בין קודש לשכול

בשעות הערב של י"ג בטבת תשפ"ד יצא הרב אייל גריינר, ראש ישיבת ההסדר בטפחות, לניחום אבלים אצל משפחתו של אושרי בוצחק הי"ד, בוגר הישיבה שנפל יומיים קודם לכן בקרב ברצועת עזה.

באותו יום ארבעה מחמשת החתנים שלו היו מחוץ לעזה, כך שמפלס הדאגה שלו היה נמוך יחסית. "יצאתי מהיישוב, ואחרי עשר דקות נסיעה התקשרו אליי ממוקד מד"א", הוא משחזר בשיחה עם 'בשבע'. "יש הודעה על הרוג ביישוב טפחות, הם בישרו לי מתוקף תפקידי כיושב ראש צח"י ונהג אמבולנס. מיד עשיתי פרסה ועדכנתי שתוך כמה דקות אגיע ליישוב. אחרי חמש דקות קיבלתי שיחת טלפון נוספת: 'היה בלבול, לא צריך'. אמרתי: מה זאת אומרת לא צריך? הייתה תחיית המתים ולא שמעתי? אין דבר כזה. בעברי הייתי ראש צוות מודיעי נפגעים. ידעתי איזו הקפדה יש על הזיהוי, על הוודאות, על מי נמצא איפה וכן הלאה".

המסקנה החד־משמעית שלו משיחת הטלפון המשונה שהודיעה על הביטול הייתה ששיירת המודיעים נמצאת בדרך לביתו. "מבחינתי הייתה רק סיבה אחת: יהונתן לובר, בעלה של בתי אביה. ארבעת החתנים האחרים שלי היו מחוץ לרצועה", הוא מספר. "לא היה שייך להיכנס הביתה לפני המודיעים, אז פשוט עברתי את הכניסה של היישוב, העמדתי את הרכב, וחיכיתי לראות את השיירה נכנסת. לקח 20 דקות עד שהם הגיעו. עצרתי אותם בכניסה, אמרתי להם שאני אבא של אביה, ועדכנתי אותם שהבנתי בדיוק מה קורה. המודיע נכנס ראשון ובישר את הבשורה המרה לאביה, שהייתה אצלנו. כשהוא סיים נשמעה צרחה, ומיד נכנסתי".

אתגר נוסף ברגעים הקשים ההם היה הניסיון לאתר את חגי ותחיה לובר, הוריו של יהונתן הי"ד. "המודיעים עמדו מחוץ לבית שלהם בבית־אל ודפקו כמה פעמים על הדלת, ללא מענה. במשך שעתיים ניסו להשיג אותם גם בטלפונים, ללא הצלחה. כמעט התייאשו עד שאמרו לי: 'בגלל שהיית מודיע נפגעים ובגלל הלחץ בזמן – קיבלנו אישור מיוחד מאכ"א שתודיע להם בטלפון'. הם חשבו שאם אני אתקשר, הם יראו על הצג מספר מוכר ויענו. הרעיון היה שפשוט אומר להם 'תפתחו את הדלת'. בחסדי ה', ברגע האחרון הם פתחו ולא הייתי צריך לבשר להם".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

"יהונתן התעקש להגיע לעזה", הוא מציין. "בהתחלה הוא שובץ לקו חברון, אבל נלחם להיות בעזה ולהיות נגביסט חוד, כשהוא מודע למשמעויות. בפעם האחרונה שהוא היה פה לפני שיצא לעזה, ישבנו בסלון והסתכלתי עליו. הוא בא עם נעלי צבא בלויות, הכול היה סדוק ומחורר. אמרתי לו: ככה לא נכנסים לעזה, כי ידעתי מהתלמידים שלי שלא מורידים שם את הנעליים. לקחתי אותו לחנות ציוד מחנאות. בחנות נשאר זוג נעליים אחרון, כולם קנו אז נעלי צבא. אלו היו נעליים יקרות, וידעתי שברגע שהוא יגלה את המחיר, הוא לא ירצה שאשלם. ביקשתי מהמוכר לתת לו למדוד בלי לנקוב במחיר. הוא נכנס ומדד, הנעליים התאימו לו בול, וככה הוא נכנס לעזה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

החתן יהונתן לובר הי"ד ואשתו אביה. צילום: מתוך האלבום המשפחתי

באותם ימים אביה הייתה בתחילת היריון, ונחמן בנם היה ממש קטן. "כך התחיל אצלם ואצלנו פרק חדש בחיים", הוא מתאר. "אביה גרה פה תקופה ארוכה עד הלידה ואחרי הלידה. כל השבעה היינו בבית־אל, לא זזנו משם. אחרי השבעה החתנים חזרו לעזה. בנוסף לכך, הבן שלי התגייס באותם ימים לחיל המודיעין. הוא שירת בחטיבת ההרים, הממוקמת בחרמון בואכה לבנון. זה קשה מנשוא, אבל זאת לא הייתה שאלה. עם ישראל נמצא במלחמה. האדמו"ר מקומרנא אומר שאלול זה ראשי התיבות ארון, לוחות ושברי לוחות. תמיד שאלתי את עצמי: למה שברי לוחות נמצאים בארון? זה מקום לגניזה? ואז חשבתי על זה שהתפקיד של יהודי זה לעשות מהשברים לוחות. אם יש שבר – בונים לוח חדש. אין לנו ברירה".

"אין לי שום טרוניה על מי שמרים דגל לבן ומתייאש, אבל מה היו אבותינו אומרים על הזכות להיות פה?" הוא תוהה. "סבא וסבתא שלי ניצלו מאושוויץ, גדלנו על השואה. איזו זכות זאת להילחם על הארץ! לצערנו הרב נאלצנו גם להקריב קורבנות, וזה לא משהו שהזמן ירפא. זאת חוויה יומיומית. פעם בשבוע אני משתדל להיות ביצהר אצל אביה עם הנכדים, עם ההתמודדויות. זה קורע את הלב. יוצא לי להתלבט בשאלות פילוסופיות שלא אמורות להיות כמו מי יותר מסכן, נחמן שהכיר את אבא ואיבד אותו או אמציה שלא הכיר את אבא? אלו שאלות קשות של מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו".

לצד בוגר הישיבה אושרי בוצחק הי"ד שנפל בתחילת המלחמה, לא מעט תלמידים נפצעו או כמעט נהרגו, ותלמידים אחרים שעשו פעולות נועזות מועמדים לקבל צל"ש רמטכ"ל. "מדהים אותי מאיפה מגיעים הכוחות הללו. שאלתי פעם את אביה: אם היית יודעת שזה יהיה כל כך קצר, היית עושה את זה שוב, מתחתנת עם יהונתן? היא אמרה: כן. מה לעשות? אלה החיים. אנחנו מתמודדים עם חבר'ה שחזרו מהמלחמה, זה לא פשוט. אנחנו לומדים את האירוע הזה. הצבא לומד את האירוע הזה, הפסיכולוגים לומדים אותו. ההשפעה של המלחמה על שלום בית זה אירוע שעוד שנים קדימה נלמד אותו לצערנו. אלה לא שאלות של ספרים, אלא שאלות של חיים".

לקרב תלמידי תיכונים לתורה

הרב אייל גריינר, בן 51, נשוי לאילנה ואב לתשעה, גדל בנתניה במשפחה עם שורשים חסידיים. הוא למד בישיבה התיכונית בעיר, ולאחר מכן למד פרק זמן קצר בישיבת אור עציון, משם עלה לישיבת ההסדר במעלות. כבר בחורף של שיעור א' הוא התחתן וקבע את ביתו במקום. "השידוך שלנו הוא הסיפור הידוע של הציונות הדתית: הייתי מדריך בבני עקיבא, אשתי הייתה הקומונרית".

באותם ימים ישיבת ההסדר במעלות הייתה בתנופת התחדשות, לאחר שהרב יהושע ויצמן הגיע לעמוד בראשה. במהלך השנים, לצד היותו אברך בישיבה, שילב הרב גריינר שירות צבאי בחיל המודיעין ובמשרד קצין העיר בנהריה, תפקיד שכלל גם ראש צוות מודיעי נפגעים, שבו המשיך גם בשירות המילואים. בנוסף לכך הפך לחצר"מ בישיבה. בשלב מסוים, יחד עם חברים מהישיבה, הקים עם אסף וייס, שלמד שיעור מעליו בישיבה, את תנועת 'מעגלים' המפורסמת. במשך שנים רבות הוא חבר הנהלה בעמותה.

