דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
דעות

כל העולם במה

בימין מצקצקים על השואו של בן גביר וגוטליב, בזמן שבשמאל הדיפ־סטייט גונב את ההצגה, ואת המדינה

זיו מאור. צילום: נעמה שטרן
זיו מאור. צילום: נעמה שטרן

יש ימנים שפלצות אוחזתם נוכח הצבעוניות סודקת המסכים של איתמר בן גביר וטלי גוטליב. יש מי שעניבה מהודקת והילוך מאופק הוא בשבילם כרטיס הכניסה לפוליטיקה מהוגנת. הם קושרים, בלי שמץ של היגיון, בין התנהגות אקסטרווגנטית ובין וולגריות של רחוב. הם ממהרים לגנות כל התבטאות שחוצה את גבול הטעם הטוב בעיניהם, ומדובר בגבול עם מותניים צרות מאוד. הם מסננים "לא בשמי" נוכח חזון התנינים של בן גביר ותמונתה של גוטליב נגררת מאולם בית המשפט.

אנשים כאלה שוכחים את ההיסטוריה הקרובה, של פוליטיקאים מהימין שבלבלו בין נימוסים והליכות ובין התיישרות מוחלטת עם ערכי השמאל היפים והמחויטים. רובי ריבלין, דן מרידור ובני בגין צעדו לצלילי הסלוגן הז'בוטינסקאי "גאון ונדיב", ואת האכזר הם שכחו. הרוב הימני שילם מחיר עצום במשילות בכך שאיפשר לשמאל להגיד "הנה, תראו, אפילו נסיכי הליכוד הללו מאמינים במדינה פלשתינית".

האמת היא שהתיאטרליות של גוטליב ובן גביר היא חלק מתופעה רחבה וותיקה: בימין העולמי ישנם מנהיגים עם גינונים שגורמים לגוטליב להיראות כמו מלכת אנגליה. הראשון בסך הוא כמובן דונלד טראמפ, והישראלי הממוצע ידע מיד לשלוף את חאבייר מיליי. גירוד נוסף בפדחת יציף את שמותיהם של חירט וילדרס האנטי־אסלאמיסט ההולנדי, ובוריס ג'ונסון ששילח את עמו מהאיחוד האירופי.

מה שמשותף לארבעת אלה, מלבד תסביך שיער לא פתור, הוא בהירות מוסרית בלתי מתפשרת. אותו סם חיים שכל כך חסר בימין הישראלי, ולבן גביר וגוטליב יש ממנו בשפע. זה בהחלט מנומס לומר דברים נוקבים בצורה מאופקת ומרומזת, אבל במכבש הלחצים התקשורתי בישראל קל מדי להתבלבל ולהחליף סובלימציה בערפול מוסרי. זה מה שקרה לבני בגין. זה מה שלא יכול לקרות לטלי גוטליב, משום שתיאטרליות היא מחסום מפני זיגזג פוליטי. הרבה יותר קשה להסתייג מדברים שכולם זוכרים, כי הם נאמרו בבוטות פרובוקטיבית. אבל היא הרבה יותר מזה. בשימוש מושכל, תיאטרליות היא מכפיל כוח משילותי.

אולי יעניין אתכם

נתחיל את הדיון בטקס ההשפלה הממלכתי של אלפרד דרייפוס. יש מי שזוקף לזכות הטקס הזה את הקמת מדינתנו, בזכות ההארה שחווה הרצל כשצפה בו. אבל הטקס הזה היה מעמד שלטוני שכל תכליתו להשפיל את הפרט. הוא לא הונדס במיוחד למשפט דרייפוס, אלא היה ביטוי למסורת אירופית עתיקה, שבה חיילים וקהל רב התכנסו למשמע פסק הדין של אחד מחבריהם שסרח, ההכרזה "אינך ראוי לשאת נשק", שבירת החרב ותלישת הדרגות. כל זה קורה ברפובליקה של זכויות האדם והאזרח, קצת יותר ממאה שנה אחרי המהפכה. חשבתם שחיילים עם כובעי פרווה זה קיבעון בריטי? ידעתם שבאוטווה, בירת קנדה, בכל שעה עגולה מתקיים טקס שבו חיילים עם פונפונים מסורתיים בקצות הנעליים מחליפים משמר בליווי חלילים?

