בעוד הנוסע מירושלים לים המלח מתפעל מהמגדלים החדשים המתנשאים בקו הרקיע, נדמה כי העיר מתרחבת ומתפתחת. אך מאחורי הנוף המרשים מסתתרת אחת הסכנות האסטרטגיות והביטחוניות הגדולות של ישראל – אזורים עצומים שבהם ריבונות המדינה הפכה להצהרה בלבד.
מדובר בעיקר בשתי שכונות ערביות בצפון־מזרח ירושלים – כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט – הנמצאות רשמית בשטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מעבר לגדר הביטחון. הלכה למעשה, אלו מרחבים פרוצים ובלתי נשלטים, שבהם הבנייה הבלתי חוקית גואה, החוק אינו נאכף, והשלטון הישראלי נעדר כמעט לחלוטין.
בכפר עקב מתגוררים כיום כ־61 אלף תושבים – נתון הדומה לנתוני ערים בינוניות בישראל כמו רמלה, לוד או נצרת. למרות גודלה, השכונה מתנהלת מחוץ למערך השירותים העירוני: אין תחנת משטרה, אין פיקוח הנדסי, והעירייה פועלת רק דרך "המינהל הקהילתי עוטף ירושלים", שמשרדו ממוקם בכלל במחסום קלנדיה. מאז בניית גדר הביטחון בשנת 2003, נוצרה מציאות חסרת תקדים: אלפי מבנים נבנים ללא היתרים וללא פיקוח, חלקם בני עשר קומות ויותר. לפי הערכות, בעשור האחרון נבנו בשכונה כ־800 בניינים רבי קומות (!), בממוצע של כ־20 יחידות דיור בכל מבנה. עשרות אלפי דירות בלתי מוסדרות המחוברות לתשתיות פיראטיות.
גם במחנה הפליטים שועפאט מתרחשת תופעה דומה. מאז שהופרד מהעיר עם הקמת הגדר, הפך המחנה לשטח הפקר מובהק: בנייה לא חוקית, פשיעה, שימוש בנשק, סחר בסמים ואלימות קשה. אלפי דירות חדשות נבנו שם בשנים האחרונות, ללא תכנון או פיקוח. בשנת 2017 הוקם ליד המחסום מרכז שיטור משולב שבו מוצבים ארבעה שוטרים בלבד. תפקידם סמלי, וממילא אין בכוחם לאכוף חוק בשכונה המאוכלסת ביותר במזרח ירושלים. בפועל, המדינה פועלת כאן 'בשלט רחוק', וכניסת כוחות מתאפשרת רק בליווי מיוחד.
אולי יעניין אתכם
הבעיה איננה רק תכנונית. מדובר באיום ביטחוני מוחשי. בין שכונות יהודיות כמו פסגת זאב, נווה יעקב והגבעה הצרפתית לבין הבניינים הגבוהים של שועפאט וכפר עקב מפרידה גדר רעועה בלבד. מדובר בסכנה אסטרטגית של ממש למדינת ישראל. בהיעדר כל מחסום או מנגנון פיקוח בין שועפאט וכפר עקב לבין שטחי הרשות הפלשתינית מתאפשרת תנועה חופשית, ללא בקרה על הכניסות והיציאות. כשמשטרת ישראל ורשויות המדינה כמעט שאינן דורכות בשכונות הללו, אין מניעה שבמרחק מטרים ספורים משכונות המאוכלסות בעשרות אלפי ישראלים יצמחו תאי טרור.
זוהי סכנה שהמדינה בוחרת להעלים ממנה עין. במשך שנים סמכנו על הגדרות בעוטף עזה שישמשו אמצעי הגנה, ובפועל ראינו כיצד הן כשלו. הגדר סביב השכונות בצפון־מזרח ירושלים מאובטחת ומשמעותית הרבה פחות. המרחק שהיו צריכים המחבלים מרצועת עזה לעבור כדי לבצע את הטבח בקיבוצי העוטף גדול יותר מהמרחק שבין פסגת זאב לשועפאט. למען ההמחשה: במהלך כתיבת שורות אלו שלחו לי תושבי פסגת זאב צילום שבו דמות חוצה את הגדר ללא כל קושי. המציאות בשטח מדאיגה במיוחד: מבחינה מעשית אין מנגנון שמונע מארגוני טרור להתארגן ולחדור לשכונות הישראליות במזרח ירושלים. זהו תרחיש שאינו תלוש, אלא אזהרה שכבר נשמעה בעבר.
לא ניתן להמשיך לנוח על זרי הדפנה. יש לבצע כעת שורה של צעדים מיידיים לפני שהאסון הבא יתרחש. זו גם הממשלה הנכונה לעשות זאת: ממשלה אשר הראתה נכונות ואומץ בקידום הבנייה באזור E1 בהובלת ראש הממשלה, שר האוצר ושר הביטחון, מסוגלת גם לחזק את הנוכחות היהודית בירושלים באמצעים נוספים. בין בקידום בניית שכונת עטרות, ובבין בנוכחות רחבה ותמידית של כוחות הביטחון בכפרים הללו, כמו בגזרות יהודה ושומרון – יש דרכים לפעול. זוהי משימה לאומית שאינה יכולה להיות מוטלת רק על כתפיו של ראש עיריית ירושלים. ראש העיר עושה מאמץ אמיתי וראוי להערכה כדי להסדיר את המצב, לקדם תוכניות בנייה מסודרות ולהגביר את הנוכחות העירונית באזורים הרגישים, אך הכלים המוניציפליים לבדם אינם מספיקים מול אתגר בסדר גודל כזה. נדרשת כאן התגייסות לאומית רחבה של הממשלה ומערכת הביטחון. הזמן לפעול הוא עכשיו – לפני שיהיה מאוחר מדי.