"הצורך היה להפיץ את ההבנה שהתורה שייכת וצריכה להגיע לכמה שיותר קהלים, ובהם גם תלמידי תיכונים דתיים", הוא מסביר. "בתחילת הדרך, בכיתה ט', נכנסים אלפי תלמידים, ובקצה מהתיכונים הללו כמעט לא מגיעים למסגרות ההמשך. הדרך סלולה ישר לצבא, שם יש פחות תורה ויראת שמיים. הרעיון היה לבנות בשבילם תוכנית מיוחדת שתכוון אותם למסגרות המשך מתאימות. התחלנו עם כיתות י"ב, ומשם זה התפתח גם לכיתות י"א. היינו קומץ בחורים ואברכים מישיבת מעלות, נסענו פעם בשבוע ברכב רנו אקספרס שתרם לנו המנכ"ל של כפר הרא"ה דאז, צבי צויבל. היום ברוך ה' זו אימפריה, לשם ולתפארת".

בעקבות ההצלחה של 'מעגלים', התברר כי גם מסגרות ההמשך צריכות לעבור התאמה לקהל היעד. "הצלחנו לעורר באנשים חשק ללמוד תורה ולהתקרב, ואז הם הגיעו לישיבות אבל שום דבר שם לא היה מותאם להם. החבר'ה בתיכון למדו רק שעה תושב"ע בשבוע. כך עלה הרעיון להקים מסגרת יותר מותאמת. הרב ויצמן ביקש מהבן שלו, הרב אביגדור, וממני, שהיינו חברותא, לבנות מסגרת שתפנה לאותם בוגרי תיכונים. היום יש הרבה מאוד מסגרות כאלה, אז כמעט לא היו".

זה גם היה הטריגר להקמת ישיבת ההסדר בטפחות, לפני 24 שנים. הרב גריינר החליט להקים ישיבה חדשה ברוח החזון שנשא איתו, והחל לאתר מקום מתאים. "חיפשנו מקום לישיבה והתלבטנו בין כמה מקומות. בסוף בחסד ה' הגענו לפה. באנו בחשכת לילה, לא הבנו מה אנחנו רואים בכלל, אבל החלטנו: 'פה אשב כי איוויתיה'. באותם ימים המושב מנה 30 משפחות דתיות ומסורתיות, עם הרבה בתים ריקים. מושב של אנשי ארץ ישראל טובים. יש פה אהבת תורה וחיבת תורה טבעית, והם קיבלו אותנו בחום. הם גם נתנו את השטח שבו הישיבה נמצאת", הוא מציין. "כבר אז הבנו שהגליל הוא אתגר לא פחות חשוב שסובל מהגירה שלילית. היום כולם מבינים את זה. היום ברוך ה', בעקבות הגעת הישיבה, הברכה שלה, הבוגרים שלה והצוות שלה – יש ביישוב יותר ממאה משפחות, והוא עומד לקראת הרחבה של עוד 150 מגרשים ובניית בתים".

הצצה לבית המדרש של הישיבה מגלה מקום תורה חי ותוסס. "מהר מאוד התלמידים מהדור המייסד של הישיבה נהיו רציניים", מתפעל הרב גריינר. "כיום מאכלס בית המדרש 200 תלמידים ועשרות אברכים שרובם לא גרים פה. הקמנו גרעין בטבריה, כי אין פה מקום. בין 20 ל־30 משפחות של אברכים גרות בטבריה והם נוסעים בכל יום הלוך וחזור. השנה הקמנו שלוחה של הישיבה ביישוב החדש רמת ארבל, בתנאים לא תנאים".

הבית הופך לחמ"ל

בשמחת תורה אשתקד התפללו בישיבה תפילת שחרית בשעה מוקדמת יחסית כדי להספיק לחבור להקפות במושב. כבר שנים רבות שהרב גריינר משמש יושב ראש צח"י ביישוב ונהג אמבולנס, כך שבימים כתיקונם הוא מצויד בשלל מכשירי קשר. בשל היותו מונח בארגון התפילות, קריאת התורה וההקפות בישיבה, היה מנותק באותו זמן מהאירועים. רק כשמנהל הישיבה נכנס לבית המדרש בפנים חיוורות וביקש ממנו לצאת רגע החוצה, הוא התוודע למתרחש באותם רגעים בדרום הארץ. "פה לא היו אזעקות ולא כלום", הוא מזכיר. "פרצה מלחמה, יש מחבלים בשדרות, הוא אמר לי. ישר רצתי הביתה ופתחתי את המכשירים, ומיד כמובן קפצו כל העדכונים".

"רצתי לישיבה, דפקתי על השולחן, קראתי לכל מנייני הקריאה בתורה לעצור ולהיכנס לבית המדרש", משחזר הרב גריינר. "עמדתי על הבימה ואמרתי: רבותיי, פרצה מלחמה בדרום. כל החיילים משיעור ג' ומעלה ללכת לחדרים, להדליק פלאפונים. עם פתיחת הפלאפונים חיכתה להם הודעת גיוס. התחלנו להתארגן באופן מיידי. אי אפשר לצאת מפה בקלות, היינו צריכים לקחת את הרכבים של הישיבה ושל הר"מים ולעשות נגלות לצומת גולני. במקביל, בתור יושב ראש צח"י, הייתי צריך לדאוג גם ליישוב. אנחנו צמודים לכפר מע'אר, ולא היה אפשר לדעת איך הדברים יתפתחו".

אומנם כבר שנה וחצי קודם לכן נעשתה עבודה על תרחישי התקפה מהצפון, אבל להתקפה שתיפתח מדרום לא הייתה היערכות. "לא ידענו מה יקרה עוד דקה", הוא מתאר. "לא היו פה כיתת כוננות מתפקדת או נשקים, רק כמה אקדחים פרטיים. קודם כול סגרנו את השער של היישוב באופן שאי אפשר לפתוח אותו בקלות, והתחלנו לארגן פטרול שיסתובב בתוך היישוב. תוך כדי הגיעו ידיעות מבולבלות על הנעשה בדרום. היו דיבורים על עשרות הרוגים, אבל לא הייתי מסוגל להאמין. חוסר הוודאות היה עצום. תפילת מוסף של שמחת תורה הייתה כמו תפילת נעילה".

מכיוון שגם התלמידים הבוגרים גויסו, וגם גברים רבים ממושב טפחות עלו על מדים, בהם הרב גריינר בעצמו, נשארו תלמידי שיעורים א' וב' הגברים כמעט היחידים ביישוב. "היינו צריכים במהירות הבזק להכשיר אותם לתפעל כיבוי אש, להעניק עזרה ראשונה וכדומה. מאידך היה לנו עוד יותר ברור שהישיבה עוברת למצב מלחמה. בכניסה לבית המדרש נתלה שלט גדול: 'שים לב! הנך נכנס לשטח קרב'. אנחנו נלחמים עכשיו. בנוסף לכך, בין התפקידים באזרחות, בצבא, בישיבה ובמשפחה – הבית שלנו הפך להיות מעון. יש לנו חמש בנות נשואות, מה שאומר שחמישה חתנים היו מגויסים. הבית התחיל להתנהל כמו חמ"ל".

אתה שולח את התלמידים שלך לשדה הקרב. יש לך איזו אמירה על התנהלות המלחמה, האם היא מתנהלת נכון? כיצד היא צריכה להתנהל?

"זכיתי להשתתף כמה פעמים במפגשים ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' מארגן, לפעמים בפורומים מצומצמים יותר ולפעמים בפורומים רחבים יותר. עם הזמן התמלאתי המון ענווה להבין שלא כל מה שאני רואה זה מה שקיים, ויש הרבה מעבר למה שהוא יכול לספר לי. מה שאני יכול להגיד, למי שאני יכול להגיד, ואיפה שאני יכול להשפיע, אני משתדל מאוד, אבל בסוף אני מבין שאני לא רואה את התמונה המלאה והגדולה, ואין לי אלא לסמוך על האנשים. להחליש ולבלבל את הלוחמים שלנו זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. יש לנו דאגות, יש לנו מחשבות, אבל יש לנו גם אמונה גדולה שה' הוא בעל המלחמות. אכן רואים ניסים ונפלאות, מעל גדר הטבע. בעת הזאת צריך עוד יותר תפילה לשלום המדינה ולשלום החיילים, לכפול את בקשת העצה הנכונה והטובה. כמובן, מי שיש לו כוח ויכולת השפעה, שיתאמץ על הדבר הזה".

יכול להיות שגם דעתו של סמוטריץ' עצמו לא נוחה מאיך שהדברים מתנהלים.

"נכון, בחלק מהדברים ודאי שלא נחה דעתו, ובחלק מהדברים כן. הוא משתף, הוא מדבר והוא מתייעץ. לצד האחריות שלנו על האומה, קשה מאוד לשבור את הכלים בזמן מלחמה. יהיו זמנים של ועדות חקירה כאלה ואחרות. האם משלמים מחירים בחיי חיילים? אני מקווה מאוד שלא. נניח שניתן למישהו אחר לנהל את המלחמה, האם הוא ינהל אותה טוב יותר? הלוואי. אבל האם לא יהיו טעויות? ודאי שכן. אנחנו לא במציאות מתוקנת ושלמה. אנחנו מתפללים לתיקון עולם במלכות ש־די, ולתיקון שמלך המשיח יוביל את המחנה. בינתיים צריך להחזיק את המתח בין שני האגפים האלה".

לפני מחזור הגיוס האחרון התקיימה בישיבה בטפחות שבת הורים. במהלך השבת נערך שו"ת עם ההורים. "אחד ההורים שאל: 'האם נכונה ההרגשה שלי שההליכה של הבן שלי לבקו"ם בעת הזאת היא כמו ההליכה של אברהם אבינו ויצחק לעקדה?'. נפעמתי מעצם השאלה. הם הולכים בשמחה, והאימהות הדואגות מחזיקות את עצמן בשיניים. אבל מה אני אעשה? זה לא בידיים שלי. אני מתפלל, ומה שבידיים שלי – אעשה כל מה שאני יכול".

"לבוא לחרדים בענווה, לא באיומים"

רבים בציבור הדתי־לאומי חווים תסכול גדול מכך שאחינו החרדים פחות נושאים בנטל הצבאי. הרב גריינר מבקש להפריד בין הכאב, התסכול או המחשבות מה צריך לעשות ובין הביצוע של הדברים בפועל. "כולם צריכים להיות שותפים בהגנה על העם והארץ", הוא אומר. "העיסוק בסוגיה הזאת לא התחיל היום. סוגיית גיוס החרדים היא קודם כול סוגיה רוחנית הלכתית, שכל ישיבות ההסדר עוסקות בה עשרות שנים. אני מאמין בכל מאודי שאף אחד לא פטור מלתת את חלקו ושירותו לאומה בכל דרך אפשרית. אני לא מתעלם מזה שגם לימוד תורה הוא בוודאי ערך גדול בתרומתנו לאומה ולעולם, אבל גם הנשיאה בעול עם חברו, וצורכי עמך מרובים. מכוח זה הלכתי לצבא, אני גם משרת במילואים, עוסק בעזרה ראשונה ועוד תפקידים ציבוריים. זה רצון ה' מאיתנו בעת הזאת.

"מצד שני, אני מבין שיש פה ציבור ענקי שהוא במהותו אוהב ישראל ובעל אמות מידה מוסריות, ערכיות, אכפתיות. כולם מכירים את מעשי החסד שיש בירושלים, בבני ברק ובכל הריכוזים החרדיים. יש פה 75 שנה של מערכת יחסים לא פתורה בין המדינה כגוף ובין עולם התורה. לא משנה כרגע מי אשם, זה לא פתור, וגם לא ייפתר עכשיו. לנתק את שאלת היחס למדינה ולתקופה ולגאולה מהסיפור של השירות, פשוט לא יעבוד. אין הזדהות. הם נמצאים פה, הם יכולים להעריך אותנו, את המדינה וכדומה, אבל בסוף הם לא רואים בזה לא אתחלתא דגאולה ולא פעמי משיח".

"תוסיף לזה את העובדה שבמשך הרבה שנים הצבא לא באמת מסוגל, רוצה, מוכן או יודע לתת לציבור החרדי את המעטפת הנדרשת", הוא מדגיש. "צה"ל יודע לתת לבן אדם שרגיש לגלוטן או ללקטוז את כל הארוחות שלו באגף נפרד בחדר נקי. לאנשים עם כל מיני נטיות כאלה ואחרות יש קצינים שמלווים אותם. אני בעד שכולם יקבלו את תשומת הלב הכי טובה, אין לי שום טרוניה על אף אחד. אבל בסוף כשמגיעים לשאלות בנוגע לתורה ולקודש, הצבא נהיה מאן דאמר, ויש לו אג'נדה מאוד ברורה. כמו שאני לא אומר לצה"ל איך לנהל את הקרב, אני מצפה שלא יגידו לתלמידים שלי ולחבר'ה בישיבות 'לא נורא אם תהיה מד"סניקית'. בואו נכבד זה את זה. המטרה שלנו משותפת: עם ישראל, צבא ההגנה לישראל, שירות. בואו נאפשר את המרחב. זה לא היה אף פעם, זה היה הפוך. לכן ברור לי איפה עמדת הפתיחה של הצבא ועמדת הפתיחה של העולם החרדי".

לדבריו, המלחמה שינתה את הגישה של הציבור החרדי באופן ניכר. "ברחוב החרדי יש הרבה יותר אמפתיה והזדהות. אני פוגש חרדים, יש לי משפחה חרדית וחברים חרדים, אני פוגש גדולי תורה חרדים בשיחות סגורות. העמדה הנפשית השתנתה, ברובה המוחלט השתנתה לחלוטין. אין לי ספק שאם היו מנהלים את זה נכון, התוצאות היו אחרות והיה הרבה יותר גיוס חרדים. כל מה שקורה היום זה רק בגלל ניהול כושל של המערכת. מי שקצת מבין בעולם החרדי יודע שלא מפרסמים כל דבר. ניסינו לקדם כמה מהלכים, גם בצבא וגם בעולם החרדי, ובעולם החרדי הדלתות היו יותר פתוחות מאשר בצבא. המלחמה שינתה את פני החברה, תודעתית ואידאולוגית. היא עשתה שינויים גדולים בעולם החרדי מתחת לפני השטח, בעומק, ברחוב, בצעירים, בחלק מהרבנים. השאלה היא אם נמשיך ונתבע מהם להיות בבתי הקברות ולהיות נושאים בעול, ונדחף אותם באגרסיביות. זה יכול רק להרחיק אותם ולבצר אותם. במשך אלפיים שנה עם ישראל יודע שכשיש איזה פריץ, מגדירים את זה שמד, ואז 'נמות ולא נתגייס'. זה הדיפולט של העולם החרדי ושל העולם היהודי בכלל: כשמאיימים עלינו, קמים עלינו לכלותנו – רק תן לי את העצים, אני אעלה על האש".

"השיטה הנכונה היא אחרת לגמרי – לא טקטית, אלא מהותית", הוא קובע. "צריך לכבד אותם ולשמוע מה הם רוצים. יכולנו להגיע להסכמות מאוד פשוטות על אלה שלא לומדים תורה. שומעים את זה כל הזמן אצל רבנים חרדים, החל מהרב שך ועד ימינו אלה. פתאום המנגינה השתנתה: גם מי שלא לומד, שלא יעז להגיע לבקו"ם. איך זה נוצר פתאום? ברור שזה בגלל שהעניין הפך לגזירת שמד. בלי שנבוא בענווה, בדרך ארץ, בכבוד ובהערכה למי שמוסרים את הנפש על התורה אלפי שנים, זה לא יקרה. מי חושב שאפשר לשלוח יהודי באיומים לשדה הקרב? חובתנו כבני הישיבות שתביעת גודל התורה והקדושה תקרין ותשפיע שאפשר וצריך אחרת".

***