אין ואקום – המחדל שהוביל להצהרה על מדינה פלשתינית

נתחיל מהסוף. ממשלת ישראל וראש הממשלה נתניהו נכשלו כישלון חרוץ בכל האירוע המדיני של החודשים האחרונים, ובמיוחד בסיפור המדינה הפלשתינית. זו טעות לחפש את מקור הכישלון בהחלטה שהתקבלה לפני כמה ימים במועצת הביטחון.

החטא הקדמון הולך כמה חודשים אחורה, עת התקדם ללא הפרעה המהלך הצרפתי המנוול בעצרת האו"ם להכרה במדינה פלשתינית, כשמדינת ישראל לא מגיבה אליו כלל. וזה לא שלא היו תגובות בקנה. היו גם היו. במועצת יש"ע דרשו מנתניהו באותם ימים להגיב בהחלת ריבונות, אבל היו גם אפשרויות נוספות שעמדו בפניו. כמו לדוגמה, לסגור את הקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים. ניתן היה לאשר תוכנית ענק של חצי מיליון יחידות דיור חדשות ביהודה ושומרון, או אפילו להעביר שטחים מסטטוס של שטח A לשטח B ומשטח B לשטח C. והיו אין־ספור רעיונות אחרים.

מה עשה נתניהו בפועל? כלום. בעצם הוא הוציא סרטון. רגע לפני נסיעתו האחרונה לטראמפ, הוא שחרר סרטון ובו הבטיח שכאשר יחזור מארצות הברית הוא יודיע מה תהיה התגובה למהלך הצרפתי־סעודי. והוא אכן חזר לארץ עם הסכם בנוגע לחטופים, אבל עם אפס מעשה בסיפור יוזמת המדינה הפלשתינית. רק כדי לסבר את האוזן כמה מרחב הלגיטימיות לתגובה ישראלית היה רחב, באותם ימים הודיע שר החוץ האמריקני מרקו רוביו שלישראל עומדת הזכות להגיב חד־צדדית למהלכים חד־צדדיים נגדה. ומהנקודה הגבוהה הזאת, שבה יכולנו פחות או יותר לעשות הכול, התדרדרנו למצב שבו העולם הערבי משתולל וטראמפ בתגובה מתחייב שלא תהיה ריבונות ביהודה ושומרון. וגם בנקודה הזאת ראש הממשלה לא עשה דבר אל מול ההתפתחות החדשה. וכך העמיקה הנפילה עד להחלטת מועצת הביטחון השבוע, שבה למעשה הצטרפו האמריקנים ליוזמה הצרפתית. אחרי שהכריז בזמנו שהוא מתנגד לרעיון שלו, בסופו של דבר טראמפ כן הלך עם מקרון, ולא הפוך.

ליבת הכישלון קשורה ברעיון הבסיסי של נתניהו אל מול כל יוזמה בין־לאומית בסיפור הישראלי-ערבי. נתניהו בנה בעבר, וכך גם עכשיו, על הסרבנות הערבית ועל העובדה שהצד הערבי לא מסוגל ללכת לרפורמות אמיתיות ברשות הפלשתינית, ומתוך כך ראש הממשלה בונה על זה שהכול ייפול בסוף. אחד מיועציו הקרובים של נתניהו שלח השבוע הודעה לראשי מועצת יש"ע במסגרת קבוצת הווטסאפ המשותפת של ראשי היישובים, שאומרת כך: "הניסוח שהוגש אתמול למועצת הביטחון דורש את פירוק החמאס מנשקו ופירוז הרצועה, ובפועל מעמיד מכשולים ותנאים להכנסת הרש"פ לרצועה ולהקמת מדינה פלשתינית שלא היו מעולם. בפועל, הרש"פ תצטרך להפוך קודם לכן לשוודיה או לוקסמבורג, דבר שכולם מבינים שלא יקרה". הטקסט הזה הוא ממש התפיסה הקלאסית של נתניהו, כזו שסומכת על הנס בכל מה שקשור לתהליך.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת זאב קם טראמפ רצה לסיים מהר. כשזה לא קרה הוא עשה פניית פרסה

