כן, הקרב על הנרטיב

לאחרונה נדמה היה לרגע שחזרנו למלחמות היהודים של ערב 7 באוקטובר. החלטת הממשלה על שינוי שמה של מלחמת 'חרבות ברזל' ל'מלחמת התקומה' הציתה ויכוח ציבורי ותקשורתי וגל של דיונים. אך מאחורי המהומה שמתרכזת בפוליטיקה, מסתתרת מחלוקת עמוקה הרבה יותר – בין מי שמביטים לאחור ורואים בעיקר שבר, לבין מי שמרימים את הראש. או אם תרצו, כיצד בוחרים לספר את הסיפור של התקופה הזאת: דרך הכאב, הפצע והכישלון שפתחו אותה, או דרך ההתעלות, הגבורה ורוח החיים שהתגבשו מאז?

מבט על השנתיים המטלטלות שחווינו מנקודת מבט פשטנית, כזאת שרואה במלחמה עוד מערכה צבאית שיש לה תאריך פתיחה ויעדים מדיניים בלבד – מקל ראש בעוצמת התמורות שעם ישראל עבר ומפחית מערכה את הממד הלאומי־ערכי. תוכניתו של קאסם סולימאני ליצירת טבעת חנק של אויבינו שתופעל ביום פקודה, העמידה את ישראל בפני צומת של קיום או היעלמות. בד בבד, גל המחאות סביב החקיקה המשפטית והשסע החברתי העמוק – עד כדי ביזוי של קודשי ישראל ושיסוי איש באחיו – הותירו את החברה הישראלית על סף קרע שספק אם יהיה ניתן לאחות.

אלא שבתוך זמן קצר מאוד עברנו ממצב של אובדן אמון פנימי ואיום ממשי על עצם קיומנו – לעמידה איתנה של עם שבוחר בחיים, בחוסן ובערבות הדדית. דווקא מתוך התוהו שבו היינו נתונים, הלכה והתגבשה תחושה של שותפות גורל, אמונה בצדקת הדרך ותודעת ניצחון.

התגובות האמוציונליות לשינוי שם המלחמה אינן עניין סמנטי, אלא מקפלות בתוכן את הדיון הפנימי ההכרחי שיש לערוך על הזהות שלנו כעם ועל ישראליות מול יהדות, ואילו מרכיבים פלאיים שנחשפנו אליהם לאורך התקופה ייצרבו בזיכרון הלאומי הקולקטיבי לדורות. הטענות שהושמעו ולפיהן שינוי השם נועד "לכבס את המציאות", או לעצב את הנרטיב הפוליטי בהתאם לצורכי ההנהגה, אינן חסרות בסיס, אלא שהן מחטיאות נקודה גדולה יותר. גם אם מאחורי ההחלטה עומד שיקול פוליטי כזה או אחר, אין זה מבטל את הצורך בעיצוב נרטיב, משום שנרטיב איננו מניפולציה – הוא סיפור שמחזיק אומה, והוא הדרך שבה נבחר להסביר לעצמנו מי אנחנו.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבי לוי ללמד לשאול – האתגר של מורי המחר

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

מוטב שנסיט את הקשב מקרב המיקרופונים באולפנים לדיון אשר יקבע כיצד נבחר לספר את אחד הפרקים הדרמטיים בתולדות ישראל: האם זוהי מלחמה שנחרתת בתודעה ככישלון וכאסון בלתי נתפס – או כפרק שבו עם שלם נאסף מחדש, מתייצב ומוכיח לעצמו ולעולם את כוחו לקום. 'התקומה' מבטאת בחירה מודעת שלא להישאר תקועים באסון ובמחדל, אלא להאיר את רוח ההתנדבות האדירה, את הגבורה בשדה הקרב ובעורף, ואת החיבור העמוק והשורשי לזהות היהודית – בשירת החיילים בשטחי הכינוס, בתפילות ובעצרות ההמוניות ואפילו בתוך חשכת מנהרות הגיהינום בעזה.

מי שמתעקשים לכנות את המלחמה 'מלחמת שבעה באוקטובר' מבקשים לעגן את התודעה באותו יום שחור שבו קרסה מערכת הביטחון, כשם שמלחמת יום הכיפורים נחרתה בזיכרון הלאומי כמחדל, אף שהסתיימה בניצחון צבאי מזהיר שאיננו מסופר משום שהשבר השתלט על הנרטיב. ההיסטוריה הלא רחוקה הוכיחה שהתרבות, היצירה, האקדמיה, התקשורת הממוסדת ובמידה לא מובטלת גם מערכת החינוך הפנו עורף לסיפור התקומה והעדיפו להתמקד בכישלון. אולי משום שהאחרון דרמטי יותר, טעון רגשית יותר ונוח לביקורת בלתי פוסקת. אך מי שמבקשים לגדל כאן דור שמאמין בעתידו – מוכרחים להניח יסודות של תקווה. לא מתוך כוונה לטשטש את העבר, אלא כדי לעצב את הדרך לקראת רגעי המשבר שעוד נכונו לנו ולעגן בה ערכים של רוח, עוז ותעצומות.

השם 'מלחמת התקומה' איננו רק תזכורת שמדובר במלחמה על הבית ועל הזהות, אלא גם קריאת תיגר על תרבות הייאוש. טבח שבעה באוקטובר יישאר פצע פתוח עוד שנים ארוכות, והכשלים, הרעות החולות והקונספציות שהובילו לאסון הנורא לא יימחו. אבל ההיסטוריה לא מסתיימת בפצע, אלא בדרך שבה חובשים אותו. השנתיים האחרונות הן מודל לקימה משאול תחתיות, ותזכורת כיצד גם לאחר האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה – עם ישראל לא התפורר אלא התאחד, גם אם בדרך היו חריקות.

הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית שאנן בחיפה וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי