"טעם של גאולה"

דורון שפילמן גדל כיהודי על סף התבוללות בדטרויט שבארצות הברית. בגיל 18, רגע לפני תחילת הלימודים האקדמיים, הגיע לביקור של קיץ בישראל כחלק מטרנד של נערים בני גילו. במהלך הביקור הוא נקלע לפאב ירושלמי שבו בילו כמה חיילים, ובטעות הפיל את מערום הנשקים שהציבו לצידם. "ממש נלחצתי", הוא משחזר בשיחה עם 'בשבע', "אבל הם מיד הרגיעו אותי ואמרו שהכול בסדר. התחלנו לדבר ופתאום גיליתי יהודים חזקים ושמחים עם ברק בעיניים. הבנתי שיש פה חיה אחרת מהחיות שאני גדלתי איתן".

בתום הביקור חזר שפילמן לארצות הברית חסר מנוח. "לא הצלחתי לברוח מזה. התחלתי לקרוא ספרים על ההיסטוריה ושאלתי את עצמי: על מה הם נלחמים? הרי בארצות הברית יש לי חיים טובים. אז למה הם נלחמים? רק בגלל שהם פנו מזרחה ואנחנו פנינו מערבה? בהמשך התחברתי לרב אברהם יעקובוביץ, יהודי שעושה עבודת קודש של קירוב וגר כיום בבית שמש. יחד עם קבוצת חברים הוא לקח אותי לביקור חוזר בארץ, הפעם עם תנ"ך פתוח. במשך עשרה ימים הסתובבנו בכל המקומות ההיסטוריים של עם ישראל. אחד מהמקומות שהגענו אליהם ב־1994 היה עיר דוד, אבל עוד לא היה שם כלום. אם מישהו היה אומר לי 'יבוא יום ואתה תצטרף למשוגעים האלה', לא הייתי מאמין לו", הוא מחייך.

עשרת הימים בארץ הקודש העניקו לו תחושה שורשית והבעירו בו את התשוקה ליהדות ולציונות כאחד. לארצות הברית הוא חזר עם כיפה על הראש, אך כמעט בלי ידע כיצד לתרגם זאת לחיי המעשה. "לא ידעתי שאסור לאכול בשר וחלב. הייתי נכנס למסעדות לא כשרות עם כיפה על הראש, עד שבאו אליי כמה דתיים באוניברסיטה ואמרו לי: אתה אוכל שם לא כשר, ויש לך כיפה על הראש. אמרתי: מה הבעיה? אז התחילו להסביר לי על מראית עין. אמרתי: מי זה מוריס עין? (מראית עין בהגייה אשכנזית, י"א) התבלבלתי לגמרי. הורדתי את הכיפה, אבל לאט לאט עשיתי תהליך של תשובה. במקביל נעשיתי פעיל בהנהגת הסטודנטים בקמפוס בארצות הברית ופעלתי רבות למען ישראל".

להמשיך את שושלת זינאתי

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

עם סיום הלימודים לתואר ראשון ביחסים בין־לאומיים, בשלהי שנת 2000, עלה ארצה. אחרי חמישה חודשי אולפן התגייס לצה"ל, ארבעה ימים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. "כשפרצה האינתיפאדה השנייה, לא ידעו מה לעשות איתנו. החיילים העולים החדשים היו בשבילם כאב ראש. חייל אחד שהכיר אותי מהפעילות שלי בקמפוס הציע לי ללכת לדובר צה"ל. לאחר מבדקים קצרים משכו אותי לדובר צה"ל והפכתי להיות דובר באנגלית לתקשורת הזרה. ב־2002 נהייתי קצין. היום אני רב־סרן במילואים". לאורך השנים, ובמיוחד במלחמה האחרונה, משמש שפילמן נציג של דובר צה"ל לתקשורת הזרה.

