את הטור הזה כתבתי בגבול הרצועה בסבב המילואים הקודם, בפסח, ולא עלה בידי לפרסמו. אבל ברוך השם גם בתקופת החגים הזאת אני במילואים, וזה רק מחדד את הנקודה שרציתי להעביר, ולכן אביא את הדברים ככתבם.
מנהג ותיק בישראל שהמרא דאתרא, רב הקהילה והמקום, דורש לכל הפחות בשתי שבתות בשנה: שבת הגדול מפני ענייני הפסח, ושבת שובה בענייני תשובה והלכות חג הסוכות. דרשה זו אינה רק הרצאה הלכתית גרידא, אלא אירוע קהילתי מאחד, המסמל את ההכנה המשותפת לקראת החג. גם אני רוצה לדרוש בשבתות אלו בקהילה שלי, כפי שנהגתי בכל שנה. אפילו בשנה שבה נולדה לי בתי בערב שבת הגדול צעדתי ברגל מבית החולים לבית הכנסת שלי כדי לדרוש.
אבל בשבת הגדול הקודמת לא הייתי, כי "סגרתי" בגבול הרצועה. גם את דרשת שבת שובה בשנה שעברה לא נשאתי, כי הייתי בגזרת השומרון. והשנה אולי אהיה בגבול הלבנון, או אולי אצא לשבת, עוד מוקדם לדעת.
אנחנו כבר שנתיים בתוך מלחמה, מלחמת קיום. מלחמת מצווה שאליה פשוט וברור שכולם יוצאים. אך יחד עם זאת אנחנו – כפרטים וכחברה – מתחילים להבין שיש לתקופות המילואים הארוכות הללו מחירים רבים. מחירים שמשלמות הנשים המדהימות שלנו. מחירים שמשלמים הילדים שלנו, הקטנים והגדולים, שכבר כמעט התרגלו למציאות שאבא פתאום נעלם לחודשים ארוכים. השיח סביב המחירים האלה הולך וצובר תאוצה, בייחוד ביחס לאחינו החרדים שפשוט לא נושאים בשום עול. זה קשה, וזה בסדר להגיד את זה. זה לא ימנע מאיתנו לעשות את מה שראוי ונכון. העובדה שיהודים אחרים לא רוצים לקיים מצווה לא תמנע מאיתנו לקיים מצוות, אבל זה קשה.
אולי יעניין אתכם
אני רוצה לדבר על עוד מחיר. לא מחיר שאנחנו משלמים כפרטים ולא כמשפחות, אלא במעגל הבא בתור, כקהילות. רבים מחבריי הם רבני קהילות ורבני יישובים, וגם הם, כמוני, נמצאים בתקופות מילואים ארוכות מאוד בשנתיים האחרונות. בדומה להרבה עבודות אחרות, גם כאן היציאה מהשגרה למילואים והחזרה בכל פעם מקשה על התפקוד, אם כי כולנו מבינים שבסופו של דבר רבנות איננה מקום עבודה והקושי הזה משליך על יותר מעסק או ארגון, אלא על הקהילה כולה ועל החברים בה.
הרב אינו רק פוסק הלכה או דרשן. הוא מצפן רוחני, כתובת למצוקות אישיות, מלווה משפחות ברגעי שמחה וכאב, ומעניק ביטחון וודאות בתקופות של ערפל. בהיעדרו, הקהילה נאלצת להתמודד עם אתגרים שונים ללא המנהיגות המוכרת שלה. שאלות הלכתיות אולי מקבלות מענה, אבל לא מענה מהרב שכבר מכיר את המשפחה ויודע את הרקע והקשיים. רב הקהילה, שאחד מיתרונותיו הגדולים על פני תשובה באינטרנט או הרב מהישיבה הוא ההיכרות הקרובה עם המשפחה והקהילה בכל ההקשרים, ברגעי הקושי, האובדן ולהבדיל ברגעי השמחה, הרבה פחות זמין לקהילתו.
תהליכים קהילתיים שהרב ניסה לקדם, ברוחניות ובגשמיות, נתקעים ולא נשלמים. אירועים קהילתיים יתקיימו ללא הדרכתו ונוכחותו של הרב.
הקהילות שלנו, הקהילות של הציונות הדתית, נפגעות גם הן מאוד מתקופות המילואים הארוכות של הרבנים, וזה דבר שצריך לדבר עליו. זה דבר שצריך לתת עליו את הדעת, לטוב ולרע. לטוב, שהרבנים שלנו, תלמידי חכמים צעירים, נושאים בעול עם חבריהם, זוכים לקיים עזרת ישראל מיד צר בגופם וזוכים לשמש דוגמה לבני קהילתם. מצד שני, צריך להגיד בפה מלא, יש לכך מחיר. מחיר שכולנו כציבור משלמים.
זהו מבחן נוסף לחברה הישראלית בכלל ולציונות הדתית בפרט, שתוצאותיו ישפיעו על עיצוב פניהן לשנים רבות. אם רב הקהילה שלכם מגויס, מעבר לשאלה אם אפשר לעזור לאשתו או לילדיו – הייתי מבקש שכל אחד יחשוב איך הוא יכול לנסות לעזור ולמלא את החלל שמשאיר אחריו הרב במרקם הקהילתי, בשיעור, דבר תורה, השתתפות פעילה בישיבות ועד וועדות, בכל דבר.
ובסופו של דבר, זה עניין נוסף לחשוב עליו בחשבון הנפש שאנו עושים מול עצמנו ומול אחינו החרדים.
הכותב הוא רב קהילת בית הכנסת 'דתי לאומי' בהר נוף, ירושלים
***
