מסתכלים לטרור בעיניים

הכניסה למתקן אדם רחוקה מאוד מלהיות מהמרשימות שבבסיסי צה"ל. בכל זאת מדובר בבסיס בן עשרות שנים. בנוף המבנים הישנים למדי שמאכלסים את הבסיס, חלקם אפילו מכולות שעברו הסבה למשרדים או כיתות לימוד, ניצבים שני קרונות משאית מקובעים לאדמה. מדובר בתוספות האחרונות לבסיס, ואנשי המקום מתגאים בהן ביותר. ציורי הקיר המרשימים המקיפים את שני הקרונות רומזים מדוע מדובר בגאוות המקום.

אחרי הכול, למרות הרושם החיצוני, בפועל מדובר באחד המתקנים המתקדמים ביותר שיש כיום בצה"ל. כזה שמבצע מהפכה של ממש בהכשרות של כל יחידות הצבא, ואף של גופים כמו המשטרה וכוחות נוספים, בכל הקשור ללוחמה בשטח בנוי וללוחמה נגד טרור. שני הקרונות הללו הם למעשה מתקני סימולציות שיכולים לאמן, כל אחד מהם, 16 לוחמים בו־זמנית. המתקן הוותיק מבין השניים נחנך לפני כחמישה חודשים. אחיו הצעיר נפתח לראשונה בשבוע שעבר. הריח של העץ החדש עדיין באוויר.

תוך הקרון נדמה כאילו נלקח ממחוזות אחרים לגמרי, מחוזות הגיימינג. 16 עמדות ממוחשבות ניצבות לאורך הקירות. על הקיר הקטן שמול הכניסה ניצבת טלוויזיית ענק, וממנה המדריכים יכולים לראות את התרגיל ממעוף הציפור. על מסכי המחשבי הפרטיים של החיילים בתרגיל נמצא "משחק מחשב" שלמעשה מדמה זירות קרב, לפי הגדרת התרגיל. אוהבי משחקי המחשבים ירגישו כאילו הושיבו אותם מול משחק מלחמה בגוף ראשון מהטובים שיש בשוק, כאלה שנמכרים במיליוני עותקים ברחבי העולם. בפועל מדובר בפיתוח של היחידה שמתפעלת את המקום, שבנתה אותו לפי דרישות ממוקדות וניסיון שנצבר בשטחי לחימה.

מי שמפעילה את המתקנים הללו, ולמעשה את כל בסיס ההכשרה, היא יחידת לוט"ר, היחידה ובית הספר ללוחמה וטרור. מדובר באחת היחידות הייחודיות שיש בצה"ל. מצד אחד מדובר בבסיס הכשרה שמכשיר את כל היחידות הלוחמות בצה"ל בשלל דרכים, מצד שני מדובר על יחידה לוחמת פעילה, שבשנתיים האחרונות תמרנה בלי סוף בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון. למעשה, בזמן ביקורנו עברו שניים מהמדריכים ביחידה מטווחי צלפים, ומאוחר יותר באותו היום הם הצטרפו לכוחות ברצועה, שם ישהו בשבועות הקרובים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות הפר הבטחה: איגוד השחמט העולמי כפה הפסד טכני ביום כיפור

עוד מאת אסף משניות גל הירש: "להתעקש על ערך הניצחון מבלי לשגות בקונספציות"

מבחינתו של מפקד היחידה, סגן אלוף עידו סיטון, אין דבר טבעי יותר מזה. "בעיניי לא נראה הגיוני שמי שמאמן את הלוחמים כיצד להילחם לא יהיה לוחם בפועל בעצמו", הוא אומר אחרי סיבוב קצר בין עמדות המחשב, "ההבדל בין מדריך לחימה שבפעם האחרונה היה בפעילות מבצעית לפני כמה חודשים, לבין מדריך לחימה שמחר בבוקר חוזר לתמרון, הוא שמיים וארץ".

במה זה מתבטא?

