'שותפות לשירות' הוא שמו של ארגון נשים דתיות המוחות נגד "חוק הבלוף של החרדים וביסמוט" ופועלות לגיוס חרדים לצה"ל. נתעלם מהאירוע המוזר שבו נשים קוראות לגיוס, בעוד רובן הגדול לא שירתו כלל בצבא, בחסות "חוק השתמטות" שפטר אותן מהשירות מטעמי דת. מן הסתם, קריאתן היא מתוקף היותן אימהות ורעיות של חיילים דתיים, תפקיד שאין להקל בו ראש. נניח בצד גם את התעקשותן לחפש חיילים דווקא מתחת לפנס שהדליקה להן האופוזיציה, במקום למשל לנער את הצבא שהזניח את צבא היבשה, והוציא בעשורים האחרונים רבבות לוחמים כשירים ממצבת כוחות המילואים. נעסוק כאן רק בעצם השם, "שותפות לשירות", המזמן דיון בדרכה של הציונות הדתית.
הציונות הדתית רואה ערך גדול בהשתתפות בכל היבטי החיים של עם ישראל בארצו. התיישבות, ביטחון, חקלאות, מדע, כלכלה, שירות המדינה, מערכת המשפט – בכל תחומי החיים הישראליים תמצאו גברים ונשים שראשם המכוסה מעיד על אמונתם ואורחות חייהם. הם פועלים שם מכוח החינוך שקיבלו, ועושים למען עם ישראל ומדינת ישראל כמיטב יכולתם. אבל לפעמים מרוב רצון להצטרף ולתרום, אנחנו מבלבלים בין שותפות ארעית, הנצרכת מטעמים מעשיים, ובין הלב הפועם, מקור כל הפעילות המבורכת, נושא הרוח והחזון, "הנותן נשמה לעם עליה".
ההבחנה הזאת, בין העיקר ובין מה שמסביבו, נעשית חיונית כשאנחנו נתונים במאבק על יסודות קיומנו. היטיבה לבטא זאת פרופ' שקמה ברסלר, מקיצוני המתנגדים לממשלה. היא קראה להתלכדות מחנה המחאה סביב מכנה משותף של ערכים ותפיסת עולם, תוך הכלת המחלוקות בתוך המחנה על הפתרונות הראויים לכל בעיה ספציפית. היא מוכנה לדחות את הוויכוחים על מדינה פלשתינית, מדיניות רווחה, כלכלה או כל נושא אחר, כדי להתייצב כאיש אחד למאבק המכריע מול הצד השני. ומהו חזונו של הצד השני (כלומר, הסמוטריצ'ים), שמסכן כל כך את מדינת ישראל שהיא מאמינה בה, ומחייב מאבק נחוש ללא פשרות? "והורשתם אותה", אמונה בנס, ושאיפה להקמת בית מקדש (היא אמרה גם ג'יהאד, עליונות יהודית, גזענות וחינוך לבורות, אבל לא חייבים להקשיב לכל מה שהיא אומרת).
אין לך אדם שאין לו שעה, וברסלר דייקה בהגדרות, שלעיתים מיטשטשות לנו. לעיתים, מרוב גיוון ועשייה, אנחנו שוכחים לשם מה נתכנסנו כאן ומהי תכלית חיינו. ראוי שנשנן ונפנים: אנחנו יהודים שמגשימים את חזון הנביאים ואת תפילת כל הדורות. שבנו לארץ ישראל לא בגלל הדמוקרטיה או ההייטק, למרות תרומתם החשובה לחיינו. שבנו לכאן כי ה' פקד את עמו, וחולל לעינינו ניסים – קיבוץ גלויות, פריחה ושגשוג ועמידה איתנה מול כל האויבים. שבנו לכאן כדי להיות אומה שחיה על פי התורה, שמקדשת שם שמיים, ובסופו של דבר גם מקימה את בית ה' בראש ההרים.
אולי יעניין אתכם
הציונות החילונית שהקימה את המדינה פעלה במסירות גדולה והגיעה להישגים מדהימים, כשהיא פועלת כשליחה לא מודעת של ההשגחה העליונה. כעת הגיע זמן המודעות, באה העת להסיר את המסכה ולהתנער מכל טעויות החילוניות ומשגיאותיה הגסות. אנחנו, בני הציונות הדתית, צריכים להיות המובילים במהלך שיבת הציונות אל עצמה, ובחיבורה המחודש לשורשיה.
אולי שירתנו בצבא תחת פיקודו של יאיר גולן, אולי למדנו משפטים עם גלי בהרב־מיארה, אולי במקרה אנחנו עובדים במכון ויצמן עם פרופ' ברסלר, אבל אנחנו לא שותפים שלהם. תהום ערכית ורעיונית מפרידה בינינו לבינם, והם יריבינו המרים במאבק על נפש האומה.
מי כן שותפים שלנו? אלה שאנחנו כל כך כועסים עליהם. שאנחנו לא מסכימים איתם על איך לומדים תורה ומתי. שאנחנו חושבים שהתפיסות הדתיות שלהם עקומות. שאנחנו חלוקים איתם על פסיקת ההלכה ועל אורח החיים ועל פרשנות המציאות. שהמכנה המשותף היחיד שלנו איתם הוא שכולנו יחד, מסורתיים כחרדים, חרד"ליים כדתיים ליברליים, גלויי ראש כחובשי כיפה, מאמינים שתורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב. בתוך סערת הוויכוח על פשר כמעט כל מילה בפסוק הזה, עלינו לזכור שהאמונה הזאת, יסוד הלאומיות היהודית, היא המכנה המשותף האמיתי שלנו, והיא חשובה וגדולה הרבה יותר מהמחלוקות בינינו על הפתרונות הראויים לכל בעיה. כה אמרה שקמה ברסלר, ולשם שינוי גם צדקה.