השירות הסדיר של שפילמן היה באחת התקופות הסוערות יותר בישראל, באינתיפאדה השנייה. במהלך הלימודים באוניברסיטת מישיגן הוא הכיר ערבייה נוצרייה בשם הוויידה. באותם ימים היא הייתה פעילה נלהבת בארגון שהקים – 'התנועה האמריקנית למען ישראל'. הפעם הבאה שנפגשו השניים הייתה בשדה הקרב בבית לחם, כשהיא נמצאת בצידו השני של המתרס. "תוך זמן קצר היא הפכה לאחת מהמנהיגות של האנטי־ישראליוּת של ה־BDS, והביאה איתה קבוצה שניסתה לתת מזון למחבלים שהתבצרו בכנסייה בבית לחם. מתוקף תפקידי כדובר צה"ל, עצרתי אותה. ברגע הראשון שנינו היינו המומים, אבל כשדיברתי איתה ושמעתי את המנטרות שלה להפסקת הכיבוש הישראלי כבר מ־48', הבנתי שאי אפשר לטמון את הראש באדמה. חייבים להנכיח את ההיסטוריה והשורשיות של עם ישראל על אדמתו בצורה בלתי ניתנת לערעור". זה היה הטריגר שהוביל אותו בסופו של דבר לעיר דוד, שם עבד יותר מ־20 שנה.

שבוע לפני הגיוס לצה"ל פגש את שרה, רעייתו, כיום זמרת ויוצרת. שרה היא צאצאית למשפחת זינאתי המפורסמת מפקיעין, אך מכיוון שגדלה באנגליה התוודעה לכך רק בגיל מאוחר יחסית. "באחת השנים כשהגיעה לביקור בישראל, אחד הדודים אמר לה: את מכירה את ההיסטוריה שלנו, שאנחנו מהכפר פקיעין? שני דודים שלה לקחו אותה למערה של רשב"י. היא התפללה שם, ולמחרת פגשה אותי. ברגע שהיא אמרה 'זינאתי' – כבר ידעתי את כל ההיסטוריה שלה. זה מאוד ריגש אותי ובעצם יצר את החיבור בינינו. בינתיים עשיתי צבא. היא למדה שירה באנגליה ובארצות הברית ועלתה לארץ ב־2002. קצת אחר כך התחתנו".

שבועיים אחרי החתונה כבר התחיל שפילמן לעבוד בעיר דוד. "באותם ימים דוידל'ה בארי, המייסד של עיר דוד, ושותפו יהודה מאלי, הבינו שכדי לקדם את עיר דוד לשלב הבא הם צריכים לפנות לעולם הרחב. לשם כך חיפשו דמות שתסייע להם גם מבחינת גיוס כספים ומשאבים וגם מבחינת התקשורת. הם פנו למדריך טיולים שהכירו בשם משה ברונשטיין. בהשגחה פרטית, באותם ימים התקשרתי אליו כדי להזמין אותו לחתונה שלנו. הוא אמר לי: 'בדיוק תכננתי ליצור איתך קשר בעניין אחר'. מפה לשם, פגשתי את יהודה מאלי ודוידל'ה. דוידל'ה הביא אותי ואת אשתי לבית שלו. בזמנו, עיר דוד הייתה קטנה מאוד וכללה בעיקר את הבית שלו. אבל שרה ואני נדלקנו מהחזון שלו, כי כשאתה יושב עם דוידל'ה, אתה רואה את העתיד לפניך כהיום. בעיני רוחי ראיתי את עיר דוד חפורה, עם מיליוני אנשים הולכים בה, כסמל במרכז העולם. כשיצאנו מהבית שלו, שרה אמרה לי: אתה צריך אותו בחיים שלך. מאז, דוידל'ה ויהודה מאלי אימצו אותי. שניהם היו בשבילי כמו אבות, גם מעסיקים, וגם משפחה לכל דבר".