"בהכול. לחיילים כאן יש הכשרה כפולה, גם לחימה וגם הדרכה. הם עוברים הכשרת לוחמים של יחידות קומנדו ובמקביל לכך גם לומדים להדריך. זה לא מדריכים שיצאו בקורסי הדרכה ומעולם לא היו בשטח, ולא מדריכים שזה תפקיד שני שלהם רגע לפני סיום שירות. בפועל זה אומר שהמדריכים שלנו חיים את השטח. הם יודעים בדיוק איפה יש בעיות, איפה צריך לשים דגש באימונים, אילו תרגילים לבנות כדי שזה ישקף את הנעשה בשטח. חיילים שלי היו בעזה, ראו עם מה מתמודדים שם, חזרו לכאן ועל בסיס המסקנות שלהם בנינו את מערכי ההכשרה שלנו ללוחמים הבאים".

ואת זה אתם מעבירים דרך הסימולציות הממוחשבות?

"גם, אבל ממש לא רק. יש לנו הרבה מאוד תחומים שאנחנו מאמנים אליהם. בסוף מדובר בבית ספר ללוחמה וטרור. זה שילוב של שני הדברים. זה שילוב של הבנה איך להילחם בשטח בנוי, וגם איך להילחם באירועי טרור כמו חדירות מחבלים ליישובים או פיגועים כמו שראינו ברמות או במעבר אלנבי. מתקני הסימולציות שאנחנו נמצאים בהם כרגע נותנים לנו יכולות הכשרה מאוד גבוהות, שגם מקצרות משמעותית את תהליך ההכשרה, גם מפחיתות דרמטית את הטעויות שאחר כך עושים בשטח, וגם מאפשרות לנו לתרגל תרחישים שבאופן רגיל היה לוקח לנו שבועות וחודשים להכין. גם איכות ההכשרה עולה".

איך? אנחנו בתוך קרון ממוזג. איך זה דומה למה שהכוחות נתקלים בו בשטח?

"זה לא. הסימולציות לא מחליפות את האימון בשטח. הן יוצרות את הבסיס שעל גביו יתקיים האימון בשטח. בעצם את התשתית אנחנו נותנים כאן, ועל גבי זה מגיעים האימונים המסורתיים. נניח באימון לחדירת מחבלים ליישוב – בלי הסימולציות, להרים אימון כזה לוקח חודשים. צריך לתאם בין כוחות צבא, משטרה וכיתות כוננות, ולמצוא גזרה שבה אפשר לאמן תרגיל שכזה. בלי הסימולציות זאת גם הפעם הראשונה שבה הכוחות השונים ייתקלו זה בזה ויעבדו יחד. תמיד, בגלל שאנחנו בני אדם, יש קצרים בתקשורת. בסימולציות אתה חוסך חלקים רבים מהתהליך הזה. אבל זה הרבה יותר משמעותי מקיצור תהליכים בלבד. בתרגיל מסורתי משחקים הרבה ב'נדמה לי'. הרבה דרישות מהכוחות המתאמנים לדמיין סיטואציות. כאן זה מוחשי. כאן כשיורים במישהו בסימולציה, הדמות שלו בסימולציה באמת מתה. זה מעביר בצורה הטובה ביותר את החשיבות של תפעול אירוע נכון. בסוף, ברגע האמת אתה יכול לירות באזרח ולא במחבל, ואז במקום להגן על התושבים, שזאת המשימה שלך, אתה פוגע בהם, כי באימונים מסורתיים לא באמת אפשר להבין את המשמעות של אמירה סתמית בסגנון 'במהלך התרגיל נורו שני אזרחים ומתו'. המשמעות לא באמת עוברת. בסימולציה כן, ואחריה הכוחות מגיעים הרבה יותר מוכנים לגזרות השונות".

"הבנו שחייבים לפעול מהר"

ההתלהבות של סיטון ממתקני הסימולציה מובנת למדי. אחרי הכול, כמעט כל מה שנמצא בבסיס הלוט"ר נולד תחת פיקודו בשנתיים האחרונות. הסיבה לכך היא שילוב של אופיו של סיטון מחד, ומאידך המלחמה שיצרה אפשרויות רבות ליוזמה אישית וקידום תהליכים שבימי שגרה היו נמשכים שנים. סיטון, בן 38, נשוי וגר בדולב, מסיים בימים אלה את תפקידו, לקראת יציאה ללימודים במסגרת הצבא. הוא משרת בצה"ל כבר 18 שנים, לאחר שלמד בישיבת בית א־ל ובישיבת תורת החיים ולבסוף עבר לישיבת שדרות, וממנה התגייס לצה"ל. אל התפקיד נכנס פחות משלושה שבועות לפני 7 באוקטובר. כשפרצה המלחמה סיטון עוד לא הספיק להכיר לעומק את המפקדים השונים ביחידה תחתיו.

