בין הפטיש לסדן – מי באמת מגן על יהודי אירופה?

הנוף הפוליטי באירופה, ובייחוד בגרמניה, חווה בשבועות האחרונים תזוזה טקטונית עמוקה. המרכז המסורתי, זה שדיבר עשרות שנים בשפה של "ערכים אירופיים" ו"זכויות אדם", מפנה את מקומו. אלא שמי שמסתכל מקרוב על מה שבאמת קורה בשטח, ולא רק על התוויות שהתקשורת הליברלית מדביקה על כל תופעה, מגלה תמונה שונה בתכלית ממה שמקובל לספר. האיום האמיתי על יהודי אירופה אינו מגיע מהימין המתעורר. הוא מגיע מברית לא כתובה בין אסלאם רדיקלי לבין שמאל פרוגרסיבי ש"נאור" מכדי להודות שהוא נסחף אחריו.

מה באמת קורה בגרמניה?

התבססות מעמדה של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) במדינות המזרח, בסקסוניה אנהלט ובמקלנבורג פורפומרן, מוצגת בתקשורת הבינלאומית כאסון. אלא שהעובדות בשטח מורכבות הרבה יותר ממה שהכותרות מספרות. בתוכנית הרשמית של המפלגה מופיעה דרישה מפורשת להחמיר את הענישה על תקיפות ועל התבטאויות אנטישמיות, ומנהיגיה מייחסים את עיקר האיום על יהודי גרמניה בדיוק למקום שממנו הוא באמת מגיע, להגירה מוסלמית בלתי מבוקרת שהביאה עמה יבוא של שנאת יהודים מהמזרח התיכון אל לב אירופה. זהו לא חידוש גרמני. זו תמונת ראי למה שקרה בצרפת, בשוודיה ובבריטניה, שם הרובע היהודי הפך פתאום למקום שממנו עוקרים לא בגלל שכנים גרמנים או שוודים אלא בגלל שכנים חדשים שהביאו איתם עולם ערכים אחר לגמרי.

עם זאת, אין להתעלם מכך שבתוך המפלגה נותרו דמויות עם עבר בעייתי, ושהזיקה של חלק מבסיס התומכים שלה במזרח גרמניה לנוסטלגיה על תקופות אפלות דורשת עירנות מתמדת. אלכסנדר גאולנד, ממקימי המפלגה, כינה בשעתו את שתים עשרה שנות השלטון הנאצי "כתם צואת ציפור בהיסטוריה גרמנית מפוארת בת אלף שנה", אמירה שהתקבלה בזעם צודק מצד ניצולי שואה ומצד המדינה הגרמנית כולה. זו לא הערת אגב. עבור יהודי גרמניה, ה"לעולם לא עוד" הוא לא סיסמה ריקה אלא התשתית שעליה נבנתה הביטחון שלהם מאז 1945, וכל ניסיון להציג את התקופה הנאצית כפרט שולי בהיסטוריה הלאומית מערער בדיוק את התשתית הזו.

אולי יעניין אתכם

עוד במדיני השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה

עוד במדיני כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות

גם השיח על "הגירה הפוכה" (Remigration), שנשמע נעים לאוזן שמחפשת סדר, שאוב מתוך מסורת אינטלקטואלית שכוללת גרסאות שונות של תיאוריית "ההחלפה הגדולה", תיאוריה קונספירטיבית שבגרסאותיה הישנות ביותר, עוד לפני שהותאמה לשיח האנטי מוסלמי העכשווי, האשימה במפורש גורמים יהודיים ב"החלפת" האוכלוסייה האירופית. מי שמאמץ את המסגרת הרעיונית הזו כדי לגייס תמיכה, גם אם המטרה המוצהרת שלו היום היא ההגירה המוסלמית, סוחב איתו מטען שיכול להתהפך נגד יהודים בכל רגע שבו יזדקק ל"אליטה גלובלית" חדשה להאשים.

מעבר לרעיונות, יש גם מעשים קונקרטיים. במקומות שונים באירופה, ובהם גם בגרמניה, גורמים בימין הלאומני תומכים בחקיקה שמגבילה או אוסרת שחיטה כשרה וברית מילה, לעיתים באותה נשימה ממש שבה הם נשבעים אמונים לישראל. עבור יהודי שומר מסורת, איסור על שחיטה כשרה הוא לא פחות איום קיומי מאיום פיזי ברחוב, ומי שמעניק לימין הזה גיבוי גורף מבלי להזכיר את הכשל הזה מספק תמונה חלקית ומטעה.

יש גם שאלה שצריך לשאול בקול, לא רק בלחישה: למה דווקא עכשיו הפכו ברדלה ומנהיגי AfD לפרו ישראלים כה נלהבים? התשובה הכנה היא שתמיכה בישראל הפכה לכלי נוח מבחינה פוליטית, אליבי שמאפשר למפלגות עם עבר בעייתי להתנער מתווית הגזענות ולהכשיר בעיני הזרם המרכזי את סדר היום האנטי הגירתי שהוא באמת המטרה המרכזית שלהן.

כלי הוא לא ברית, וכלי אפשר להניח בצד ברגע שהוא מפסיק להיות שימושי. זו הסיבה שיהודים גרמנים רבים עדיין שומרים מרחק זהיר, וגם רבים מהיהודים באירופה כולה, שרואים בבירור שחברה שבה מנצח לאומנות רדיקלית מכל סוג שהוא, ימנית או שמאלית, היא חברה שבה יהודים נוטים להיות היעד הראשון. המרחק הזהיר הזה שונה מהותית מהפחד הקיומי שמתאר נשיא הקהילה היהודית בגרמניה, יוזף שוסטר, כשהוא מדבר על האגף השני של המפה הפוליטית, אבל הוא לא נעלם, וחשוב שלא ייעלם.

כי בעוד הימין נדרש להוכיח את עצמו בכל צעד, השמאל הרדיקלי כבר לא טורח להתחפש. ניצחון מפלגת "די לינקה" בהובלת אליף ארלפ בברלין הוא לא עוד תוצאת בחירות שגרתית. זו מפלגה שבמת הבחירות שלה נשאה קריאות פומביות נגד עצם זכות הקיום של מדינת ישראל, ושוסטר עצמו, לא פרשן מהימין, תקף את הניצחון הזה במילים חדות במיוחד. גם הקנצלר פרידריך מרץ, איש מרכז שמרני שאיש לא יחשוד בקרבה לימין הקיצוני, נאלץ להודות בפומבי שחיי יהודים בגרמניה כבר אינם בטוחים. זו לא הודאה על ה-AfD. זו הודאה על מה שקורה משמאל, בברלין של היום, בחסות מפלגה שמכנה את עצמה פרוגרסיבית ונאבקת לכאורה בגזענות.

מה שמתגלה כאן הוא לא סיפור על שני קיצונים שווים. זהו סיפור על כישלון של המרכז הפוליטי עצמו, אותו מרכז שדיבר עשרות שנים בשפה נכונה פוליטית והצליח בכל זאת לייבא, תחת דגל הרב תרבותיות, אלמנטים שהפכו את הרחוב האירופי למסוכן יותר ליהודים מכפי שהיה מאז מלחמת העולם השנייה. מפלגות המרכז שהנהיגו את גרמניה מאז 1945 קיבלו יחד לפני פחות מעשור כמעט חמישים ושלושה אחוז מהקול. היום הן מתקשות לגרד יחד שלושים אחוז, לא כי הציבור הגרמני הפך לפתע לגזעני, אלא כי הציבור הזה מרגיש שהמרכז נטש אותו על שתי חזיתות בבת אחת, על ההגירה הבלתי מבוקרת ועל ההגנה החלושה מדי על יהודים.

הפרדוקס הצרפתי

בצרפת, לקראת בחירות הנשיאות של אפריל 2027, הפרדוקס הזה מתגלה בצורה הכי בוטה שיש. מארין לה פן עצמה מנועה כרגע מלהתמודד בשל הרשעה שהיא מערערת עליה, וממלא מקומה, ז'ורדן ברדלה, כבר הוכיח בפועל מה זה אומר ימין שמעז לומר את האמת. ברדלה הדיח בעצמו פעיל אנטישמי משורות מפלגתו, מתנגד בגלוי להקמת מדינה פלסטינית ולבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ונסע לישראל בביקור רשמי ראשון מסוגו למנהיג מפלגתה של לה פן, לאחר שנפגש עם שר התפוצות עמיחי שיקלי בוועידת CPAC בוושינגטון. מולו עומד ז'אן ליק מלנשון, שכבר אישר את מועמדותו הרביעית ומכנה את המלחמה בעזה רצח עם, ודורש להשעות את הסכם ההתאחדות בין האיחוד האירופי לישראל.