כישראלים, התרגלנו לבעוט בכל טקס. אנחנו שונאים עניבות וחמת חלילים. אצלנו, את הביטוי "חייל שסרח" ישאג שר ביטחון במליאה, בנאום לא כתוב, כשהוא לובש מעיל פוך ספורטיבי. אבל העובדה שטקסים תיאטרליים שכאלה קיימים עדיין, גם בדמוקרטיות המפוארות ביותר, ורק אצלנו לא, מחייבת לשאול האם יש קשר בין אתוס הצבר נטול הגינונים (טקס בפני עצמו) ובין משבר המשילות שאנחנו חווים.

התשובה היא שיש בהחלט קשר. הבה נביט בשרשרת אירועים שפקדה אותנו בשנים האחרונות: סער אופיר וטירן גלמודי נחשדים בלא פחות מרצח לאחר שהרגו מחבלים ב־7 באוקטובר. נציב שב"ס קובי יעקובי נעצר באקדחים שלופים. סוהרי כוח 100 נעצרו על ידי חוליה מצועצעת של שוטרי מצ"ח רעולי פנים, לעיני המחבלים הכלואים, בשעה שאת אותו מעצר ניתן היה לעשות בשקט במשרדי מפקד היחידה. יפעת תומר־ירושלמי צועדת למעמקי הים ומחזיקה מדינה שלמה על הקצה. בצלאל זיני מואשם בעבירה שדינה מוות. האירועים הללו מותירים את הרושם שהפקידים והקצינים שתכננו אותם בחרו בקריירה בדיפ־סטייט לאחר שנכשלו בתור תסריטאים של סדרות מתח משטרתי.

יש הבדל תהומי בין הדרמה המוגזמת בהשתוללותו של עמית איסמן (וסייעניו) ובין תנועות הידיים המופרזות של בן גביר וגוטליב: בנוגע לאחרונים, מדובר בסך הכול באופי שלהם. בנוגע לאיסמן, ייתכן שמדובר באופי, אבל מדובר גם ללא ספק בהתנהלות מחושבת, שנועדה להעצים את האפקטיביות של מעשיו: קהל היעד של האקדחים במעצר נציב שב"ס לא היה יעקובי עצמו, אלא רבבות סוהרים שעכשיו יודעים למי עליהם לציית.

אחד המיתוסים המיותרים שצמחו כאן בכהונת הכנסת היוצאת הוא שהרפורמה המשפטית נכשלה כי היא ניסתה להשיג יותר מדי בבת אחת. מעמית איסמן אנחנו למדים שהמציאות הפוכה: הרפורמה נבלמה אל מול התיאטרליות של מרד השמאל מצד אחד והדבקות המיותרת של הימין בדימוי המעונב.

הרפורמה המשפטית עוסקת בארגון מחודש של יחסי הכוח במדינה: הפקעת השלטון מהפקידים והשופטים והחזרתו לעם. כללי המשחק שקבעו השליטים הנוכחיים הם ברורים: מי שמנצח הוא מי שמצליח להרים את ההצגה הטובה יותר, זו שמותירה חותם. מי שמבין שלפעמים צריך לשלוף אקדחים, גם אם לא לירות בהם, לא כי נשקף סיכון ברגע המעצר, אלא כדי להמם את קהל היעד הרחב של המעשה. מי שיידע להנדס מעצר של היועמ"שית המודחת באישון ליל ולתכנן את יציאתה מביתה בפיג'מה ובשיער סתור מול המצלמות, יצליח להעביר את הרפורמה. בזירה הזאת, להתחמש בתנינים סביב בתי הכלא ולהישיר מבט לתאוריית הבגידה בלי למצמץ – זה נכס, לא נטל. הגיע הזמן להפסיק לצקצק מול גוטליב ובן גביר, ולהתחיל להבין את יתרונות התיאטרליות.

 

 

מה לקרוא עכשיו