"הייתי בימים הראשונים שלי בתפקיד ועדיין למדתי אותו. שלחתי לכל אנשי הקבע ביחידה טופס שבו הם כתבו מה לדעתם מוצלח בפעילות של היחידה, מה זקוק לשיפור ומה הם ממליצים לשנות. התכנון היה לעבור על הטפסים האלה מיד אחרי שמחת תורה, ולבנות את תוכניות העבודה לפי זה. הטפסים האלה עדיין נמצאים בארון, לא נגענו בהם", הוא מספר.

מה בעצם היה התפקיד שלכם באותו יום?

"אנחנו היינו בזירות הקרב ונלחמנו שעות ארוכות. עברנו מזירה לזירה. החיילים שלי נלחמו כמו אריות, ולצערי גם שילמנו מחיר דמים כבד. לחמנו לאורך כל הגזרה, משדרות ועד למוצבים שסביב הרצועה".

מתי הבנת שיש פה אירוע חריג בכל קנה מידה?

"ממש בהתחלה. חיילים שלי היו על הגבול, ומהר מאוד קיבלתי מהם דיווח על כך שהם רואים כמויות של מחבלים שהם לא ראו מעולם. בבסיס כאן היה לנו צוות כוננות. מדובר בצוות תגובה מיידית לאירועי טרור. באותו שלב מדובר בצוות התנדבותי. במקור הצוות היה יחידה קבועה ופעילה, אבל לפני כמה שנים החליטו בצה"ל שלא צריך יותר את אותו צוות בשביל לתת מענה מהיר ומיידי לאירועי טרור, והורו לרדד אותו. קודמי בתפקיד, אלי גינסברג, לא היה מוכן לרדד את הצוות, אז הוא השאיר אותו במסגרת התנדבותית. מדובר על לוחמים סדירים, אבל התפקוד של הצוות הוא יוזמה פרטית של היחידה, לא כחלק מהמערך הצה"לי. כלומר כדי שהם יפעלו הם צריכים אישורים מיוחדים".

למה רידדו את הצוות הזה? על פניו אין שום היגיון במהלך הזה.

"אני לא רוצה להיכנס לסיבות למה רידדו אותו, ואני חושב שבמבט לאחור, בטח אחרי השנתיים האחרונות ואחרי התפקוד של הצוות יחד עם שאר היחידה ב־7 באוקטובר, ברור שזאת הייתה החלטה לא נכונה. גם בתקופה שבה היה מדובר בצוות התנדבותי הוא עדיין תפעל אירועים, כמו הפיגוע באלעד ביום העצמאות בשנת 2022".

ובאותן שעות קריטיות, כמה הצוות והתפקוד שלו היו חשובים?

"קשה לתאר עד כמה. בשטח הייתה חוליה של צלפים שלנו. הם נשלחו לנחל עוז בשביל לתגבר את הכוחות שם עוד לפני החג, בעקבות הפרות הסדר הרבות שהיו שם כל אותה התקופה. אז בפרוץ המלחמה החוליה שלנו כבר הייתה בשטח, והיא זאת שהודיעה לי שמה שהם רואים זה משהו שהם לא ראו מעולם. קיבלנו מהם תמונות ותכתובות ווטסאפ שמתארות בדיוק מה שקורה שם. בזכות זה נפל לכולנו ביחידה האסימון שאנחנו חייבים לפעול ומהר".

באיזה שלב של הטבח זה היה?

