דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
אקטואליה

ברוך שהחיינו, ברוך דיין האמת

השמחה הגדולה על שחרור החטופים לא יכולה להעלים את הצער והאכזבה על שחרור 250 מחבלים רוצחים, ועל כך שחמאס עדיין חמוש ושולט בעזה. ואולי עוד אפשר לנצל את הפרות ההסכם כדי להשיג את יעדי המלחמה במלואם

נפתחו שערי השמחה. הקפות שניות בכיכר החטופים בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

1

משנה ידועה במסכת סוכה מתייחסת למצב שבו אדם נאלץ לנטוש את סוכתו בגלל הגשמים, וממשילה את האירוע המצער לעבד שבא לשרת את רבו ולמזוג לו כוס, אך רבו שפך לו קיתון על פניו, כאומר: אינני מעוניין בשירות שלך. בשמחת תורה לפני שנתיים, ריבונו של עולם שפך עלינו לא קיתון של מים, אלא מְכל ענק של שמן רותח. מתקפת החמאס והטבח הנורא, שאירעו בשעות שבהן היינו אמורים לחגוג את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה, היו כמו אות משמיים שאומר: אינני רוצה בריקודיכם ובשמחתכם. מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי.

קוראי 'בשבע' זוכרים מן הסתם את הדיונים מלפני שנה, איך אפשר לחזור ולחגוג את שמחת התורה ביום השנה לאסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. עלו הצעות שונות כיצד לשלב בין שמחת התורה לצער המלחמה ולכאב הצורב על כמאה חטופים, בערך מחציתם בחיים, שעוד היו אז בשבי. בקהילות שונות הוחלף הריקוד הנמרץ והשמח במעגלי תפילה של שירי כאב ותחינה מעומק הלב.

חלפו שנתיים מאז אותו יום נורא, שנתיים שבהן זכינו להצלחות גדולות בזכות סייעתא דשמיא עצומה בלבנון, בסוריה, ולמעלה מכולן – באיראן. ובערב שמחת תורה תשפ"ו אפשר היה לחוש שריבונו של עולם פותח בפנינו מחדש את שער השמחה. נכנסנו אל החג מתוך שמחה גדולה ורוממות רוח על שחרורם של עשרים חטופים חיים ביום אחד, לאחר שנתיים של שבי בתנאי מצוקה קיצוניים וסכנת חיים תמידית. לרפרטואר הרגיל של ריקודי החג השמחים נוספו שירים כמו "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה" וברכת שהחיינו.

אולי יעניין אתכם

הלוואי שנישאר רצויים ונהיה ראויים להארת הפנים הזאת. העסקה הזאת הביאה אותנו למצב מורכב ומסובך, שנזדקק לעוד המון סייעתא דשמיא ועמל אנושי כדי לסיים אותו בטוב. החזרת כל החללים לקבר ישראל כפי שחמאס התחייב וכבר הספיק להפר, פירוק שלטון החמאס ופירוז הרצועה מנשק – אלה רק שלושה אתגרים מרכזיים מתוך רבים שעוד עומדים בפנינו.

2

בהלכות ברכות יש התייחסות לסיטואציה מורכבת שיש בה היבטים של שמחה והיבטים של עצב. למשל, כאשר נפטר קרוב משפחה שאתה היורש שלו, אתה אמור לברך גם "ברוך דיין האמת" על הפטירה וגם "שהחיינו" על הירושה. ככה זה בחיים, יש סיטואציות מורכבות ויש מצבים של רגשות מעורבים.

לכן אפשר ונכון היה להתנגד לביצועה של העסקה הזאת, וביחד עם זאת לשמוח שמחה גדולה על שחרור אחינו החטופים. הטור הזה לא נועד לפסיקת הלכה, אך היו אכן רבנים גדולים שהורו לברך "שהחיינו" על שחרור החטופים, ולהוסיף ברכת "ברוך דיין האמת" על שחרור 250 מחבלים רוצחים. המורכבות הזאת נכונה בין אם אתה תומך בעסקה ובין אם אתה מתנגד לה. כי אי אפשר לכפור בכך ששחרור 250 מחבלים הוא מהלך מקומם, בלתי מוסרי בעליל ומסוכן ביותר מבחינה ביטחונית, ממש כשם שאי אפשר להכחיש ששחרורם של עשרים מאחינו מהשבי אחרי השנתיים הקשות שעברו שם הוא אירוע של שמחה גדולה ומתפרצת.

3

מצער לראות עד כמה נעשה ליבנו הלאומי גס וחסר רגישות בעניין הזה של שחרור מחבלים רוצחים במסגרת עסקת חטופים.

העוול המוסרי זועק לשמיים כאשר הגרועים שברוצחי אחינו אינם באים על עונשם. ראוי היה להוציאם להורג, ואם מסתפקים במאסר עולם – שלפחות זה יהיה באמת מאסר עד מותם בכלא. התורה שוללת בחריפות ויתור על עונשם של רוצחים תמורת כופר נפש: "ולא תיקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת" (במדבר לה, לא). העוול המוסרי הכרוך בשחרור רוצחים מתואר ככזה המטמא את הארץ (במדבר לה, לד). ומסביר רמב"ן: "ועניין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד ה' בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו". גם מי שסבור שלצורך פיקוח נפש צריך לעבור על האיסור הזה, ראוי שלפחות ירגיש את הכאב של טומאת הארץ והרחקת השכינה.

בעוד כולנו חוגגים את שמחת שחרור החטופים, יש בינינו מאות ואלפי קרובי משפחה של נרצחים שהמדינה ויתרה על עשיית דין ברוצחיהם. דמם של יקיריהם הנרצחים נעשה כהפקר ללא דורש. יש בהם מי שהביעו תמיכה בעסקה ונכונות לשלם את המחיר הזה למען הצלת החטופים, ויש אחרים שחושבים אחרת אך לא שאלו לדעתם ולא קיבלו את הסכמתם. לא שמענו בימים האחרונים מספיק ביטויים של השתתפות בצערם, ואולי אף בקשת סליחה מהם על העוול והפגיעה בהם ובזכר יקיריהם הנרצחים. גם התקשורת המגויסת לטובת העסקה דואגת להצניע את ההיבט הזה שלה, שהחוש המוסרי מתקומם נגדו בכל מאודו. ראוי שקולם של אנשי תורה ומוסר ואנשי משפט וצדק יישמע בעניין הזה.

4

ומכאן לסכנה הביטחונית הכפולה והמשולשת בשחרור מחבלים רוצחים.

ראשית, מדובר באנשים מסוכנים להחריד, רוצחים מועדים, ומי שלא הבין זאת עד 7.10 ילמד מהנזק הנורא שהסב לנו שחרורו של הרוצח יחיא סינוואר בעסקת שליט. מה הועלנו בחיסול כל צמרת ההנהגה של חמאס, אם בעסקה הזאת אנחנו מחזירים לשורותיו עשרות רבות של מנהיגי טרור מנוסים ואכזרים?

שנית, שחרור הרוצחים מבטל את האפקט המרתיע של עונש המאסר על מחבלים פוטנציאליים. כל צעיר ערבי ששוקל לבצע פיגוע לא יחשוש להיאסר, ביודעו שבמוקדם או במאוחר הוא ישוחרר בעסקת חטופים.

ולבסוף, ככל שהכניעה לסחטנות החוטפים חמורה יותר, כך מתחזק העידוד למעשי חטיפה נוספים. במלחמה הזאת שברנו שיאים חדשים של כניעה לסחטנות, כשהסכמנו לא רק לשחרר רוצחים אלא גם על לוותר על הישגים ויעדים אסטרטגיים ראשונים במעלה. בכך העמקנו עוד יותר את הסכנה לחטיפות נוספות. כל עם ישראל, ובמיוחד מי שתבעו את העסקה הזאת בזעקות, קללות וגידופים, והפוליטיקאים שנכנעו ללחציהם והחליטו לתמוך בה, צריכים לשאול את עצמם מה הם עושים כדי לסכל את החטיפה הבאה. כי אם לא נמצא את הדרך להפוך את החטיפה לפחות משתלמת – קרוב לוודאי שהיא תבוא.

כולנו נושמים לרווחה על שכעת אנחנו חופשיים לכאורה לנהל מול חמאס את המערכה בלי שברקע נמצא החשש לגורלם של חטופים חיים. אבל מי בעצם מבטיח לנו שלא יהיו חלילה חטופים נוספים? האם לא ברור שזה אחד היעדים הראשונים שחמאס יציב לעצמו? האם אפשר להיות בטוחים שזה לא יקרה? ואולי אפשר לצפות שלפחות עכשיו יאומצו המלצות ועדת שמגר, שנועדו לצמצם את נזקי החטיפה לצורכי סחיטה שישראל נכנעת לה שוב ושוב?

5

לא לסיום הזה של המלחמה בעזה פיללנו. החזרת גופות החללים נמרחת ומתעכבת. חמאס טרם ויתר על שלטונו ומסרב להסגיר את נשקו. הגעתו הצפויה של כוח רב־לאומי אסלאמי לחצרנו האחורית בעזה עלולה להכביד הרבה יותר מאשר להועיל. לא נוצלה הזדמנות פז לעודד הגירה של מאות אלפי עזתים מהרצועה. ראשי צה"ל נרתעו מלכבוש את חבל עזה ולהקים בו ממשל צבאי, וגם נתניהו כנראה לא מעוניין בכך. שלא לדבר על חידוש ההתיישבות, שהוצג כהזיה במקום כמימוש של מצוות ירושת הארץ שגם יחזק את הביטחון. זה לא שאין הישגים במלחמה בעזה, אבל מה שהושג עד כה אינו מצדיק את המאמץ וההשקעה, ובעיקר אינו מצדיק את גודל הקורבן של יותר מ־500 לוחמים.

אם על המלחמה בלבנון נתניהו וצמרת צה"ל ראויים לציון טוב, ועל מבצע 'עם כלביא' באיראן לציון מעולה, למרבה הצער הניהול האסטרטגי של המערכה בעזה, אם תסתיים כפי שזה נראה כעת, ראוי לכל היותר לציון מספיק ואולי אף פחות מזה. אפשר להציל את המצב אם ישראל תנצל את הפרות ההסכם של חמאס ואת העובדה שכבר לא נשקפת סכנה לחיי חטופינו, כדי לצאת לסיבוב נוסף ואחרון של הכרעת חמאס וכיבוש מלא של הרצועה. אין ספק שזו הדרך להשגת היעדים שטרם הושגו כמו ריסוק שלטון חמאס, פירוז הרצועה מנשק והסרת האיום הביטחוני של עזה על ישראל.

הסיכויים שכך יקרה לא גבוהים. ישראל וארצות הברית כבלו את עצמן במחויבויות מדיניות, וטראמפ כבר הכריז בתקיפות שוב ושוב שהמלחמה נגמרה. אבל אל לנו להתייאש מתפילות ומתקווה לניסים והפתעות טובות, אחרי כל האירועים המופלאים שזכינו להם בין שמחת תורה תשפ"ד לשמחת תורה תשפ"ו.

לתגובות:

[email protected]

מה לקרוא עכשיו