ערב שמחת תורה התשפ״ו, שחל בשבוע שעבר, נרשם בלב כולנו כיום היסטורי במובנים רבים ולא בכדי. שנתיים בדיוק אחרי יום שמחת תורה, יום שהיה בו הכול חוץ משמחה, אנו יכולים להסתכל אחורה בגאווה ולומר: עשינו דרך. לא דרך פשוטה, לא דרך קלה, דרך שמלאה בעליות ומורדות, אך בסופן ניתן בהחלט לטפס לגובה הלוויין, להסתכל מטה ולראות את השינוי האדיר שחוללנו במזרח התיכון ואף הרבה מעבר לו: ממסדרונות הבית הלבן בפן המדיני ועד מסדרונות מטה משמרות המהפכה בטהרן בפן המבצעי. לכולם כתובת אחת ויחידה: ישראל. ההתנקזות של השנתיים האחרונות ליום ההיסטורי הזה, שבו נואם מנהיג העולם החופשי נאום ניצחון מעל במת כנסת ישראל, התאפשרה הודות לאנשים, בעיקר מנהיגים, מפקדים ולוחמים.
חשוב לומר כי היום הזה הגיע כתוצאה מהחלטות שהתקבלו בעברית, באנגלית ובערבית. ההחלטות בעברית, למי שהצליח לנטרל מעליו מיסוך עשן פסימי ומייאש, ביצרו כלפי פנים את עמוד השדרה האיתן של החברה הישראלית, שאינה מפקירה את בניה ובנותיה בשבי ושולחת את מיטב חייליה בסדיר, בקבע ובמילואים למלא את שלוש מטרות המלחמה: מיטוט היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס והג׳יהאד האסלאמי, החזרת כל החטופים והבטחה שעזה לא תאיים עוד על מדינת ישראל.
ההחלטות באנגלית התקבלו כלפי חוץ, ועיקרן יצירת לובי ישראלי בוושינגטון ובקרב המדינות התומכות בישראל, על מנת לתמוך במאמץ הצבאי. המאמץ מול מדינות אלה איפשר מבצעים נועזים, במקומות שבהם ישראל לא פעלה עד כה באופן גלוי ובאור יום. גולת הכותרת של מאמץ זה היא כמובן הקרשנדו של מבצע ׳עם כלביא׳, באקורד סיום עוצמתי שהדהד ברחבי העולם כולו – התקיפה האמריקנית שחתמה את המאמץ המלחמתי של ישראל וסתמה את הגולל על מאמציו של משטר האייתוללות לייצר איום גרעיני קיומי על מדינת ישראל.
ההחלטות בערבית היו תוצאה של לחץ ישראלי מוחץ על מוקדי הכוח בעיר עזה, שעליו החליט הקבינט בהובלתו של ראש הממשלה נתניהו. לאלו ששכחו אזכיר: חמאס שידר מצוקה לכל המתווכים שלו בקטאר ובמצרים, וזעקות ה׳געוואלד׳ האלה הן הן שהתניעו את המהלכים שהביאונו למצבנו היום. הנשיא טראמפ ניסח את תוכנית הפסקת המלחמה, מותנית בהחזרת כל החטופים כבר בהתחלה, 20 החיים בתוך שלוש יממות, ופירוז מלא של רצועת עזה.
אולי יעניין אתכם
השעונים הסתנכרנו באופן מדהים ומדויק, אייר פורס 1 נחת בנתב״ג בדיוק כאשר החטופים החיים חצו מעזה לישראל. תזמון לא מקרי ומאוד סמלי. החיבור של החטופים עם המשפחות – 20 חטופים ו־20 משפחות ברגע אחד – היה מהמרגשים שידענו. מסכי הטלוויזיה וערוצי הרדיו הראו שיש עוד עשרה מיליון איש, רק כאן בארץ, שעוטפים את החטופים, בני משפחותיהם ויקיריהם. ליבם של עוד מיליוני יהודים ברחבי העולם פעם באותו זמן עם לב הישראלים.
אני סוקר את השתלשלות האירועים הזאת באריכות, משום שנראה לעיתים כי בקרב יושבי האולפנים, הלשעברים, המומחים מטעם עצמם, כל הדברים הללו כאילו לא קרו. כאילו לעובדות אין יותר משמעות בימינו, רק לפוזיציה ולדציבלים שבהם הטיעונים הפסקניים שלהם מושמעים נגד הממשלה והקבינט ונגד גורמי הביטחון. הם אדוני האמת ואין אחרת. גם כשמסתבר להם שהאירועים מתפתחים אחרת משחזו או קיוו שיתרחש, גם אז שום דבר אינו מביא אותם לערוך חשבון נפש כזה או אחר על דבריהם. הם בשלהם, ממשיכים למלא זמן אוויר בהגיגים ובפלפולים כדי להתמודד עם מציאות אחרת, לעיתים פשוט הפוכה, מזו שחזו או דמיינו שתיווצר ותביא לקריסת הממשלה.
עצוב לצפות בערוץ מרכזי שהקפיד להראות שוב ושוב באותיות קידוש לבנה ובקול ציני ומכפיש כלפי השר דרמר, את המשפט ׳אפס חטופים החזרת׳. המכפישים נעלמו ונאלמו כאשר אותו רון דרמר ממש גיבש את ההסכם שהחזיר את החטופים החיים והחללים כאחד. כל החטופים החיים חזרו בתוך 72 שעות. ההתנצלות בפני השר דרמר הייתה רפה וקצרה. פסקנות של פרשנים ולשעברים שונים: אלופים בצה״ל, ראשי אמ״ן, מפקדי פיקודים, ראשי שב״כ ואפילו ראשי ממשלה, שהמציאות המשתנה מול עיניהם לאורך המלחמה לא הפריעה להם לקבוע בארשת פנים רצינית כי ממשלת ישראל והעומד בראשה ממשיכים את המלחמה מסיבות פוליטיות. בעיני הציבור הם יצאו מהאולפנים לבושים בחליפה של בושה, עם שלושה חלקים (ספק אם יהיו הגונים כדי להודות בטעותם, שלא לומר להתנצל על האשמותיהם חסרות השחר). מנחם בגין עליו השלום אמר פעם על מנהיגים בעולם שמעקמים את האף בגלל התנהלות ישראל, שהם יישארו עם אף עקום. בחלוף שנתיים מהיום הקשה והכואב ביותר בתולדות מדינתנו, ישראל ניצבת איתן על הדרך ליציבות ביטחונית, מדינית וכלכלית. אלה עוגנים שחייבים לייצב אותנו גם מבחינה חברתית. ככל שתושג היציבות הנ״ל, תושג גם יציבות פוליטית. מזה חרדים הפרשנים וחבריהם שצוינו לעיל ומעקמים את אפם בגלל חשש זה. אף על פי כן, ימים טובים באים עלינו.
הכותב הוא שר החקלאות וביטחון המזון, חבר סיעת הליכוד