"מוקדם מאוד. בסביבות 7 בבוקר כבר התבהרה לנו תמונת המצב בשטח. התקשרתי לקצין האג"ם של היחידה והתחלנו לדון מה לעשות. מצד אחד הבנו שאנחנו חייבים לקפוץ לזירה ולנסות לתפעל אותה כמיטב יכולתנו. מצד שני אנחנו לא מוגדרים בפקודה ככוח סדיר, ולכן אנחנו צריכים אישורים מיוחדים לפעול. היום למפרע אנחנו יודעים שכל מי שהיה יכול להילחם פשוט קפץ לדרום בלי לחכות לפקודה, אבל באותו רגע זה לא היה המצב. ההחלטה הייתה לצאת לדרך ולהשיג את האישורים תוך כדי. צוות התגובה של היחידה מתחבר עם קצין האג"ם של אוגדת עזה, ששולח אותם לשדרות. ברוחמה הם מתחברים לקצין האג"ם שלנו, ומשם מתחיל הקרב שלהם בעיר".

כשהמחבלים פלשו לשדרות, הם חילקו אותה לשני חלקים. חלקם פעלו בחלקה הצפוני של העיר וחלקם בדרומה. כוחותיו של סגן אלוף סיטון תפעלו את הפלישה בצפון העיר, והתוצאות של צוות שמיומן כל כך באירועי טרור, כולל חדירה ליישובים יהודיים, ניכרות לעין. "הכוח הצה"לי הראשון שהגיע אל העיר היה שלנו. כבר בשמונה בבוקר היינו עם פלוגה שנלחמה בשדרות. חיסלנו את הכוח של חמאס שפעל בצפון העיר, ושילמנו על זה מחיר כבד. אחד החיילים שלנו נפל בקרבות. החוליות הדרומיות בשדרות, שלא הצליחו לחסל אותן מהר, ביצעו שם טבח. את התמונות שראינו בדרום שדרות יכולנו לראות גם בצפון העיר, אלמלא הכוח שלנו היה מתפעל את הזירה".

למה לא המשכתם לנקות את העיר?

"נשלחנו לטפל בזירות אחרות. לצערי היו המון זירות לאורך כל יישובי העוטף. הקפצנו במקביל את כל אנשי המילואים שלנו, היו לנו פצועים בקרבות בשדרות שלא היו יכולים להמשיך להילחם. את ההרוג שלנו בכלל לא יכולנו לפנות, אז נאלצנו להשאיר אותו באחד הבתים. כל זה כשבמקביל לכך החוליה שלנו שבנחל עוז נלחמת על חייה, ואנחנו לא יכולים להגיע אליה, כי בסדרי העדיפויות היה חשוב יותר להציל אזרחים, ובזה התמקדנו. עברנו ממקום למקום עד שהגענו לניר יצחק. היינו הכוח הראשון שהגיע לניר יצחק, וזה היה כבר בסביבות אחת בצהריים. לצערי זה כבר היה מאוחר מדי, והמחבלים הספיקו לרצוח תושבים של הקיבוץ ולחטוף ארבעה נוספים. זה לא שלא רצינו להגיע קודם לכן, אבל הכוח שלנו התחיל בשדרות, איבד אנשים, ולקח לו זמן לפלס את דרכו בלחימה עד לקיבוץ. וזה היה רק אחד הצוותים, כשלאורך שעות הבוקר עוד ועוד צוותים שלנו מצטרפים לאזורי הקרבות. לוחמים שלנו שנפצעו אבל עדיין היו יכולים להילחם, נשארו בשדה הקרב. באותו זמן החוליה שלנו בנחל עוז חיסלה עשרות מחבלים. בשלב מסוים הם נאלצו להתפצל, וכל אחד מהם הלך לקרוואן אחר. לאחד מהם נגמרו הכדורים ברובה הצלפים שלו, והוא עבר להילחם באקדח האישי שלו וגם הרג לא מעט מחבלים. היה שלב שחשבנו שהוא נהרג, אבל תודה לא־ל הוא יצא בשלום. מדובר בקצין שלפני כמה דקות דיבר איתנו".

בשלב הזה אתה מצליח בכלל להבין מה מתרחש? כי בבור בקריה באותן שעות תמונת המצב מאוד מעומעמת, למרות שהכול משודר בלייב ברשתות החברתיות על ידי חמאס.

