החודש אנו נפגשים עם שתי דמויות שמהלכות בדרך, אברהם אבינו ורחל אימנו. עם אברהם אבינו – בפרשת השבוע בשבת לך לך, ועם רחל אימנו – בציון יום פטירתה ביום ראשון הקרוב.
גם אברהם וגם רחל גדלים במקום המנוגד לדרך שהם מאמינים בה. לשניהם ישנה אפשרות להישאר היכן שהם, למצוא חן בעיני המסגרת החברתית והמשפחתית הטבעית. ואולם שניהם פורצים דרך חדשה, מתגברים, ומוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך.
היכולת של אדם להתגבר ולצאת מאזור הנוחות שלו מתחילה בהבנה שזה אינו אזור נוחות באמת. בעת שבה אדם חש זחוח ושלם, אין מוטיבציה להתקדם. יעקב אבינו קובר את רחל בדרך אפרתה על מנת שתבכה "על בניה כי איננו". רחל ובכיה הם הם הדרך שאנו צועדים בה. ישנו בכי נצחי של רחל – מעבר לשמחה על הקיים חייבת גם להיות אי־שביעות רצון מתמדת מן המצב הנוכחי. ישנו כוח בעולם שתפקידו לתבוע את הקומה הבאה, לא להשלים עם החולשות אלא להיות תמיד בתנועה. להתקדם הלאה.
בפרשת לך לך אנו נפגשים עם דמותו של אברהם אבינו שגם הוא, כמו רחל, מאופיין בהליכה ובפריצת דרך. הציווי הראשון שמקבל אברהם אבינו הוא הציווי "לך לך". וכך אומר הרש"ר הירש במקום: "'לך לך' – לך לעצמך בבדידות!… לך לעצמך, בדרכך שלך, לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה… במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה". ביכולתו של האיש היהודי ללכת נגד הזרם, לא להשלים עם האופנות העכשוויות שנותנות לאדם אשליה של שמחה וסיפוק אלא להכיר בחסרונות של המציאות הנוכחית, לבכות על המצב הקיים ולשאוף קדימה, וזהו כוחו של אברהם אבינו. "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?!" (שם). לא פשוט להיות במיעוט. לא פשוט לבכות. לא פשוט להבין שהשלמות איננה כאן ועכשיו. ההכרה בחוסר השלמות גורמת לאדם לבכות.
אולי יעניין אתכם
להסתנוור מאור הגאולה
מתי אדם בוכה? אדם בוכה בעת שבה נפגש הוא עם מציאות גדולה ממקומו הנוכחי. כאשר אדם מביט למשל לתוך אורה הבוהק של השמש – מסך יורד, העיניים מתלחלחות ומתכסות בערפל, ונוצרת הזדמנות להתכנסות פנימית המסייעת לקלוט את האור העצום. מגע עם חומר כימי המופרש מאדי הבצל גם הוא גורם לבכי; הבכי עוזר לעיניים להתמודד עם הגירוי החריף. במישור הנפשי, כאשר נפגש אדם עם מציאות רגשית הגדולה ממידותיו – שמחה אדירה או להבדיל צער גדול – מגירות העיניים דמעות. הקדוש ברוך הוא טבע באדם מנגנון ביולוגי המסייע לעיכול תחושות קיצוניות. מנגנון זה גורם לאדם לקלוט, דווקא עקב הצמצום, את האור הגלוי בבשורה הטובה או החבוי בבשורה הרעה.
הבכי נמצא עימנו כל העת. את כל חיינו מלווה מנגנון נפשי המאפשר לנו לעכל את הגודל שסביבנו. מצד האמת, אם היינו מפנימים את גודל התקופה שאנו חיים בה, התקופה שבה עם ישראל חוזר לארצו לאחר אלפיים שנה, היינו משותקים מלפעול: מי אנו שנזכה לעשות דברים שרש"י והרמב"ם לא זכו לעשות? הקדוש ברוך הוא טבע בנו מנגנון של צמצום והדחקה על מנת שנוכל להמשיך לתפקד וליצור, מנגנון המאפשר לנו "להתבכיין" מחשבון הארנונה החודשי ולא להסתנוור מאור הגאולה בתור לסופר.
אבל החוכמה היא לא להיוותר בבכי המדחיק. רחל כאמור נקברת באמצע הדרך במטרה מוצהרת לבכות על בניה. החוכמה היא לבכות עם רחל. לא בכי המשכיח את הגודל העומד מאחור, אלא בכי המאפשר לנו בהדרגה לעכל את הגודל. בכי המצליח לראות בין טרדות היומיום את האור ההולך ומפציע. בכי המייסד בניין איטי ואמיתי של בית המקדש בתוך המציאות הריאלית.
הדרך ארוכה היא ורבה
לא במקרה אנו נפגשים עם אברהם ורחל בחודש חשוון. איתרע מזלו של חודש חשוון להיתפס בתודעה הציבורית כחודש אפרורי וסתמי. שגרת ימי החול החוזרת אלינו לאחר החגים בנוסף למזג האוויר הקודר, גורמים לרבים לחוש בו תחושת שיממון ועצבות. אף שמו של החודש, מרחשוון, מצלצל כמלא מרירות, מה שמקבע סופית את החודש כפרק זמן אשר מצפים לסיומו.