ההזמנה הישראלית לברדלה עוררה כמובן ביקורת מצד חלק מהממסד היהודי האירופי, ונשיא הקונגרס היהודי האירופי, אריה מוזיקנט, הזהיר שהיא עלולה להיתפס כהכשרה של עבר בעייתי. הביקורת הזו ראויה להישמע ברצינות, אבל היא גם חושפת פער מדאיג בין המנהיגות המוסדית של יהדות אירופה, שנשארת נאמנה לרפלקס ישן של פסילה אוטומטית של כל דבר שמוגדר "ימני", לבין מציאות פוליטית חדשה שבה דווקא הימין הזה, על כל הסתייגויותיו, מתגלה כבן הברית הפרקטי היחיד. שיקלי עצמו ניסח זאת באופן חד כשאמר שהאיום האמיתי על יהדות אירופה הוא האסלאם הקיצוני, לא הימין, ושיש לבחון מפלגות לפי מעשים בהווה ולא לפי תוויות עבר.

צ'כיה מספקת תזכורת חשובה שהמתכון הזה עובד. אנדריי באביש כבר עומד בראש הממשלה מאז דצמבר 2025, בקואליציה עם מפלגת ה-SPD הימנית ומפלגת המוטוריסטים, והמדינה נותרה אחת הפרו ישראליות ביותר ביבשת. הבחירות לסנאט ולרשויות המקומיות באוקטובר הן מבחן כוח ראשון לממשלה, לא איום עליה. וזה לא מובן מאליו: לדוגמה אצל שכנים שלהם – בפולין, המלכוד הפוליטי מתבטא בעוצמה רבה.

מצד אחד, הנשיא קרול נב רוצקי מהימין הלאומני בחר לבטל את טקס הדלקת נרות החנוכה המסורתי בארמון הנשיאות, צעד שנבע משיקולים פוליטיים ומברית עם גורמים אנטישמיים. מצד שני, הממשלה בראשות דונלד טוסק ושר החוץ רדוסלאב סיקורסקי מובילה קו ביקורתי חריף נגד ישראל בזירה הבינלאומית. הצירוף הזה, שבו הימין פוגע במורשת ובמסורת היהודית בשם הלאומנות והמרכז שמאל מקדם מדיניות פרו פלסטינית, מותיר את הקהילה היהודית הקטנה בפולין ללא משענת פוליטית יציבה. אפילו שאין שם הרבה מוסלמים.

שוודיה, לעומת זאת, מספקת את האזהרה ההפוכה. בבחירות שנערכו ב-13 בספטמבר האחרון הפסידה הקואליציה השמרנית של ראש הממשלה אולף קריסטרסון, זו שנשענה על תמיכת "הדמוקרטים השוודים", לטובת גוש מרכז שמאל בהובלת מגדלנה אנדרסון. התוצאה הזו לא מבשרת טובות לביטחון הקהילה היהודית במאלמו ובסטוקהולם, ששנים של הגירה בלתי מבוקרת כבר הפכו למוקד מתח בטחוני קבוע. כשהמרכז שמאל חוזר לשלטון בדיוק במקום שבו הבעיה הכי חריפה, הסיכוי שההגנה על יהודים תשתפר קטן, לא גדל.

גם הברית הזו אינה נצחית

מי שבונה על הימין החדש כמגן קבוע טועה באותה מידה כמו מי שפוסל אותו על הסף. התמיכה הפרו ישראלית של מפלגות כמו האיחוד הלאומי בצרפת או AfD בגרמניה היא, כפי שראינו, פונקציונלית ולא עקרונית. היא נולדה מתוך התנגדות להגירה מוסלמית, לא מתוך אהבת ישראל לשמה, וזה בדיוק מה שהופך אותה לשברירית. מפלגה שמבססת את מיצובה על הבטחה ל"הגירה הפוכה" תמצא את עצמה תחת לחץ עצום ברגע שהיא תיכנס לשלטון בפועל ותתקשה לממש את ההבטחה הזו, בגלל בתי משפט, אמנות בינלאומיות או פשוט בגלל שהמספרים לא מסתדרים. ומפלגות שנואשות להוכיח הישג, כל הישג, הן בדיוק המפלגות שהכי קל לפתות בכסף.

כאן נכנס המשתנה שהתקשורת האירופית כמעט אף פעם לא מזכירה בהקשר הזה. קטאר וטורקיה כבר משקיעות מיליארדים בהשפעה על השיח הציבורי במערב, במימון אוניברסיטאות, מכוני מחקר, מסגדים וארגוני תקשורת, בדיוק כפי שהן עשו זאת בהצלחה מסחררת מול השמאל האירופי והאמריקאי בשנים האחרונות. אין שום סיבה להניח שהכסף הזה יעצור על סף הימין.

פוליטיקאי שנואש להראות תוצאה בשטח ולא מצליח, ושמזמן משקיע יד פתוחה מוצע לו, ימצא עצמו בפני פיתוי אמיתי. וברגע שהפיתוי הזה מתממש, המטרה הכי נוחה, הכי מוכרת, הכי קלה לשיווק מחדש כ"בעיה האמיתית", היא תמיד אותה מטרה ישנה. יהודים היו הקורבן הראשון להחלפה כזו יותר מפעם אחת בהיסטוריה, ואין שום ערבות שהימין האירופי החדש יתגלה שונה מקודמיו ברגע שהאינטרס הכלכלי או הפוליטי שלו ידרוש זאת. ההיסטוריה היהודית מלאה בבני ברית שהיו נאמנים בדיוק עד הרגע שבו הפכו לנוחים פחות, או עד הרגע שבו הופיע מציע טוב יותר.

לכן העמדה הנכונה כלפי כל אחד מהמחנות הללו, הימין שמדבר בשפה שלנו והשמאל שכבר לא מסתיר את זהותו, היא אותה עמדה בדיוק, עירנות בלי אשליות. אפשר, ואף רצוי, להכיר בכך שברגע נתון מפלגה אחת מהווה בן ברית טוב יותר מהאחרת. אבל אסור לבנות על כך תכנית חיים לדורות. הביטחון של יהודי אירופה, בכל דור ודור, לא נשען לאורך זמן על חסדי אף קואליציה פוליטית, ימנית כשמאלית, אלא רק על מקום אחד שבו אף אחד לא צריך לשכנע אף אחד בזכות הקיום שלו.

המלכוד הכלכלי: בין עול המיסים באירופה למורכבות הישראלית

לצד החשש הביטחוני והפוליטי, קיימת זירה נוספת שמעצבת את החלטותיהם של יהודי אירופה, הזירה הכלכלית. מצד אחד, חלה שחיקה מתמשכת בתחושת הרווחה באירופה. מעמד הביניים היהודי באירופה חש שחיקה עמוקה תחת עול המיסוי הגבוה של המודל הסוציאליסטי האירופי, מיסוי שלתחושת רבים מופנה יותר יותר ויותר למימון קצבאות וסיוע סוציאלי לאוכלוסיות מהגרים שלא נקלטו בחברה, על חשבון משלם המיסים העובד. כנגד זה, מדיניות הממשלה בישראל, ובהובלת שרים כמו בצלאל סמוטריץ', מציעה פיתוי כלכלי קורץ בדמות הטבות מס מופלגות, פטורים ממיסוי על הכנסות מחוץ לארץ ופטור מדיווח לעולים חדשים. עבור עצמאים, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי הון קטן ובינוני, הבטחות אלו מייצרות תמריץ כלכלי ישיר להעתקת המרכז החיים לישראל.

מאידך גיסא, החשש הכלכלי והתדמיתי מישראל מייצר בלם נגדי חזק לא פחות. התקשורת האירופית מזינה את הציבור ללא הרף בדיווחים המציגים את ישראל כמיזם כושל וכמדינה תוקפנית, דבר שמשפיע על הלגיטימציה של מעבר כזה בעיני הסביבה והילדים. מעבר לכך, הקלטה הכלכלית בישראל נתפסת כאתגר סבוך. עולים רבים חוששים מיוקר המחיה המאמיר וממערכת מיסוי מקומית חנקנית.

הם מגלים כי בעוד הם בורחים מהרגשה שהם מכלכלים מדינת רווחה אירופית לטובת מהגרים, הם מגיעים למציאות שבה המיסים שלהם מופנים למימון המגזר החרדי והאוכלוסייה הערבית, שלתפיסתם אינם נושאים בנטל השוויון הכלכלי והאזרחי במידה שווה. המלכוד הזה גורם לרבים להסס ולשאול האם המעבר לישראל אינו רק החלפת עול כלכלי ופוליטי אחד באחר.

המלכוד מחריף כאשר בוחנים את האופציות החלופיות במערב ואת המורכבות הבין דורית. מצד אחד, ישראל מתחרה על ליבם של יהודי אירופה מול מדינות כמו ארה"ב, קנדה או בריטניה. אלא שגם שם האשליה מתנפצת במהירות. נסיקתם של גורמים אנטי ישראליים ואנטישמיים בלב המיינסטרים המערבי, כשהדוגמה של זוהראן ממדאני בניו יורק היא רק הסנונית הראשונה לבאות, מוכיחה כי השמאל הפרוגרסיבי משתלט על מוקדי הכוח מעבר לאוקיינוס, וכי בריחה לאמריקה אינה אלא דחיית הקץ.

מצד שני, פקטור החרדה המרכזי של ימינו הוא פחד המלחמה הכפולה. באירופה, תרגילים צבאיים תכופים בגרמניה ובהולנד והחשש מהסלמה מול רוסיה מייצרים תחושת חירום; אלא שבעוד שחלק מהיהודים תורמים את חלקם ותוהים מדוע עליהם להילחם למען מדינה אירופית שאינה מגינה עליהם, אחרים אינם רוצים להילחם כלל, או שחוששים כי הימין החדש כדוגמת ה-AfD יבחר בסופו של דבר להגיע להסדרים פוליטיים עם מוסקבה על גבם. מנגד, מעבר לישראל נתפס כקפיצה ישירה לתוך זירה מלחמתית מדממת.

בתוך הקלחת הזו נלכד דור הביניים, בני החמישים, הנמצאים במלכוד כפול מול ילדיהם והוריהם. מחד גיסא, ילדיהם הסטודנטים בקמפוסים האירופיים נחשפים להרעלה רעיונית פרוגרסיבית. בעיני צעירים אלו, פוליטיקאים ודמויות בישראל נתפסים כקיצוניים ורדיקליים, אף על פי שבתוך השיח הישראלי הפנימי הם נחשבים כמעט לאנשי מרכז. מאידך גיסא, דור ההורים והקשישים מסרב בתוקף לכל שינוי או טלטלה בחייהם.

עבור יהודים מבוגרים רבים באירופה, העתקת מרכז החיים בגיל פרישה היא משימה כמעט בלתי אפשרית. המכשול אינו רק למידת שפה חדשה, אלא הוויתור על מערכות בריאות מוכרות, עקירת רשתות תמיכה חברתיות וסיבוך של זכויות פנסיוניות. המצב הזה מייצר שיתוק משפחתי קורע: בני החמישים שרוצים להבטיח את עתיד המשפחה מוצאים את עצמם כבולים באירופה בשל הרצון והחובה המוסרית שלא לנטוש את הוריהם המבוגרים שאינם מסוגלים לעבור את טלטלת העלייה, ומנגד ניצבים מול ילדים המתרחקים מישראל. הכפילות הזו, הפחד ממלחמה באירופה לצד הפחד ממלחמה במזרח התיכון והמחויבות לדור המבוגר, מייצרת שיתוק תודעתי שבו כל בחירה גובה מחיר אישי ומשפחתי כבד.

האם זה יאיץ את העלייה?

התשובה היא כן, אבל לא מהסיבה שהתקשורת הליברלית מספרת. יהודי אירופה לא בורחים מ"עליית הימין". הם בורחים מהבנה מתחלחלת שהממסד הישן, זה שהבטיח להם רב תרבותיות בטוחה, כשל בדיוק במה שהיה אמור להיות תפקידו הבסיסי ביותר, הגנה על אזרחיו היהודים מפני שנאה מיובאת. אבל גם ההבנה הזו מתעמקת עוד יותר: אפילו כשמזדמן בן ברית פוליטי נוח, הוא נשאר תלוי במאזן כוחות שיכול להתהפך בכל רגע. הבחירה שעומדת כיום בפני יהודי אירופה אינה, אם כן, בין ימין מפחיד לשמאל בטוח, ואף לא בין ימין בטוח לשמאל מפחיד. היא בין תלות בבני ברית משתנים לבין בית שאינו תלוי בחסדי איש. וכפי שידעו דורות של יהודים לפנינו, ברגע שהאשליה הזו מתפוגגת, נשארת רק אמת אחת פשוטה: אין לנו ארץ אחרת.