בשבוע שעבר עלה אל פני השטח, בצורה פומבית ורועשת במיוחד, סיפור שמבעבע כבר שנים. ב-7 באוקטובר פרסמה נציגות הסחר האמריקנית הצהרה משותפת יחד עם עוד 14 שרי סחר – כולל נציגי כלכלות ענק כגון יפן, הודו והאיחוד האירופי. מה הצליח לאחד את נציגיהן של כלכלות המייצגות יותר מ־60% מהכלכלה העולמית – יותר מ-70 טריליון דולר – להצהרה משותפת? מה גרם לבריטניה ולארגנטינה לשתף פעולה למרות הסכסוך על פוקלנד, ולקנדה ולארה"ב לחתום יחד למרות המכסים שהן מטילות זו על זו?
ובכן, השרים קראו להתמודד עם עודפי כושר ייצור שמתקיימים עקב "התערבות ממשלתית" ופוגעים בתחרות העולמית. סין לא הוזכרה בשמה, אבל הכוונה הייתה ברורה. אלא שסין מייצאת בזול לשאר העולם כבר עשורים רבים, ורוב הזמן העולם קיבל עובדה זו בשוויון נפש. למעט ארגוני עובדים מקומיים, בסך הכול כולם נהנו לקנות דברים בזול. מה השתנה?
כדי להבין את הבעיה, כדאי להבחין בין שלושה מצבים שנראים זהים לצרכן הקצה, אבל מגיעים לשם בדרכים שונות לחלוטין. בראשון, מדינה זרה מייצרת בזול משום שהיצרנים שלה יעילים יותר או שעלויות הייצור בה נמוכות יותר. אנחנו קונים ממנה, חוסכים כסף ומשקיעים את המשאבים שהתפנו בדברים אחרים. זה מצב העניינים הרצוי: ההתמחות של כל שוק ומדינה בדברים שבהם הם הכי טובים, והסחר ביניהם, הם שיוצרים את העושר המודרני.
בשני, אותה מדינה מסבסדת מפעלים מסיבות פנימיות: לשמר תעסוקה, לפתח אזור או לרצות קבוצת לחץ. על פניו, כאן מתחילות להיות בעיות – ייתכן מאוד שהמפעל שאני פתחתי ייסגר כי זול יותר לקנות ממפעל במדינה אחרת, אף שלמפעל הזה אין שום יתרון על שלי, מלבד העובדה שהממשלה שלו מוכנה לזרוק עליו כסף. עם זאת, הפגיעה ביצרן המקומי אינה בהכרח פגיעה במשק כולו. אם ממשלות ספרד או יוון רוצות לסבסד בעבורנו את שמן הזית או את חופשת הקיץ, כדאי ליישם את העצה העתיקה "נותנים לך? תיקח". משלמי המיסים הזרים מממנים את ההנחה שלנו, והמשאבים שהתפנו מהמפעל המקומי יכולים לעבור לפעילויות אחרות. במשך שנים רבות האמינו מדינות העולם שרוב היתרון הסיני ביצוא נובע משתי הסיבות הראשונות. הסיבה השלישית שונה בתכלית.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת דוד טל
האם חייבים לחסוך עד שכואב? על הצעת הפנסיה החדשה
עוד מאת דוד טל
פופוליזם לגיטימי
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד במדיני
השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה
עוד במדיני
מדרום תיפתח הרעה: אשליות הביטחון של סעודיה
בנאום מאפריל 2020 קשר במפורש נשיא סין הנצחי, שי ג'ינפינג בין חיזוק היתרון התעשייתי הסיני לבין הרתעה מפני ניסיונות של מדינות אחרות לנתק ממנה אספקה. היתרון התעשייתי מוצג כאן גם כמקור כוח בעימות בין מדינות. לצד זאת, קרא הנשיא לבנות שרשראות אספקה עצמאיות ובטוחות בתחומים החיוניים לביטחון הלאומי. ועדת הקונגרס האמריקני לבחינת יחסי הכלכלה והביטחון עם סין תיארה בדוח מ-2025 אסטרטגיה מכוונת של הגדלת תלות העולם בתוצרת סינית, תוך צמצום התלות הסינית ביבוא.
מדינה יכולה גם לסבסד ייצור משום שהיא רוצה לשחוק את תשתית הייצור של יריבתה. במקרה הזה, סגירת המפעל המתחרה ויצירת התלות אינן תופעות לוואי, אלא המטרה עצמה: התמיכה הממשלתית מאפשרת ליצרנים להציע מחירים שמתחריהם מתקשים לעמוד בהם לאורך זמן. ההשקעות בחו"ל נעצרות, מפעלים מצטמצמים ונסגרים, ואיתם מתפזרים עובדים מיומנים וספקים. ברגע שאלה מתפזרים, גם אם התעשייה תחזור להיות רווחית, פתיחה מחדש של המפעל יכולה להימשך שנים.
בסקר שפרסם ה־Atlantic Council ב-2026, בהשתתפות מאות מומחים מרחבי העולם, 70% סבורים שסין תנסה להשתלט על טייוואן בכוח במהלך העשור הקרוב, מה שיביא ככל הנראה להתנגשות צבאית מוגבלת לכל הפחות עם ארה"ב. יותר מ-40% אף צופים התפרצות של מלחמת עולם במהלך העשור הקרוב, הכוללת עימות בין מעצמות בכמה זירות. אם מלחמה כזו תתחיל כאשר האמריקאים יהיו בנחיתות ביכולות הייצור מול סין, כל דולר שאבד בסבסוד המפעלים יירשם כרווח טהור.
אז אומנם מעט יותר מ-40% זה עדיין לא רוב, אבל לא נראה שזה מרגיע במיוחד את העולם בכלל ואת ארצות הברית בפרט. העובדה שהתלונה על מדיניות הסחר האגרסיבית של סין הפכה מעוד חלק מהשיח הגיאופוליטי להצהרה משותפת של שרים המייצגים כמעט 63% מהכלכלה העולמית אומרת משהו – הן על ההערכות שלהם לגבי מלחמות העתיד, והן על המשמעות שהם מעניקים לבסיס תעשייתי רחב, גם בעידן הדיגיטלי שלנו.