עוד מאת זאב קם היו זמנים: כשבן גוריון רצה לספח את עזה למדינת ישראל

אלא שמספיק להסתכל על מה שקורה ממש בו־זמנית באירוע של עזה כדי להבין שמדובר במשענת קנה רצוץ. הנשיא טראמפ אמר בתחילת הדרך שסדר הדברים הוא קודם כול פירוז עזה ורק לאחר מכן הכנסת כוח בין־לאומי. אלא שבפועל דבר לא התקדם עם הפירוז, מה שהוביל לכך שבאורח פלא כבר החלו לאחרונה תדרוכים אמריקניים על כך שייתכן שידלגו על שלב הפירוז ויעברו ישר לשלב הכוח הבין־לאומי. סוג של גישה אמריקנית שאומרת שהפרטים לא באמת חשובים כשאתה מתגורר מעבר לים, ומה שבעיקר משנה זה הנרטיב והתוצאה. כן תפורז עזה, לא תפורז, מה זה חשוב? העיקר שיש כוח בין־לאומי ושהבאנו "שלום" למזרח התיכון. ברגע שנוצר נתיב למדינת טרור פלשתינית, זו קריאת כיוון. בדיוק כמו שאלת הפירוז בעזה, האמריקנים יגידו לעצמם – כן רפורמה, לא רפורמה, מקסימום הפלשתינים יקימו מדינה ואחר כך יעשו את הרפורמה אצלם, מה זה משנה.

לפני כמה שבועות, באחת מישיבות הקבינט הראשונות שהתקיימו לאחר אישור עסקת החטופים והפסקת האש, זרק שר הביטחון כ"ץ משפט סתום, שלא יצר מספיק דיון והרחבה באותה ישיבה. "יש פה הרבה אינטרסים כלכליים, ויהיה עלינו לחץ מטורף להסכים לכל מיני דברים שאסור להסכים להם", אמר אז לשרים, "ואנחנו צריכים להיות נחושים שלא להסכים". האם מה שקיבלנו השבוע במועצת הביטחון של האו"ם זה התוצר שאליו התכוון אז כ"ץ? לעולם לא נדע כנראה. בכל מקרה, עמידה ישראלית בלחץ, כולל מצד נתניהו וכ"ץ, ודאי שלא ראינו כאן. אגב, באותה ישיבה הגיב ראש הממשלה לדברים וענה תשובה שאין חד־משמעית ממנה: "אנחנו לא ניתן למדינה פלשתינית להיות מוקמת. בשום פנים ואופן זה לא יקרה". איכשהו המשפט הנחרץ הזה הואר מאז באור אחר לחלוטין, נחרץ הרבה פחות.

מועצת יש"ע צדקה

והנה עוד עניין מקומם. בימים שלפני קבלת ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם, התכנס הקבינט פעם אחת בלבד בטרם ההחלטה אושרה, וגם בפעם היחידה ההיא נושא טיוטת ההחלטה כלל לא הופיע על סדר יומו. נושא הישיבה דיבר על התייחסות למלחמה הרב־זירתית, אבל איכשהו זירת האו"ם לא נכללה בו. את הסערה שפרצה בקרב חברי הקבינט, כאלו שבימים כתיקונם מיישרים קו עם נתניהו במרבית הנושאים, ראש הממשלה לא הצליח לעצור. איך ייתכן, זעמו השרים, שאירוע מועצת הביטחון, שהוא הכי דרמטי שיכול להיות, איך הוא עובר מתחת לרדאר של הגוף שאמון עליו? ואיך קורה שהקבינט, הגורם שאמור לקבל החלטות בנושא הזה, כלל לא מיודע בפרטים ובטקסט של ההחלטה?

