"כשאני רואה את משרד ההסברה שהתרוקן מהסמכויות שניתנו לו מלכתחילה – אין לי אלא להודות ביושר שכל יום שבו הוא מופעל מעתה ואילך מהווה בזבוז של כספי ציבור". כך כתבה חברת הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן כשהתפטרה מתפקיד שרת ההסברה, שבוע בלבד לאחר 7 באוקטובר. משפט זה מסמל מציאות רחבה יותר ועגומה בהרבה: ישראל נכנסה למלחמה עם כוח צבאי עוצמתי, אך עם מערך תודעתי מפורק שהוזנח במשך שנים.
כבר בתחילת המלחמה הוכיחה תקרית הירי על בית החולים בשכונת זייתון עד כמה הזירה התודעתית הפכה לשדה קרב. בתוך שעות ספורות אימצו כלי תקשורת את הגרסה הפלשתינית שלפיה צה"ל אחראי לפגיעה במאות אזרחים, ורק מאוחר יותר התברר כי היה זה ירי טועה של הג'יהאד האסלאמי. הסערה סביב הסרטון, שהציג לכאורה את חיילי כוח 100 מתעללים במחבל, ממשיכה לספק לשונאינו דלק לתעמולה. "קמפיין ההרעבה" המתוזמן של חמאס עיצב נרטיב שלפיו ישראל גורמת למוות המוני של עזתים. שלושת האירועים הללו לבדם ממחישים כיצד שקרים מתפשטים במהירות, לעיתים עוד בטרם נאמרה מילה אחת מפי הדוברים הרשמיים של ישראל.
מנגנון התגובה האיטי ממחיש את הוואקום בזירה התודעתית, ואת היעדרם של אסטרטגיה, חזון ותשתית מקצועית. ההסברה הישראלית תקועה בשיטות שאינן תואמות את קצב זרימת המידע של 2025, מה שמוביל לניהול אירועים נקודתיים בשיטת הפלסטר, ואין מי שיקרא תיגר על המוסכמה המייאשת: "העולם כבר שונא אותנו, ולכן אין מה לעשות". הפקרת תחום ההסברה היא זריקת אחריות על גורמים אזרחיים התנדבותיים. היוזמות שהובילו עמותות, ארגונים ודוברים עצמאיים היו מרשימות ויעילות בהרבה מאלה של הגופים הרשמיים – אלא ששום מדינה לא יכולה לבסס את הגנתה על התגייסות של יחידים.
מחירה המצטבר של ההזנחה עצום, משום שתודעה מעצבת הלכי רוח בטריבונאלים, מייצרת דינמיקה שלילית באו"ם, בפוליטיקה האמריקנית ובקמפוסים. נכון, חלקם אינם הוגנים כלפינו מלכתחילה, אך היעדר פעולה ואמונה שגם במגרש עוין אפשר לנצח – הופך את ההפסד למתוכנן. מילים כמו "ג'נוסייד" ו"אפרטהייד" הופכות לטרנדים חמים בטיקטוק, והדור הבא לומד לזכור שקר כעובדה היסטורית. היום זה ויראלי – מחר זה משפטי.
אולי יעניין אתכם
ישראל זקוקה לשינוי תפיסתי: להפסיק להסביר ולהתחיל להשפיע, ולעבור מתגובה ליוזמה. יש ליצור באופן מתוכנן זרם עקבי של תוכן מגוון, ויזואלי ורטורי, וכן מושגים וסמלים שמגדירים את המציאות בעיני הצופים, תוך התאמתם לפלטפורמות ייעודיות ולקהלי יעד ממוקדים. במקום "לתקן רושם", יש לייצר תודעה באמצעות מסרים חדים, שפה אחידה, תהליכי בקרה ולמידה, ומחקר שמכיר את נקודות התורפה של השיח הבין־לאומי.
אין לראות במאבק על דעת הקהל מאמץ תקשורתי בלבד, אלא נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי ששואב את כוחו מצדקת הדרך. צו השעה הוא יצירת מנגנון יציב, ממלכתי ומקצועי שינהל את הזירה התודעתית כפי שמנוהלת כל זרוע ביטחונית אחרת – על בסיס תכנון, מודיעין, משאבים ויעדים מדידים.
איחוד מאמצים והקמת רשות לאומית: במקום תחומי האחריות שמפוזרים בין כמה משרדי ממשלה וגופי דוברות, נדרשת רשות־על בין־משרדית, יציבה ובעלת סמכויות נרחבות, שתאגד את כל זרועות המדינה ותפעל לפי תוכנית עבודה רב־שנתית. הרשות תכלול דיפלומטים, מומחי שיח גלובלי, אנשי מחקר דעת קהל, טכנולוגים ואנשי קריאייטיב, ותתוקצב בהתאם לחשיבותה.
תחבולה דיגיטלית וכלי AI להשפעה בזמן אמת: בעידן שבו סרטון יחיד מצליח לחדור שכבות שלמות של עובדות מנומקות, ישראל אינה יכולה עוד להישאר מאחור. דרוש מערך תודעה שדומה במתכונת ובמשמעת לצבא, שמסוגל לנטר בזמן אמת שיח גלובלי ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות, שמזהה מגמות ומפעיל תכנים מותאמים באמצעות בינה מלאכותית. שימוש בבוטים ואלגוריתמים חכמים מאפשר לזהות פרצי הסתה, דיסאינפורמציה וחדשות כזב, ולהגיב תגובות מדויקות עוד לפני שהשקר הופך לכותרת.
כוח מילואים אזרחי־מקצועי בשגרה ובחירום: ישראל הוכיחה שיש לה אזרחים עם יכולת פנומנליות בתחומי המדיה והדיגיטל ומסבירנים מהשורה הראשונה. אלא שספונטניות איננה יכולה להיות תחליף למערך מסודר מול שטף התכנים שיש לייצר בשעת מלחמה. יש להקים יחידה ייעודית קבועה, הכוללת מזרחנים, חוקרים, אנשי קריאייטיב, מומחי סושיאל, משפטנים, אנשי קמפיין ומשפיענים – כולם תחת פיקוד אחוד, עם הכשרות ונוהלי תגובה ברורים.
חינוך לדיפלומטיה אזרחית מגיל צעיר: מעל לכל אלה עלינו להפנים כי המאבק התודעתי מתחיל מגיל צעיר. מערכת החינוך צריכה להכשיר דור שמבין היסטוריה, מוסר ועובדות כהלכה, שיודע להסיק מסקנות, לשכלל את כושר השיפוט ולפתח קשב לאקטואליה כדי להתמצא במרחבי ההשפעה. יש לשלב בלימודי האזרחות, ההיסטוריה ושעות החינוך הכיתתיות תכנים באוריינות תקשורתית, בהתמודדות עם פייק ניוז ובהצגת טיעון תוך יכולת דיבור רהוטה. אין סיבה שנערות ונערים לא יצליחו לייצג את ישראל בכבוד ולגבור בטיעוניהם על בני גילם מעבר לים.
כפי הנראה תמיד נהיה בנחיתות מספרית והעולם לא ישנה את יחסו לישראל בן לילה, אך את המאבק על התודעה אי אפשר עוד להזניח. אם לא נתעשת בהקדם ונעצב את דמותנו בזירה הבין־לאומית, תוך התאמה לכלים המודרניים ולשיטות העכשוויות, אחרים ימשיכו לעצב אותה במקומנו.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית לחינוך שאנן וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי
