א.
אחרי כחודש של התמודדות עם זיהום האצה המצרית, מתקני ההתפלה חוזרים אט אט לפעול, ובקרוב נוכל להפסיק להתפלל על הגשם ולחזור לסמוך על המדע שיתפיל לנו מים עד שיבלו שפתותינו מלומר די. אבל כמו דתי־לאומי אמיתי, אני סבור שפעולה רוחנית לא מספיקה ואנחנו צריכים לחשוב במבט מפוכח על עתיד מי השתייה, לפני שיגיע אלינו משבר אמיתי ונהיה חייבים להתחיל לשטוף את השירותים עם קולה. אני מציע שבמקרה של מחסור קריטי נוכל לצמצם את המים שאנחנו מספקים לירדן, למרות התמורה החשובה שאנחנו מקבלים ממנה בדמות יחסים מדיניים גרועים ונאומים אנטישמיים באו"ם. אתם יודעים מה, אפשר אפילו לשקול צעדים חריפים יותר כמו להפסיק לתת לרשות הפלשתינית לזהם את אקוויפר ההר או להפסיק, השם ישמרנו, לתרום מי שתייה לרוצחי התינוקות בעזה. בכל מקרה, כדאי להכין עוד אופציות לעתיד ולהקים מתקן התפלה רציני בים המלח.
ב.
לקראת מלחמת העולם השלישית הבאה עלינו לטובה, תעשיית הנשק הישראלית משגשגת יותר מאי פעם, והיא מתקדמת בצעדי ענק לעקוף את תעשיית ההייטק ולהפוך לקטאר שמוביל את הכלכלה הישראלית. מכיוון שלא השתלבתי בתעשייה בזמן ואין לי את הידע הדרוש כדי להתעשר מהייטק, החלטתי להשתלב בתעשיית הנשק במהירות האפשרית, ואני מתחיל למכור קלע דוד – אבל לא את הטיל המשוכלל, אלא קלע דוד פשוט ואותנטי כמו פעם. מהסוג שהורגים איתו גולייתים. אני גם שוקל לפתוח קו לייצור כיפת ברזל. זה יכול להיות להיט היסטרי ולהחליף את כיפת הברבוש, שאם נאמר את האמת כבר הפכה לדי נדושה. אם מישהו מעוניין להתעשר במהירות, אני מחפש אנג'לים שרוצים להשקיע במפעל לייצור מחבט בייסבול עם מסמרים. מכיוון שבניגוד למקימי המדינה אני כן יודע דבר או שניים על מלאכים, לחברה שלי לייצור נשק נקרא גבריאל ולא רפאל.
אולי יעניין אתכם
ג.
שר הביטחון הכריז השבוע שאם חמאס יחטוף חיילים או אזרחים, נשטח את העיר עזה כמו שעשינו לרפיח ולבית חנון. אחרי ההכרזה המשונה הזאת, הותר לפרסום שבעצם חמאס ניסה לחטוף חיילים ברצועת עזה, ולמרבה המזל נכשל, כי אם חמאס היה מצליח הוא היה מכופף את ידינו ולא הייתה לנו ברירה אלא לנצח אותו. אגב, אתם זוכרים שבתחילת השבוע נרצח יהודי על ידי מחבל חמאס בפיגוע ירי? מזעזע לחשוב כמה היינו קרובים לזה שהם יחטפו אותו, ואז לא הייתה לנו ברירה אלא להגיב לפיגוע. מי יודע איך זה היה נגמר.
ד.
לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה אני דואג לכם שלא תצטרכו לדפדף בכל העיתון ומביא לכם מדור טיולים מיוחד והלכתי ביותר. היום אנחנו נמליץ על מסלול טיול אתגרי: לטייל בסוכה. האתגר: לא לצאת מהסוכה כל החג לשום טיול. אחרי הכול, סוכות ידוע בתור חג שלא ישנים בו הכי טוב שבעולם, והדבר האחרון שאתם צריכים זה להירדם על ההגה בנסיעה ולעבור על ההלכה שאוסרת אפילו שנת עראי מחוץ לסוכה. אם בכל זאת המשפחה רוצה לצאת לטייל, אתם מוזמנים לספר שקראתם בעיתון שכל המסלולים וכל הנחלים מלאים באמבה אוכלת מוח ואסור בשום פנים ואופן לצאת מהסוכה, אלא מקסימום לסוכה אחרת בתוך ד' אמות.
ה.
אחרי שנים רבות שבהן אבא שומר על תדמית מקצועית ומפריד ככל יכולתו בין משפחה לעבודה, הצלחתי לפרוץ את המחסום ולקבל טור אישי בעיתון המצליח ביותר במגזר המצליח ביותר במדינה המוצלחת ביותר בעולם. בטח אתם שואלים את עצמכם איך האדם העקבי הזה שינה את דעתו, אבל האמת היא שהוא בכלל לא יודע שיש לי פה טור, פשוט אני מכניס את זה לקובץ בלי שהוא שם לב, רגע לפני שהעיתון יורד להדפסה. אם אתם אוהבים את הטור הזה, אני מפציר בכם לא לדבר איתו על זה כדי שהוא לא יגלה, כי בעזרת ה' אני אצלו בחג, והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה לריב על העיתון בסוכה במקום לשיר ביחד את תפילות יום כיפור במנגינות של זלבסקי.
עמיחי מקים יישוב
יש הרבה דרכים להקים יישוב חדש, ואנחנו בחרנו בקלה ביותר. זה אומר שכל מה שהיינו צריכים לעשות כדי להתחיל בתהליך זה לחייך לכל מיני אנשים חשובים ולהגיד להם שאנחנו רוצים להקים יישוב. כל כך קל שלדעתי כל עירוניסט ממוצע יכול לעשות את זה.
כמובן שיש לזה יתרונות, כמו שלמעשה אנחנו לא צריכים לעשות כלום חוץ מלהגיע מדי פעם לאתר בנייה ולתת עצות לפועלים. אבל יש לזה גם חסרונות לא קטנים שצריך לשים לב אליהם. אחד החסרונות הגדולים הוא מחסור אדיר בתחושת משמעות. אין לנו בכלל את תחושת השליחות שאתה מקבל כשאתה מגיע בלילה עם טנדר בלי אורות ומקים אוהל בלי שהצבא ישים לב, ואז בבוקר הפקחים של המינהל האזרחי באים לשים צו הריסה וחייבים לפנצ'ר להם את הגלגלים, ולילה במעצר וכתבי אישום ועבודות שירות וכל הבלגן. את כל זה אין לנו. למעשה, הפקחים של המינהל האזרחי הם אלה שניסחו את האישור להקים את היישוב, והצבא לא רק יודע שהולך לקום שם יישוב אלא גם מאבטח את העבודות בלי להחרים אף טרקטור. תנסו אתם להרגיש תחושת שליחות מלהקים יישוב חדש בלי לפנצ'ר אפילו ג'יפ אחד, בלי לזרוק אפילו נורת צבע קטנה.
זה לא רק חוסר תחושת השליחות ואובדן הטעם במעשה החלוצי, אתה גם כל הזמן צריך להגיד תודה. אחד הדברים שהכי מעצבים את האישיות של יהודי טוב הוא המרידה בסמכות. כל הזמן להגיד למערכת שהיא רקובה ואתה מבין יותר טוב ממנה מה צריך לעשות, ואם רק היו נותנים לך לנהל את האירוע הכול היה עובד חלק. לצעוק "מועצת רשע מועצת פשע". להקים מפלגה חדשה. להתפלג ולהתפלג שוב.
את כל זה אתה מאבד כשאתה מקים יישוב בדרך הקלה. במקום להפגין נגד הצבא אתה כל הזמן אומר תודה לחיילים. במקום לזרוק אבנים על רכבים של עסקנים בכירים אתה מכין להם מגשי פירות מעוצבים. ככה בדיוק מגדלים ילדים 'ממלכתיים', לא עלינו. אולי בכל זאת אני צריך לפנצ'ר איזה ג'יפ רק מדין חינוך. נעשה שאלת רב. או שבעצם אולי עדיף לשאול מישהו ממועצת יש"ע.