בנבואה ובדברי חז"ל אנו מוצאים גישה שונה לחלוטין למהותו של חודש חשוון: במלכים א' (ו, לז-לח) נכתב: "בשנה הרביעית יוסד בית ה' בירח זיו (אייר). ובשנה האחת עשרה בירח בול (חשוון) הוא החודש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו ויבנהו שבע שנים" – כלומר בית המקדש הראשון החל להיבנות בחודש אייר ובנייתו הסתיימה בחודש חשוון, המכונה "בול".
מדוע נקרא חודש חשוון בול? המדרש בתנחומא (פרשת נח, יז) מלמדנו כי השם בול נגזר מן המילה מבול. על פי המדרש, לאחר המבול הגדול בימיו של נח, מדי שנה בשנה בחודש חשוון "היו עושין אותם המים רושם בעולם". השמיים התקדרו ונוצר חשש לחידושו של מבול אשר יכחיד את המין האנושי. כך התקבע השם בול ככינוי לחודש חשוון. הדברים התנהלו באופן זה עד אותה שנה שבה "עמד שלמה ובנה את בית המקדש", ובזכות כך חדל חודש חשוון להיות חודש מאיים. כלומר חודש זה מחד גיסא אוצר בתוכו פוטנציאל של מבול, ומאידך גיסא – פוטנציאל בנייה של בית המקדש המונע את המבול.
מבול עניינו בלילה, שטף מים אדיר השוצף ללא אבחנה. המים היורדים אלינו מן העליונים מביאים אומנם חיים לעולם, אך בהגיעם ללא הגבלה זורעים הם הרס ומוות. בדור המבול "לא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, א), קלקולם התבטא בחוסר אבחנה והבדלה בין רכוש האדם לרכוש זולתו, ואף בעלי החיים נמחו "כי נזקקין לשאינן מינן" (רש"י בראשית ו, יב). יוצא מכאן כי דור המבול הוא דור טשטוש הצורה, כאוס ללא גדרים וללא גבולות אשר כמידתו נגמל לו – מחיקה מעל פני האדמה על ידי המבול המהרס את המציאות כולה.
ההפך ממידת הבלילה והטשטוש הוא מידת הגבורה. מידת הגבורה מוגדרת על ידי הרב קוק (עולת ראיה א, עמ' שפג) כמידה "הנותנת קצב וגבול לכל כוח לאמור עד פה תבוא, רק עד הגבול שיועיל לשכלול הבריאה ולא להרסה". מידת הגבורה עניינה תיעול השפע האלוהי המגיע ממרומים וצמצומו אל תוך מסגרות המציאות הארצית – יכולת ההבדלה, העמדת הגבולות. ברכת "אוזר ישראל בגבורה" לדוגמה נתקנה במקורה בעת לבישת החגורה (ברכות ס, ב) – פריט הלבוש המבדיל בין החלק העליון לחלק התחתון באדם.
בחודש חשוון אנו מתחילים לבקש בתפילה "ותן טל ומטר לברכה". יש לדייק כי חז"ל, ברצונם להתייחס לתופעת הגשמים, משתמשים במטבע הלשוני "גבורות גשמים" (ברכות כו, ב) ולא 'ירידת גשמים' או 'נתינת גשמים' – כלומר ישנו בגשם יסוד המבטא גבורה. הגשם מבטא את השפע השמימי המוגר לעולם בצורה מדודה. נוזל החיים מרווה את הקרקע דווקא על ידי צמצומו לטיפות קטנות, הגבורה היא בהעמדת הגבולות כנגד הזרימה ה"מבּולית" חסרת הבקרה והשליטה. חודש חשוון הינו חודש הגשם, חודש הגבורה, לכן ניתנה לשמו תוספת – 'מר'. המילה 'מר' אין משמעותה מרירות אלא 'טיפה' כלשון הנביא (ישעיה מ, טו): "הן גויים כמר (רש"י – כטיפה) מדלי", כלומר חודש מרחשוון משמעותו יכולת האבחנה בין טיפה לטיפה, העמדת הגדרים הבונים את המציאות.
מי שחשב שהקמת מדינת ישראל היא סוף הדרך – התקופה שלנו, שבה אנו נאבקים כל העת במאבקים לאומיים ותרבותיים מתמשכים, מבהירה לנו שאנו במקרה הטוב באמצע הדרך. יש עוד הרבה בעיות להתגבר עליהן. מי שמחפש שלווה בארץ ישראל אינו במקום הנכון. יש לנו עוד דרך ארוכה, ויחד עם ההודאה על מה שהושג, אנו תמיד בדרך, תמיד בהתקדמות ובהתגברות. רחל תמנע את קולה מבכי ואברהם אבינו יגיע לארץ ישראל, ביום שנבין כיצד למצוא את האושר שבתהליך, השמחה שבעמל, העונג שביצירה. בתנועת ההתגברות.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