"יש הרבה בלגן וחוסר ידע. אני כמובן לא מנהל מלחמה כמו אוגדה, אז מראש אין לי את התמונה המלאה, אבל גם בתוך המסגרת היחידתית שלנו לא תמיד ידענו מה המצב של כל אחד מהכוחות. אחד האתגרים שלנו היה להשיג כל הזמן תמונת מצב מעודכנת מהאנשים שפזורים בשטח, והם היו פזורים בהמון מקומות. ב־10 בבוקר עשיתי הערכת מצב והבנתי שאני צריך את העזרה של קודמי בתפקיד, אלי גינסברג. באותו שלב הוא כבר היה בתהליכי פרישה מצה"ל, מתכנן את החיים שאחרי הצבא. הוא ואשתו תכננו לקחת את הילדים לחופשה ארוכה בחו"ל. הוא מיד קפץ לבסיס והתחיל לארגן את שאר הכוחות שלנו, להקפיץ את כל חיילי המילואים ולהמתין לפקודה שלי לאן להגיע. אני כבר הייתי בדרכי עם הקשר שלי לעוטף, כדי להצטרף לכוחות שלנו בשטח. הגעתי למושב שובה ושם חברתי לברק חירם. הוא נתן לפלוגה שלנו פקודה לפנות את הציר במרחב סעד, שהיה ציר מוות באותו זמן. הכוח שלי טיהר את המקום, ירינו בכל מי שניסה להתקרב. ידענו שמי שנמצא על הכביש שם הוא מחבל שהגיע מעזה. פתחנו את הציר, וידאנו שכוחות צה"ל יכולים לנוע שם, והמשכנו למשימה הבאה".

לשמר את מורשת היחידה

אלא שהמשימה הבאה הייתה מורכבת בהרבה. פקודות ברורות לא היו קיימות באותו השלב, עדות לכאוס הרב ששרר בצה"ל הגדול. למעשה, המפקדים בשטח היו צריכים לקבל את ההחלטות בעצמם על פי המידע החלקי שהיה ברשותם באותו זמן, ולקוות שקיבלו את ההחלטה הנכונה.

"היעד הבא שלנו היה נחל עוז, לחלץ את הלוחמים שלנו שהיו לכודים שם. כשהגענו אליהם הם היו פצועים. אחד מהם היה זקוק לפינוי לבית חולים, השניים האחרים היו פצועים אבל יכלו להמשיך להילחם. כשראיתי את הכאוס שם התקשרתי לאלי ואמרתי לו שצריך אותו ואת הכוח שאיתו בעוטף. בשלב ההוא היחידה התפרסה כך שהיה הכוח שהגיע לניר יצחק והגן על המקום, היה הכוח שאיתי שפינה את ציר סעד ואסף את החיילים שלנו מנחל עוז, והיה הכוח של אלי גינסברג שהחל את דרכו מהבסיס כאן לדרום.

"מפקד החטיבה הצפונית העביר לי משימה להגיע למוצב פגה, שעד לאותו רגע אף אחד לא הגיע אליו. אנחנו מדברים על שעות ארוכות אחרי תחילת המלחמה, כשאנחנו מגיעים לשם בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים. החיילים שהיו במקום נלחמו כמו אריות בכל השעות האלה, ורבים מהם נפלו בקרב. המראות שם היו קשים מאוד. החללים שלנו היו במצב קשה. ידענו שיש כוח של השב"כ שמתבצר במקום, ועוד לוחמים מגולני שעדיין נלחמים. אחר כך התברר לנו שהיו שם בערך 20 פצועים כשהגענו, ברמות פציעה שונות, כולל פצועים אנוש. בכל שטח המוצב היו המון מחבלים, ואנחנו בעצם כבשנו מחדש את המוצב, והיינו צריכים לוודא שהמחבלים לא יכבשו את המקום שוב. השארתי את הפלוגה שלי שתאבטח את המקום, ויחד עם כמה חיילים פינינו את כל הפצועים מהמוצב לאזורים שבהם היה ניתן לטפל בהם או להעביר אותם למקומות אחרים. נתתי לחיילים שלי פקודה להפריד בין הגופות של החיילים שלנו למחבלים, כדי שלא יהיו טעויות, ולהתארגן לכך שברגע שהדבר יהיה אפשרי, נעבור למשימה הבאה, כי המשימות לא הפסיקו לרגע".

היה שלב שחשבת שלא תצא חי מהקרבות בעוטף?

"כן. כשטיל קורנט חדר לפנתר, הרכב הממוגן, שנסעתי בו. העובדה שאני יושב כאן ומדבר איתך היום היא נס. היינו ארבעה ברכב בדרך חזור. הקורנט חדר לחלק האחורי והרג את אחד החיילים שישבו שם, שלא היה מהיחידה שלנו, והעיף חייל נוסף מהרכב. החייל שעף שרד, אבל איבד את ידו. אחרי כמה רגעים התעשתנו, ובדרך נס אני והנהג שלי נפצענו קל, והפנתר עוד היה יכול לנוע. נסענו משם לפני שיירו עלינו טיל נוסף".

שעות ארוכות נלחמו אנשי יחידת הלוט"ר, ורק למחרת הסתיים חלקם בקרבות. במהלך הקרבות איבדה היחידה חמישה מאנשיה, כולל אלי גינסברג, המפקד הקודם שהוקפץ באותו בוקר על ידי סגן אלוף סיטון על מנת לעזור לו בניהול היחידה ביום ההוא, ונפל בקרב בבארי.

"הקרב בבארי היה קשה מאוד. במשך כל הלילה הכוחות שלנו לחמו שם. חילצנו המון משפחות משכונת הכרם, אבל גם איבדנו שם ארבעה לוחמים, כולל את אלי", מספר סיטון בכאב.

לאחר הקרבות החל סיטון לשקם את היחידה. הדבר כלל את בנייתה מחדש, גם לאור האבדות, וגם לאור המלחמה והמסקנות שנולדו מאירועי 7 באוקטובר. אחד הצעדים הראשונים שביצע היה פריסה מחודשת של הכוחות ביחידה – במקום שלושה צוותים שעסקו בעיקר בהכשרות ופעם בכמה חודשים יצאו לפעילות מבצעית, נבנו חמישה צוותים, כשבכל רגע נתון ישנם שני צוותים בפעילות מבצעית. כך היו יכולים חיילי הלוט"ר לתמרן בכל שלבי המלחמה ובכל הגזרות, כשבכל פעם הם חוברים למערכים גדולים יותר לצורך התמרון.

השינויים הללו והתמרונים בשטח הולידו מהפכה של ממש בתפקודה של יחידת הלוט"ר, וגם בהכשרה שהם מעבירים לכלל יחידות צה"ל. מתקני הסימולציות הם רק התוספת האחרונה למערך ההכשרה החדש שבנו סיטון ואנשיו. עוד קודם לכן הם הקימו מערך הכשרות ואימוני תפעול רחפנים, ומתחם מיוחד לצורך למידה ואימון בנושא. אנשיו של סיטון היו אלה שאיתרו את יחיא סינוואר בסרטון שמתעד את חיסולו, באמצעות רחפן.

"אין היום יחידה אחת בצה"ל שעובדת בלי רחפנים. וצריך לדעת איך לעבוד איתם. הקמנו פה כיתות שטח לאימון על הרחפנים, עם מכשולים שהמתאמנים צריכים להתאמן עליהם. הבנו שאנשים שנמצאים כל היום בשטח לא באמת יכולים לשבת בכיתה המון שעות ופשוט לקלוט את החומר בצורה יבשה. הבנו שצריך לייצר סביבת למידה שמתאימה יותר ללוחמים, וגם אישית יותר. גם בסימולציות אנחנו יכולים להכשיר לוחמים בצורה ממוקדת יותר, על גבול ההכשרה האישית. אותו הדבר גם כאן. כמו שאתה רואה, יש לנו מדריך על שלושה עד ארבעה מתאמנים. זה יוצר איכויות הכשרה גבוהות בהרבה", מתאר סיטון בגאווה.

מתי הבנתם שזו הדרך להכשיר טוב יותר את הלוחמים?