בשלב הזה הגישה השרה אורית סטרוק לראש הממשלה כתבה מודפסת מאחד מאתרי האינטרנט. "אני צריכה לקבל את תוכן ההחלטה מכלי תקשורת?", שאלה בכעס. נתניהו, שלא הגיב בשלב הזה במילים, לקח את הדף ועיין בכתבה בעניין רב. לאחר שזעם השרים הלך והתגבר, ולא רק מהכיוון הצפוי של שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, אלא גם מכיוון שרים ממפלגתו של נתניהו (כדוגמת דיכטר, רגב וגמליאל), כשכל אחד מהם דרש לדעת מתי יתקיים דיון על נושא ההחלטה באו"ם – הודיע נתניהו שדיון כזה ייערך אחרי שרון דרמר (שעוד היה שר בשלב הזה) יחזור מארצות הברית. נחשו מה? עד לאישור ההחלטה במועצת הביטחון התקיים אומנם דיון בפורום המצומצם והלא רשמי, אך הקבינט לא זכה להתכנס כדי לדון ולהחליט בנושא.

מדובר ברגעים מסוכנים מאוד למדינת ישראל. ולחשוב שרק לא מזמן עוד דיברנו על ריבונות, ואילו עכשיו לפתע חוזרים לדבר על מדינה פלשתינית. מתברר שקמפיין מועצת יש"ע שאמר בזמנו שזה או פלשתין או ריבונות, היה מדויק. אין ואקום. אם אין דיבור על ריבונות, אזי נוצר דיבור על מדינה פלשתינית. זו גם הסיבה להתחרפנות הפומבית של העולם הערבי ברגע שהבין שיש סיכוי לריבונות ביהודה ושומרון. הוא הבין שאם תהיה ריבונות, המשמעות היא שלא תהיה מדינה פלשתינית. ולכן עכשיו, כשאין ריבונות, אפשר מבחינתו כן לקדם מדינה שכזו. וממשלת ישראל, גם אם בשתיקה, הולכת בדיוק למקום הנורא הזה. הדבר היחיד שיכול לשנות כיוון הוא לחץ משמעותי מבפנים, מצד ימין. ולראיה, במוצאי שבת מועצת יש"ע הוציאה הודעה חריפה מאוד בעניין, וזמן קצר לאחר מכן השר סמוטריץ' הגיב בהודעה משלו, ואז גם השר בן גביר הוציא הודעה, ובהמשך גם השר ישראל כ"ץ, ובראשון בבוקר נתניהו כבר אמר בישיבת הממשלה שאינו זקוק לעצות איך להבטיח שלא תהיה מדינה פלשתינית. לא זקוק לעצות? איך זה עומד בקנה אחד עם ההודעה שהוציא ראש הממשלה, רק כמה שעות אחר כך, שבה בירך את טראמפ בעקבות החלטת מועצת הביטחון? נתניהו, גם בעבר וגם בהווה, אוחז כל הזמן באותה סתירה פנימית שהוא מנהל עם עצמו.

ביום ראשון התקיימה סוג של ישיבת ראשי מפלגות קואליציה כדי לנסות ולהרגיע את האווירה, ושם אמר ראש הממשלה דברים דומים לאותה הודעה ששלח יועצו כעבור יומיים בקבוצה של ראשי מועצת יש"ע. זה הרגע להודות בכנות שאם היינו עכשיו בקדנציה של ממשלת בנט־לפיד, הימין היה משתולל עכשיו והרחובות היו בוערים, ובצדק גמור. אבל אצל נתניהו זה כמעט עניין קבוע, המנוף הזה שהוא מייצר על הרשויות ביהודה ושומרון ועל שותפיו לממשלה, שמקשה מאוד על היכולת שלהם לצאת נגדו. מה, באמת תלכו ותפילו עכשיו את הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן זה שנים? זה הטקסט הקבוע. אם תרצו, הימין הישראלי מתנהג אחד לאחד כמו במשל על הצפרדע שמתבשלת לאט לאט בסיר. כשמכניסים אותה לסיר, המים בו עדיין קרים, אבל האש למטה כבר דולקת.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

לתגובות:

[email protected]