סערת סירובם של חיילי גבעתי להיכנס לנמ"ר עם פרמדיקית, העלתה על השולחן כמה סוגיות חשובות: פקודת 'השירות המשותף' ומידת אכיפתה; מתי מותר לחיילים לסרב; למה צה"ל אינו מכשיר פרמדיקים; איפה, למען השם, הרבצ"ר; למה זרקו אותם לכלא, ועוד ועוד. הרבה סוגיות חשובות, אבל אחת קריטית ממש, ודווקא היא כאילו נדחקה הצידה בלהט הדיון.
עיון בפרטי האירוע העלה כי סירובם של החיילים להישמע להוראת המפקד לא נבע מעומס נפשי או מדינמיקה חברתית לקויה, אלא מהעובדה הפשוטה ששבוע קודם לכן, האיש שיקר להם במצח נחושה. הוא פקד עליהם להתאמן תוך חילול שבת, טען שיש בכך צורך מבצעי, ואמר להם שהדבר אושר על ידי רב החטיבה. הם ביצעו את הפקודה, ורק לאחר מכן נודע להם שרב החטיבה לא נשאל כלל בעניין ולא התיר את האימון. לכן, כאשר אמר להם המפקד שהנסיעה בנמ"ר עם הפרמדיקית היא כורח מבצעי, לא האמינו לו, נועצו ברבותיהם, וסירבו.
תסלחו לי, אבל בעיניי, כל ההיבטים האחרים של הסיפור מחווירים מול זה. משמעת, קדושת המחנה, איגוד ישיבות ההסדר – הכול חשוב, אבל יש לנו כאן מפקד ששיקר לחייליו! הוא רימה אותם, והאדמה איננה רועדת! הוא יוכל להמשיך בתפקידו, כאילו לא קרה דבר, ואפילו יתקדם בצבא.
ומניין לי שיתקדם בצבא? תודה ששאלתם. את אליאב אלבז אתם זוכרים? מח"ט בנימין שעצר שני מפגינים בטענה שזרקו אבנים על פלשתינים וגם תקפו אותו פיזית? המפגינים הובאו לפני שופט, והוא קבע על סמך עדויות וצילומים שלא היו דברים מעולם. הוכח בשתי ערכאות (המשטרה גם ערערה למחוזי) כי אלבז שיקר, והעצורים שוחררו. ומה עשה צה"ל בקצין שהתגלה כבדאי ושקרן, שניצל את מעמדו כדי להעליל על אזרחים חפים מפשע? ובכן, כלום. הוא המשיך כרגיל בתפקידו כמח"ט בנימין. לאחר מכן, מונה למפקד בה"ד 1, האחראי על הכשרתם של קציני צה"ל, לא פחות, וממש בימים אלו הוא מסיים את תפקידו שם, ועובר לפקד על אוגדה.
אולי יעניין אתכם
אין לבוא בטענות כלפי המפקד בגבעתי. נראה שבתוך בליל הערכים שבמסמך 'רוח צה"ל', קשה קצת לזהות את האמת. ואולי הוא בכלל היה פקוד של אליאב אלבז בבה"ד 1, ראה במו עיניו מה ייעשה לאיש שהאמת אינה נר לרגליו, ושינן והפנים את יתרונות השקר ואת תרומתו לקידומם של קצינים בצבא. כל כך מצער שכך מתנהל הצבא היהודי.
העולם המערבי רואה בקצין דמות שיש לשאת אליה עיניים. המושג "קצין וג'נטלמן" כורך אומץ לב ומיומנות עם עמוד שדרה מוסרי. אצלם מילת כבוד של קצין חקוקה בסלע. וכך ראוי, כי יושרה, כבוד ואחריות אינם רק קישוט למדי הצבא. הם ערכים חיוניים למי שמוביל אחריו אנשים לקרב, למי שמקבל החלטות של חיים ומוות. חיילים חייבים לתת אמון במפקדם, כדי שיהיו נכונים לסכן עצמם בפקודתו. מקבלי ההחלטות ומגבשי האסטרטגיה תלויים בדיווחיהם של מפקדי השדה, ואלו חייבים להיות אמיתיים ומדויקים, כדי לאפשר ניתוח נכון של המערכה. צבא צריך גם לתחקר את עצמו כדי ללמוד משגיאות וכדי להשתפר, ואין טעם בתחקירים, אם אי אפשר לסמוך על המפקדים שיתארו דברים כהווייתם.
החיים מורכבים, וישנם מצבים שבהם מותר לשנות מפני השלום, או לא לומר את כל האמת, כדי שלא לפגוע או להזיק. אבל הצבא הוא מציאות בפני עצמה, מערכת הבנויה על היררכיה ומשמעת, ומחזיקה בידיה אמצעים קטלניים. שקר במערכת כזאת הוא הרסני. הוא עלול להפוך אותה מכלי יעיל וחיוני להגנת המדינה לגוף רקוב, מושחת ומסוכן, שלא יעמוד בשעת מבחן, ועלול אף להשתמש בכוחו הרב לרעה.
לרמטכ"ל יש עניינים רבים וחשובים לעסוק בהם, אבל ההקפדה על אמינות המפקדים קודמת לכול, כיוון שעליה הכול עומד. עליו להדיח מיד כל קצין, זוטר או בכיר, שנתפס בדבר שקר, קטן כגדול. קצין כזה לא יחזור עוד לשרת בצבא, ותישלל ממנו כל הטבה הנגזרת משירותו. בכך יעביר הרמטכ"ל מסר חד-משמעי לכלל צה"ל – אין מקום לשקר בשורות הצבא. "חגור חרבך על ירך גיבור, הודך והדרך… צלח רכב על דבר אמת". כדי להצליח בשדה הקרב, כדי לנצח במלחמה, לא מספיקים המדים המהודרים, החרב והכוח. הכול רוכב על דבר האמת. האמת היא שמקנה את הבסיס האיתן, והיא שמביאה לניצחון.
