אירופה מתכוננת למלחמה?

עמנואל מקרון כתב לאחרונה כי הביטחון, האנרגיה והתמיכה באוקראינה הופכים את שיתוף הפעולה האירופי לחשוב מתמיד, וכי צרפת ובריטניה פועלות יחד למען “אירופה חזקה, ריבונית ובטוחה יותר”. ראש ממשלת פולין דונלד טוסק כבר מדבר בשפה אחרת לגמרי. בסרטון ובהצהרות לציון הפלישה הסובייטית לפולין ב-17 בספטמבר 1939, הזכיר ראש ממשלת פולין את הלקח של אותה שנה: מדינה מותקפת אינה יכולה להישאר לבדה.

ואז הגיעה שווייץ. המדינה שנדמה שהומצאה כדי לעמוד מחוץ להיסטוריה, להישאר ניטרלית ולתת לאחרים להילחם, אימצה לפני יומיים אסטרטגיית ביטחון חדשה. הממשלה השווייצרית מדברת במפורש על חיזוק ה”חוסן”, יכולת ההתנגדות וההגנה הצבאית, בעקבות המלחמה באוקראינה והתגברות האיומים ההיברידיים.

גם בריטניה מדברת היום בשפה של “חיזוק הביטחון האירופי”, בעוד משרד החוץ הבריטי מזהיר כי רוסיה הגבירה את המלחמה באוקראינה הן בהיקף והן בשיטות הפעולה. גרמניה כבר הודיעה כי היא רואה בעצמה יעד יומיומי של “לוחמה היברידית”, לאחר שממשלתה ייחסה לרוסיה ניסיון תקיפה באמצעות רחפנים בנמל התעופה בלייפציג.

והצפון האירופי אינו נשאר מאחור. נורבגיה הגדירה את המצב הביטחוני הנוכחי כחמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, המדינות הנורדיות חתמו על הצהרה משותפת להגברת ההיערכות למצבי משבר ומלחמה, ופינלנד הצטרפה ליוזמת ההרתעה הגרעינית האירופית של צרפת.

אולי יעניין אתכם

בנושא רוסיה קמפיין הסתה דיגיטלי: תעשיית כזב רוסית נגד היהודים באומן

עוד באקטואליה בג"ץ הודיע לממשלה: אי אפשר למנות את יהודה אליהו לראש רמ"י בתקופת בחירות

כל אחת מההצהרות האלה יכולה להישמע מעוררת חששות בפני עצמה, אך מה שחריג בהחלט הוא הצטברותן.

במוסקבה כנראה שמו לב לרוחות האלה. בימים האחרונים שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב הדגיש כי לרוסיה “אין כוונה לתקוף את אירופה”, אך הוסיף איום חריג: אם מדינות אירופה יתקפו את רוסיה, לדבריו, המלחמה תהיה “קצרה מאוד”. זה לא בדיוק מסר מרגיע. למעשה, הוא מגיע לאחר סדרה של אירועים שממחישים עד כמה החיכוך בין רוסיה לאירופה התקרב פיזית לשטח נאט״ו.

בספטמבר חדרו רחפנים למרחב האווירי של אסטוניה, והמטוסים של נאט”ו הוזנקו בעקבות האירוע. בפולין הזהיר טוסק כי לפי מודיעין פולני, נאט”ו ואוקראינה, רוסיה עשויה לבחון מתקפות רחפנים או טילים נגד מדינות נא״ו התומכות באוקראינה. ובגרמניה, ניסיון התקיפה בנמל התעופה בלייפציג כבר גרר צעדי תגובה ממשלתיים נגד רוסיה.

וברקע מרחפת כל העת גם שאלת האנרגיה. אירופה נכנסת לחורף עם מאגרי גז מדוללים יחסית, מתחת ליעד האירופי של 80% לדצמבר. במקביל, חסימת מצר הורמוז פגעה ביצוא הגז הנוזלי והנפט מקטר, מאיחוד האמירויות, מכוית ומסעודיה, בעוד שהלחימה הבלתי יעילה של סעודיה בחות׳ים בים האדום מאיימת על נתיבי האנרגיה דרך באב אל-מנדב. כלומר, אירופה מתמודדת בו-זמנית עם השבר האנרגטי שנוצר בעקבות ההתנתקות מהגז הרוסי – ועם זעזוע חדש שמגיע מהמזרח התיכון.

ממשל טראמפ מצדו מנסה לייצב לפחות חלק מהשחקנים. ההסכם החדש עם דנמרק וגרינלנד אמור להעמיק את הנוכחות הביטחונית האמריקנית באזור הארקטי, אף שפרטיו עדיין אינם סופיים, ובכך נתרמה הפחתה במתח הצפון-אטלנטי, לפחות לעת עתה, מה שעשוי לפתוח פתח לשת״פ הדוק יותר מול האיום הרוסי.

השאלה הגדולה היא מה תהיה המדרגה הבאה. האם רוסיה באמת מתכננת הסלמה מסוימת? האם היא תנסה לצאת למחטף מוגבל בגבול המדינות הבלטיות, או אולי מתקפת רחפנים משמעותית? פעולה שתהיה מספיק חמורה כדי לבחון את נאט״ו, אבל מספיק עמומה כדי שכל צד יוכל לטעון שלא מדובר במלחמה?

דווקא כאן טמונה הסכנה: לאו דווקא במלחמת עולם מתוכננת, אלא בטעות בחישוב, שעשויה להידרדר לתרחיש בלהות מלחמה רב זירתית. מי יודע אם סין לא תפתח פתאום תאבון אחרי תקיפה רוסית? ואולי גם במזרח התיכון הדברים יתלקחו מחדש?

ישראל, מכל מקום, צריכה לקוות שהאש תישאר רחוקה ממנה. הורמוז והמריבות בין רוסיה לאירופה אולי פחות משפיע עליה ישירות, אבל מבצע שאגת הארי הוכיח יותר מאי פעם שהעולם מחובר ומקושר היום יותר מאי פעם. עבור ישראל, המשמעות היא פשוטה: להתרחק ככל האפשר מהכאוס, להמשיך להתבונן בכל הזירות בו-זמנית, ולפקוח עיניים על האיומים שעדיין ניצבים לפתחנו – ובעיקר לאחל שניכתב כולנו לחיים טובים.

הכותב הוא חוקר בכיר בזירה האזורית ב״מיינד ישראל״