וכך, לפני 23 שנה, הצטרף שפילמן לצוות עיר דוד. יותר משני עשורים כיהן כסגן נשיא העמותה, והיה עד ושותף להפיכתה מגבעה מוזנחת לאתר ארכאולוגי מהמובילים בעולם. "בהתחלה לא הייתה כמעט משכורת", הוא נזכר. "בצבא איימו עליי שיזרקו אותי. אבל ברוך ה' לא נרתעתי. התפקיד שלי היה קודם כול לגייס כספים, אבל במשך הזמן התעסקתי יותר ויותר עם הסברה לעיר דוד בחו"ל. זכיתי להביא את עיר דוד לחו"ל בגדול, גם לתקשורת. לסרטונים שעשיתי לעיר דוד בחו"ל יש עשרות מיליוני צפיות". במסגרת עבודתו הדריך באתר החפירות מדינאים, אנשי ציבור, שחקנים ואקדמאים, והיה מעורב בהנגשת הממצאים לציבור הרחב.

וולט דיסני, אבל אמיתי

בימים אלה רואה אור ספרו 'תנו לאבנים לדבר' בהוצאת סלע מאיר, המסכם 20 שנות פעילות בעיר דוד. המהדורה המקורית של הספר, When the Stones Speak, יצאה לאור בארצות הברית במאי 2025, ובתוך שבוע הוא נכנס לרשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס. בספר מציג שפילמן את התהליך שבו הפכה עיר דוד מגבעה מוזנחת לאחד מאתרי הארכאולוגיה המובילים בעולם. בתוך כך הוא טוען כי עצם החפירות מערערות את טענותיהם של מי שמכחישים את ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל. הספר חושף סודות רבים מאחורי הקלעים, כולל לחצים מדיניים, משפטיים ותקשורתיים כבדים, ובעיקר שרשרת של פריטים מתוארכים לימי דוד ושלמה והלאה, המוכיחים מעל לכל ספק כי בעיר דוד שכן הארמון של בית דוד וממנו נפרצה הדרך להר הבית. כלומר, מלכות היהודים הייתה בארץ ישראל כבר לפני 3,000 שנה.

מה הבשורה הגדולה של עיר דוד שאתה מביא לעולם?

"בשבילי זו קודם כול בשורה לעם היהודי ורק אחר כך לעולם", הוא מבקש להדגיש את סדר העדיפויות. "בארצות הברית במיוחד, אתה יהודי, אתה יודע שיש לך היסטוריה, אבל אין לך קשר לעם היהודי. לכן אתה יכול להתבולל, כי אין משהו שמחזיק אותך חוץ מעוד יהודים מסביבך. כשאתה מסתובב בעיר דוד, אתה פשוט מרגיש שההיסטוריה שלך היא של חיים, לא דבר שמבוסס רק על אמונה. זה כמו סרט של דיסני, אבל הוא אמיתי והוא שלך. למה אמריקאים אוהבים את דיסני? כי זה פנטזיה. ברגע שאתה רואה פנטזיה, אבל זה אמיתי וזה שלך, זה משנה את החיים".

פנטזיה ואמיתי הם מושגים סותרים.

"צריך להבין שהיהדות היא מיתוס בעולם. לווייתן בלע מישהו, הים נבקע לשניים – הם בז'אנר האגדות של דיסני, אבל אצלנו זה אמיתי. אז אני תמיד אומר שזה אגדות של וולט דיסני אבל זה אמיתי, כי זה מה שקרה באמת לאנשים. כלומר, היו נביאים שחיו פה חיים שלמים – אז ליהודים יש בסיס שורשי שאין לאף אמריקאי, אולי חוץ מהאמריקאים הילידים. זה מחולל אצלם שינוי כל כך גדול, שהם מוכנים להילחם על זה".

הם צריכים לבוא לעיר דוד כדי להבין את זה, או שעצם הידיעה שהמקום קיים מספיקה?

"הם צריכים לבוא לפה. עשיתי הרבה מאוד עבודה כדי שזה יקרה, אבל עדיין הרוב המוחלט של האנשים לא היו פה. כשהם שומעים על עיר דוד הם נדלקים, אבל כשהם באים לפה – הם משתנים לגמרי. הבעיה היא שאם הם רק נדלקים, הם יכולים אחר כך לדעוך. לכן כתבתי את הספר. הרגשתי שלא מספיק שיש סרטון שרואים אותו מיליוני אנשים, או שאני מדבר בכלי התקשורת המובילים בעולם ומספר על עיר דוד. כי הם רואים, מבינים ואז שוכחים. רציתי שיהיה להם משהו פיזי ביד. המילה הכתובה קושרת אנשים למשמעות, וזה מה שחסר להם".

את הדחיפה לכתיבת הספר קיבל שפילמן אחרי 7 באוקטובר, "גם לעצמי וגם לאחרים", הוא מצהיר. "יהודים בכל העולם חיפשו משמעות. אחרי 7 באוקטובר תקפו אותם בגלל ישראל ואמרו להם: אתם עושים ג'נוסייד, אתם קולוניאליסטים, זרוע של האנגלים. אתם בכלל לא משם, אנחנו משם. אתם גנבתם את הארץ. כדובר צה"ל אני יכול להגיד מה שאני רוצה, אבל אם אני לא יכול לענות על הטענה שגנבנו את הארץ, אני בצרות. ילד בן 13 שנמצא בטיקטוק רואה שאנחנו פיתחנו את עגבניות השרי, אנחנו מפתחים את הטכנולוגיה הכי טובה בעולם, אנחנו דמוקרטיה. אבל כשיש פלשתיני מסכן שאומר 'גנבתם ממני את הארץ', הוא מתחיל להתבלבל. הספר שלי והבשורה של עיר דוד אומרים: זה לא נכון. אתה היהודי יליד המקום, אתה העם השורשי פה, אתה אף פעם לא עזבת. תמיד היו יהודים בארץ ישראל. הכריחו אותך לצאת, אבל תמיד היו פה יהודים. חזרת למקום, ואתה מהווה חוליה בשרשרת שממשיכה עד היום".

חיפשו דליפה ומצאו מלוכה

אחד הסיפורים המעניינים שחושף שפילמן בספרו הוא כיצד סייעו ערביי ירושלים לחשיפת בריכת השילוח. "זה התחיל עם דליפה מצנרת הביוב המיושנת בעיר דוד", הוא מספר. "אנשי העירייה באו עם הבאגרים שלהם, ניסו לתקן וגילו מדרגה. אלי שוקרון מרשות העתיקות שהוזעק למקום אמר: 'תעצרו, זו לא סתם מדרגה'. באתי עם דוידל'ה מהמשרדים, והתחלנו לחפור את המדרגות בידיים שלנו. הצטרפו אלינו ערבים מסילוואן, חבל שלא צילמנו את זה. היה לזה טעם של גאולה. גילינו אבן אחרי אבן אחרי אבן של המדרגות שיורדות לבריכת השילוח".

ברשות העתיקות גייסו ערבים מסילוואן לצוותי החפירה של בריכת השילוח, עד שהתגלה רחוב עולי הרגל. "אחרי שגילינו את רחוב עולי הרגל, שייח' ראאד סלאח מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית איים על כל העובדים הערבים בעיר דוד, וקילל אותם שאם הם לא מפסיקים הם ימותו. תלו את השמות שלהם על עמודי חשמל, שרפו את הרכבים של מנהלי העבודה הערבים, והפחד עשה את שלו. ניסינו לשכנע אותם להישאר, הבאנו את המשטרה. הם אמרו לנו: המשטרה לא יכולה להגן עלינו. תנו לנו שלושה חודשים, אחר כך נחזור בשקט. כדי לא להיכנע לטרור, לא הפסקנו את החפירות אפילו ליום אחד. מתוך 200 פועלים 185 התפטרו, אז גייסנו עובדים יהודים. ברגע שגילינו את רחוב עולי הרגל, העולם הערבי שם לו למטרה להפסיק את החפירה הזאת".

"לנו קשה להבין למה זה כל כך משמעותי, אבל הערבים זיהו מיד", הוא מאבחן. "למעשה, יש רחוב שעולה מבריכת השילוח ונכנס להר הבית. השייח' ראאד סלאח, האחים המוסלמים, ארגוני השמאל, רואים מקום שעתידים לבקר בו מיליוני אנשים בשנה, לעלות על אותן אבנים לתוך הר הבית, והוא קדום למוחמד במאות שנים, ובחלקו באלפי שנים. הם עוד מלמדים את הילדים שלהם שהאסלאם היה פה לפני היהודים. כשהם ראו את זה, הם הבינו שזה נוק־אאוט להצהרות שלהם ועשו הכול כדי לעצור את זה: איימו על העובדים שלנו, ניסו לרצוח את דוידל'ה שלוש פעמים ולא הצליחו, לקחו אותנו לבתי משפט בשיתוף פעולה עם ארגוני שמאל וגייסו את התקשורת הבין־לאומית נגדנו. הייתי אז מאוד אקטיבי. היו לי כמה הופעות מאוד ידועות בתקשורת הבין־לאומית נגד הניסיונות לטרפד את עיר דוד בכל הכוח".

חפירת הרחוב נעצרה באותם ימים בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, אך דווקא עצירת החפירה הובילה לתגליות משמעותיות יותר. "החפירה של רחוב עולי הרגל הייתה איטית. היה לוקח לנו 15 שנה לסיים. פסיקת בית המשפט גרמה לנו לרדת מהרחוב אל תוך תעלת המים שמתחת לרחוב. במשך שנה וחצי הלכנו מבריכת השילוח לתוך תעלת המים, והתחברנו לאבני היסוד של הכותל, של הר הבית. כשאובמה נכנס לתפקיד ב־2008 כבר היינו מאוד מאוד קרובים להר הבית, ויצאנו ליד הר הבית כמה חודשים לאחר מכן – מה שיצר קשר פיזי בין עיר דוד לעיר העתיקה. לכן אובמה לא היה יכול להפסיק את הפרויקט, כי הוכחנו שעיר דוד שייכת להר הבית".

בזמן כהונתו בשנת 2013 הטיל נשיא ארצות הברית ברק אובמה וטו על חפירות ארכאולוגיות בעיר דוד. התירוץ הרשמי היה כמובן הבערת המזרח התיכון. הסיבה האמיתית הייתה שהממצאים שם, מתקופת בית שני וקודם לכך, מוכיחים את בעלות ישראל על המקום. "בלילה לפני שאובמה תקף אותנו, קיבלתי שיחת טלפון מרון דרמר: 'שמעתי שנכנסת לבתים, קניתם בתים או משהו?' אמרתי לו: כן. הוא אמר: אז הנשיא וכל הבית הלבן הולכים לגנות אותך. גם על זה, גם על החפירות, כל מה שיש שם. שאלתי אותו: מה אנחנו יכולים לעשות? הוא אמר: אל תעשה כלום, אני וביבי נעשה את זה. ואכן, בבוקר אובמה תקף אותנו, ואחר כך ביבי ורון דרמר הגנו עלינו. הם התראיינו לתקשורת בארצות הברית, הגנו על עיר דוד, על הממצאים בעיר דוד, על הזכות של כל יהודי לקנות קרקע איפה שהוא רוצה".

בשנים האחרונות המצב קצת נרגע. מה עושים בתחזוקה השוטפת של עיר דוד?

"עיר דוד היום היא עדיין אתר החפירות הגדול ביותר במזרח התיכון", הוא מעדכן. "חניון גבעתי הוא חמישה דונם של חפירה מדהימה, כמו עוגה. רואים שם את השכבות של כל התקופות, אחת מעל השנייה. רואים את התקופה המוסלמית המאוחרת, ואז את הנוצרית, ואז את הרומאית, ואז בית שני, ואז בית ראשון. זה עושה סדר בהיסטוריה. זה הולך להיות גן שעשועים אמיתי שילד ייכנס אליו, יחפור ויבין את ההיסטוריה שלו".

לפני כחודש חנך מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו את רחוב עולי הרגל בעיר דוד. "למה מזכיר המדינה של ארצות הברית עשה צעד כזה, ועוד בזמן שתקפנו את קטאר?" הוא שואל רטורית. "חשוב מאוד להבין למה ארצות הברית תומכת בישראל. המודל של מייסדי ארצות הברית היה של בני ישראל שיצאו ממצרים ונכנסו לארץ ישראל. לכן יש בארצות הברית עשרות ערים שקוראים להן Zion, יש 60 ערים שקוראים להן Shilo, עשרות ערים שקוראים להן Jerico. יש גם המון Hebron בארצות הברית. למה? כי המייסדים של ארצות הברית ראו את עצמם מגשימים את החזון של עם ישראל, שיצאו מעבדות לחירות והגשימו חזון ייעודי בהשגחה אלוקית. עברית כמעט הייתה השפה הרשמית של ארצות הברית".

לדבריו, מי שירש את זה היום הם האוונגליסטים. "האוונגליסטים היום מבינים את השליחות של ארצות הברית. הם מבינים שהשליחות הזאת באה מירושלים, מהמדרגות של נקבת השילוח, מישעיהו ומירמיהו. הם גם מבינים את זה ממקום שאני לא אוהב. צריך להיזהר מזה מאוד", הוא מזכיר. "כדאי להסתכל על המכנה המשותף שלנו, והם מכבדים את זה ומאמינים בזה. ולכן רוביו נשלח לכאן. גם השגריר מייק האקבי אמר: אף אחד לא ייקח את זה מכם, זה הבית שלכם. הם יכולים להגיד דברים שאפילו אנחנו מהססים להגיד. זה בגלל שארצות הברית היא מדינה דתית, ולכן יש לנו שיתוף פעולה עמוק עם לפחות חצי מהמדינה".

בונה את הדור הצעיר

לפני כשנתיים סיים שפילמן (51) את תפקידו בעיר דוד. "כשראיתי את רחוב עולי הרגל רגע לפני החיבור לכותל לפני שלוש שנים, הרגשתי שעשיתי את שלי ושזה הזמן לדור חדש להיכנס", הוא משתף. "21 שנים השקעתי בעיר דוד, והיא השקיעה בי. לעיר דוד יש עוד מהלך מאוד גדול לעשות, אבל עם כוחות חדשים".

כיום, לצד המשך שירות במילואים ביחידת דובר צה"ל לתקשורת הזרה, הוא משמש עמית בכיר במרכז לחירות ישראלית. "רוב העיסוק שלי כיום זה לבנות את הדור הצעיר, להכין אותם להיכנס להנהגה של המדינה, עם הידע איך לנהל את המדינה, גם בענייני כלכלה, משפט, הרפורמה המשפטית וביטחון – תפיסת ביטחון שמרנית אמיתית. נכנסתי לשם לפני 7 באוקטובר. היום ברור לכולם שחייבים לשנות פה את התפיסה ויש תורת מלחמה שלמה שפותחה במדינות אחרות, במיוחד בארצות הברית. גם בן גוריון הבין את זה היטב. אם היינו עושים מה שהוא אומר, 7 באוקטובר לא היה קורה מבחינה ביטחונית. הוא הבין איך להילחם. המטרה שלנו היא לחנך את הדור הזה שיוצא למלחמה. לאן הדור הזה ילך? לאן שאנחנו נוביל אותו".