יש יתרון בטור שנכתב בטרם היוודע תוצאות הבחירות. התוצאות מטילות אותנו לסחרחרת של רגשות ומחשבות – תוגת המפסידים וחרדתם, שמחת המנצחים, חישובים והתרוצצויות, והערכות והשלכות. בתוך כל זה, אנחנו עלולים לשכוח את מה שלמדנו מכל מה שקרה לפני הבחירות, וחבל שכך. התקופה הזאת מלמדת אותנו על החברה הישראלית לא פחות, ואולי אפילו יותר מהתוצאות הסופיות. והרי כמה ממסקנותיי.
רבות דובר על האחדות בתחילת מערכת הבחירות, אבל בתוך שבועות ספורים התגלה כי היא אינה מחזיקה מים. המפלגות ששמו את האחדות בקדמת מצען לא הצליחו לגייס תמיכה מספקת, וחלקן אף פרשו מהמרוץ. גם אוסף המפלגות המכונה "גוש השינוי", למרות מאמצים מתוקשרים, לא הצליח ליצור לכידות, ולא הפסיק לשדר מסרים סותרים. זו אינה רק בעיית אגו. תמיד יש הרבה אגו בפוליטיקה, בכל הצדדים. גוש השינוי לא יכול היה להתאחד, כי בהעדר מכנה משותף אמיתי, חזון ודרך, אי אפשר להגיע לאחדות. אין תועלת בהעמדת קבוצות זו בצד זו כדי ליצור מצג של אחדות. אחדות היא מעין התכה של פלגים לזרם אחד, איתן. היא אפשרית רק כשהיא מבוססת על מצע רעיוני משותף. המצע הזה צריך להיות גם נכון וטוב, שכן כמו שלימדונו אנשי דור הפלגה, עדיף הפיזור על פני התאחדות סביב שגיאה. אחדות היא ערך רוחני והיא מהווה מכפיל כוח, אבל מערכת הבחירות הזאת לימדה אותנו שקודם יש לברר מהי האמת שסביבה ראוי ואפשר להתאחד.
התקשורת הישראלית ברובה המכריע סיימה את תפקידה ככלי למידע והשפעה. השתוללות כלי התקשורת המרכזיים בשבועות שלפני הבחירות – כותרות ענק מדי יום שהופרכו בתוך יומיים, העלמת עדותו המזעזעת של היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט במשפט נתניהו, ראיונות ודיווחים ופרשנויות מוטים באופן מוחלט לטובת צד אחד – מסמנת את מותן של היושרה והמקצועיות העיתונאית ברוב מערכות התקשורת. יש בכך סכנה, מכיוון שאנו תלויים בתקשורת כדי לקבל מידע ולהבינו, אבל יש גם מקום לקוות שקריסת האמון הציבורי תוביל לשינוי ותיקון.
החברה החרדית עוברת רעידת אדמה. הרדיפה השערורייתית של הציבור החרדי על ידי בג"ץ והיועמ"שית אומנם בלמה את התהליך, ויצרה גיבוש והקצנה זמניים, אבל הזעזוע הרעיוני שגרמה מלחמת התקומה כנראה ייתן את אותותיו שנים קדימה. החרדים גילו שמדינת ישראל והיהדות חד הם, ראו בעיניהם והרגישו על בשרם איך המדינה מייצגת מול כל העולם את ההשגחה האלוקית ואת סגולת ישראל. חילונים רבים מצאו את עצמם מולחמים, אפילו נגד רצונם, אל יהדותם ומורשתם, וחרדים רבים גילו להפתעתם שהם אינם מסוגלים לשמר את המרחק הרגשי הנכון בינם ובין המדינה. ייקח זמן עד שחוויות המלחמה יתבטאו גם בהשקפה, אבל התסיסה הפוליטית בחברה החרדית שלפני הבחירות מאפשרת כבר לנבא שהאידאולוגיה החרדית תשתנה בהדרגה, וברובה כנראה תהיה קרובה יותר לציונות הדתית מאשר לסאטמר והעדה החרדית.
אולי יעניין אתכם
מיזם הטסת היורדים להצבעה, ההפגנות וההתלהמות משמאל, בצד הביקורת והזעם המוצדק, ראויים גם להערכה. האנשים האלה, שמצהירים שיהדותם חסרת משמעות בעיניהם, שמעדיפים לכרות ברית עם אויבי ישראל הערבים נגד קואליציית הימין, שעיוותו את החוק וההגינות, שביטאו כל כך הרבה ניכור, שנאה וחרדה כלפי אחיהם היהודים, עשו את כל זה כי אחרי הכול, הם אינם מוכנים לוותר על המקום הזה שאצלנו קוראים לו ארץ ישראל, אינם מוכנים לוותר על חלקם בהיסטוריה היהודית. כל ההרס שחוללו, כל הנזקים הנוראיים שגרמו, הם זעקת היהודי שאינו מוכן להימחק, שאינו יכול להשיל את זהותו ולעזוב בשקט לשדות זרים.
יכולתם של אנשים בוגרים, משכילים במידת מה ומנוסים להאמין ברשעותם של יריביהם הפוליטיים ולייחס להם שטניות, שחיתות מוחלטת ואנוכיות חסרת מצפון, מלמדת כמה רחוק ונמוך אפשר להגיע בלי הרסן של "בצדק תשפוט עמיתך". שמענו לאורך כל הקדנציה אמירות מדהימות מפי אנשים שפויים לכאורה. שמענו שהציונים הדתיים הם אוכלי מוות שרוצים במלחמה לשם מלחמה, שהממשלה הזאת הייתה מוכנה להקריב את החטופים למטרותיה הפוליטיות, שראש הממשלה היה מוכן לסכן את המדינה למען צרכיו הפרטיים, ושהימין אינו מעוניין בשלטון החוק או בדמוקרטיה. קשה, לפעמים כמעט בלתי אפשרי, לדון לכף זכות אנשים שגרמו כל כך הרבה נזק, אבל הם מהווים תזכורת מפחידה לאן אפשר להגיע כשזונחים את "בצדק תשפוט עמיתך" ונסחפים לדמוניזציה, לאמונה שהזולת איבד את אנושיותו, רק בגלל שאינו חושב כמוני.
השנים האחרונות היכו בנו וטלטלו אותנו, טלטלה פוצעת ומכאיבה, שהציפה את שאלות היסוד של קיומנו כאן. מערכת הבחירות הייתה תמצית של כל התהליכים וכל הקונפליקטים שאיתם מתמודדת החברה הישראלית. אין לנו אלא להתפלל שנדע להוביל לתיקון, ריפוי וגדילה לתוך ייעודנו. הדרך עדיין ארוכה מאוד, אבל הכיוון כבר ברור. וגם על כך יש להודות.