"המלחמה חידדה את זה מאוד. היינו עם הלוחמים בשטח. נלחמנו איתם וראינו בדיוק עם מה הם מתמודדים. על פי זה בנינו את השיעורים שלנו. קח למשל את צוותי הפריצה. מי שלא חי את השטח, מי שלא ראה את הדברים מתנהלים בשטח, לא באמת יכול ללמד את הלוחמים איך לעשות את זה כמו שצריך. הרי בכל כוח יש צוות פריצה. לפעמים אפילו חייל בודד, כי בשביל לפרוץ דלתות או משהו בסגנון אתה לא תחכה לצוות של הנדסה. אז אתה יכול ללמד את החייל איך להרכיב את המטען שאמור להפיל את הדלת או איך לפרוץ אותה, אבל אם לא היית שם אתה לא יכול להסביר לו איך זה נראה בשטח, ואם עדיף לו להיות בראש הכוח או האדם הרביעי שם. אתה לא יכול לאמן את החבר'ה שאיתו על אבטוח שלו. אתה לא יכול ללמד אותו על האפקט של חומר הנפץ אל מול הדלת. וזו רק דוגמה אחת".

דוגמה נוספת, מרשימה לא פחות, ניצבת בחלקו האחורי של מתחם אימוני הרחפנים. כשאנחנו נכנסים אליו, ניכר שהמטרה הייתה לייצר, במידת האפשר, מתחם שאמור להזכיר את הלחימה בעזה. אבל גולת הכותרת של המקום היא דווקא הציוד שבו מתאמנים במקום. מדובר באימון לזיהוי מטעני חבלה. אחד האתגרים הגדולים שאיתם מתמודדים החיילים בגזרות השונות, בדגש על הרצועה, הוא מטענים שמוטמנים בדרכים כדי לפגוע בהם, או מלכודים של בתים. אחרי שהיו ברצועה הבינו ביחידה כי לשם צריך לכוון הרבה מהמאמצים.

"ראינו שהלוחמים בשטח בכלל לא יודעים ממה הם צריכים להיזהר. יש להם את הציוד שאיתו הם יכולים לאתר איומים, אבל הם לא יודעים מה האיום. לא הראו להם איך נראה מטען או איך לזהות דלת ממולכדת. כוחות שנתקלים בשטח במטענים האלה למעשה מזהים אותם רק אחרי שהם מתפוצצים, וזה מאוחר מדי. לכן יצרנו אימונים מיוחדים למפקדי כוחות, כדי שיוכלו לאמן את החיילים שלהם לזהות מטענים. בנינו גם ערכה עם מטעני דמה שנראים בדיוק כמו המטענים ברצועה, מצלמות וחוטים חשמליים שיש בכל פינה בעזה, וכל מפקד שמגיע לאימון אצלנו מקבל ערכה כזאת כדי שיוכל לאמן את חייליו. זה שינוי דרמטי שאני מאמין שיוביל להרבה פחות נפגעים אצלנו. בדיוק כמו פרויקט נוסף שלנו, שבו אנחנו בודקים בשטח את הפיתוחים החדשים של צה"ל במטרה להציע שיפורים, כדי שיהיה ניתן להתאים את הכלים לשטח וללוחמים. בחודשים האחרונים למשל בחנו את 'מגן דוד', כלי שנועד להגן על החיילים בקדמת הכוח באירועי פנים אל פנים", אומר סיטון.

סיטון, כאמור, מסיים בימים אלה את תפקידו. בחודשים האחרונים, לקראת סוף התפקיד, החליט כי סיפורה של היחידה חייב להיות מסופר. לכן אנשיו עבדו על ספר מקיף שמתאר את פעילות יחידת הלוט"ר במלחמת חרבות ברזל. "הבנתי שחייבים לשמר את המורשת של היחידה שלנו, כדי שגם הבאים אחרינו יכירו אותה. הכנסנו אפשרות לצפות בסרטונים מהקרבות לאורך הספר, וסיפרנו את סיפורם של חיילינו שנפלו. אבל זה גם היה מקום שבו יכולנו לתת לכל אחד מהחיילים כאן להכניס את הזווית האישית שלו, את החוויות שלו. בכל פעם שאני פותח את הספר אני מתמלא גאווה. גם במה שעשינו, וגם במה שאנחנו משאירים לדור הבא".

***