגיות ובמשאבים אדירים, להשיג כל דבר באופן מוחץ וללא מאמץ, בניצחון בנוק אאוט, כמו בזירת האגרוף. הציד הקדום התחלף בעולם המודרני בצפייה במשחקי ספורט, במשחקי מחשב אלימים, בתוכניות ריאליטי או בתוכניות מצלמה נסתרת שמטרתן לתפוס מישהו בקלקלתו. כך יכול האדם לשבת על הכורסה בבית, מול המרקע, ולהרגיש צייד.
ישנם סוגים שונים של ציד: לקחת בכוח מן השני; לגנוב; לרמוס ברגל גסה את מי שנדמה שמאיים עליך; להשליט טרור משפטי; להרוס לאנשים טובים את החיים; לאיים לסגור את מכינת עלי ולחנך מחדש את הציונות הדתית.
אולי יעניין אתכם
יש ציד מתוחכם יותר: "כי ציד בפיו", דורשים חז"ל שעשו היה טיפוס מתוחכם שידע להיות שקרן ומניפולטיבי. הוא צד את יצחק בשאלות מתחסדות כמו "כיצד מעשרין את המלח?" על מנת להפיל אותו בפח. הוא ניהל קמפיין מתוחכם על "ברית משרתים" והבטיח לפני הבחירות שהוא יקים ממשלה ציונית; דקה אחר כך כבר ניסה לקנות את החרדים שישבו איתו. המקובלים דורשים ש"עשו" בגימטרייה "שלום". עשו מוכן למכור את בכורתו תמורת הנאה חומרית של נזיד עדשים, ואין לו שום בעיה למכור ערכים תמורת שלום זמני ושלטון מדומיין.
באיזשהו שלב עשו כבר מאבד את זה לגמרי: "וילך עשו אל ישמעאל וייקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאישה". עשו מרגיש טוב מאוד עם ישמעאל. פרוגרסיביות כוחנית נוהגת לכרות בריתות עם פראי אדם; במחשבה שהם יעשו לה את העבודה. עשו מסוגל לכרות ברית עם גיס חמישי כדי להילחם באחים שלו. הוא מוכן להקים ממשלה עם ערבים תומכי טרור כדי להפיל את מדינת העם היהודי.
קול יעקב וידי עשו
יעקב לעומת זאת הוא טיפוס אחר: יעקב נקרא על שם העקב, האיבר הנמוך בגוף האדם שאיתו צועדים ומתקדמים הלאה. הוא "איש תם יושב אוהלים", הוא לא עסוק בלצוד אף אחד, אלא בונה בשקט ובבטחה את בית ישראל. אדם ישר שפיו וליבו שווים.
שורש הוויכוח בין רבקה ליצחק הוא מי ימשול וישפוט בעולם המעשי. יצחק מודע ל"תכשיט" עשו שגדל אצלו בבית, לחומרנות ולסתמיות שלו, אולם נראה לו שאנשים מסוגו של עשו – ציידים העשויים ללא חת – נצרכים לניהול העולם. יעקב נראה לו תמים מדי, איש תורה ענוג. איך בחור ישיבה יהיה שר אוצר? איך בן תורה יהיה ראש שב"כ? איך אפשר לנהל פוליטיקה בלי לשקר? רבקה לעומת זאת, שגדלה בבית עם לבן, מכירה ויודעת שאנשים מסוגו של עשו לא רק בעייתיים מבחינה רוחנית, אלא הם סכנה לחיים המעשיים.
רבקה מציעה ומצליחה להעמיד שילוב אידאלי: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" – מערכת שיונקת מקולו של יעקב, ערכי נצח יהודיים, ודווקא מתוך כך היא עם "ידי עשו" – מעשיות מדויקת שיודעת להיות נוקשה בדיוק במקום שצריך. כאשר האמת ברורה, גם העולם המעשי מתנהל באופן ראוי יותר.
לא להתבלבל: יש רגעים בהיסטוריה שבו נדמה שה"עשווים" מצליחים, אבל זו הצלחה מדומיינת לטווח קצר. השמאל יכול להמשיך במשחקי הנדמה לי שהוא יקים ממשלת מיעוט לא ציונית שתחזיק מעמד; זה לא יקרה. הפרוגרסיבים בארצות הברית יכולים לדמיין שהאסלאם חבר שלהם, הם ילמדו בדרך הקשה שזה לא עובד. בינתיים אנחנו נמשיך להשמיע את קול יעקב יחד עם ידי עשו.
אנשי הקול קול יעקב יחד עם ידי עשו ממשיכים לבנות את מה שצריך, ולא מתרגשים לא מהעשווים ולא מהישמעאלים. בסופו של דבר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והייתה לה' המלוכה. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
תרבות סתימת הבארות
עוד ציר בפרשה שלנו הוא ציר פלישתים-יצחק. הפלישתים, שמוצאם בכלל מ"כפתור" (האי כרתים), פולשים לארץ לא להם ומתיישבים בערי החוף הדרומיות. התכונה המאפיינת אותם על פי חז"ל היא ציניות (עבודה זרה יח: "פלישתים ליצנים הם"), מלשון "מבוי מפולש" (פתוח מכל צדדיו) – תרבות ללא גבולות ומעצורים. פרוגרס על סטרואידים.
לפלישתים יש תפקיד בחיים – לסתום את הבארות שחפרו אברהם ויצחק. כאשר אדם מלא בתחושת סתמיות וריקנות בחיים, הוא סותם בציניות בארות שחפרו אחרים, ומונע גם מעצמו מים חיים. הם רואים את ההצלחה של יצחק, "ויקנאו אותו פלישתים". הרד"ק מסביר שהפלישתים אמרו ליצחק "גם לך גם לנו לא יהיה". או בלשונו של הרש"ר הירש, "סתמו את הבארות בשמחה לאיד".
בהתאם לזאת יש עוד מאפיין של הפלישתים: הם נלחמים בלאומיות של עם ישראל. הפלישתים יכולים לסבול איכשהו שהיהודים חיים באופן מבודד, מושפלים ומדוכאים; אולם כאשר היהודים הופכים לאומה חזקה עם כלי מגן – הקנאה מוציאה אותם מדעתם: "וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלישתים פן יעשו העברים חרב או חנית" (שמואל א' יג, יט).
הפלשתינאים, שמכנים עצמם כך על שם הפלישתים הקדומים (למרות שכמובן אין שום קשר גנטי), מתמחים בסתימת בארות. הם יחריבו את חבל גרר – גוש קטיף – ויהפכו חקלאות פורחת לשממה. יביטו בהצלחה של מדינת ישראל ויוריקו מקנאה; הם עוד יסבירו בציניות שזה "מאבק נגד הכיבוש".
מול הפלישתים ניצב יצחק. הפלישתים מנסים לקחת את "אחותו", סותמים את הבארות ללא סיבה. ואז, בציניות מדהימה, אבימלך מלך פלישתים ופיכול שר צבאו מספרים לו ש"עשינו עימך רק טוב". יצחק לא מתרגש מהם אלא חופר שוב את הבארות. הוא מתגבר ומקים מחדש את כל היישובים שהוחרבו בסתמיות.
לא פשוט לחפור בארות שסתמו פלישתים. בפעם הראשונה הוא לא מצליח, ולכן קוראים לבאר "עשק", מלשון עושק; גם בפעם השנייה הוא לא מצליח, ולכן קוראים לבאר "שטנה", מלשון שנאה; בפעם השלישית הוא מצליח וקורא לבאר "רחובות", מלשון הרחבת החיים – "כי אתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
