"בימים ההם בזמן הזה" זה לא רק הסלוגן של חנוכה, זו ממש המהות של ימינו שמזכירים באופן חשוד מדי את תקופת החשמונאים. הנה, בימים ההם נלחמנו על חירותנו מול אימפריה הלניסטית דורסנית, וגם בזמן הזה אנחנו מנסים להשתחרר משעבוד למערכת משפט דיקטטורית. בימים ההם אויבינו נהנו משיתוף פעולה של מתייוונים שהפנו עורף לעמם, בזמן הזה כל מיני יהודים ברחבי העולם מתדלקים בחדווה עלילות נגד אחיהם היושבים בארץ. בימים ההם בקושי מצאו כד קטן להדלקת המנורה, וגם בזמן הזה להשיג שמן זית זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אין, פשוט אין שמן.
כדי לדייק צריך לומר שיש המון שמן – יש שמן סויה, שמן קנולה, שמן דקלים, שמן מנוע, שמן תינוקות, שמן רחצה, עודף שומנים בדם. רק שמן זית זך, פשוט, של פעם, נהיה מצרך שכדי להשיג אותו אתה צריך לעזוב את הזמן הזה ולחזור אל הימים ההם. למסוק זיתים, לברור אותם, לנקות אותם, לכתות אותם ולחזור הביתה מעוך וכתות ובלי שמן, כי אנחנו כולנו אנשי הייטק, מי כותת היום זיתים.
הנס מתרחש כשאשתך, הלוא היא חנה זלדה, מוצאת בפאתי הבית פך שמן קטן ומגישה לך אותו בחגיגיות כדי שתפתח את הפקק הסרבן. כאן צריך להזכיר ששמן זית נעשה בכבישה כי הוא כמו כביש – אתה רוצה להגיע אל היעד, אבל בדרך נתקע בפקק. שמולבש על צוואר הבקבוק, מחובר לרצועת מתכת בלתי ניתנת להפרדה כדי שהפקק לא ייפתח בטעות, בכוונה או אי פעם. בסוף, אחרי עבודה מאומצת עם כל כלי המשחית שיש לך בבית, אתה מצליח לחלץ את הפקק הסורר ומניף אותו אל על בתרועת ניצחון, קולט מאוחר מדי שמה שיש לך ביד זה רק הפקק. הבקבוק בינתיים מתנפץ אל קרקע המציאות האכזרית, ונס פך השמן הופך לנשפך השמן. מה שגורם לאשתך לספוק כפיים ולומר: הוי רבי קלמן, אישי היקר, מה נסגר איתך, מה נסגר?!
אז אתה משנס את מותניך, נועל מגפיך ודוהר אל השוק, שהיום קוראים לו סופרמרקט ויש בו הכול, חוץ משמן זית. ואם יש במקרה שמן זית הוא או מזוכך, או מיובא ממדינות עוינות כמו טורקיה או ספרד (אנחנו לא מייבאים ממדינות ידידותיות, מפרנסים רק את מי שנגדנו). אם כי פה ושם אפשר בכל זאת למצוא איזה בקבוק שיוצר בישראל. זאת אומרת הבקבוק כחול־לבן, השמן עצמו מטורקיה.
אולי יעניין אתכם
גדלים בקופסאות שימורים
למה מייצרים בישראל כל כך מעט שמן זית? כי זה לא משתלם. בשביל שמן צריך זיתים, ובשביל זיתים צריך מטעים, ואנחנו מדינה קטנה עם קרקע חקלאית יקרה מדי. כי עצים צורכים מים, ואנחנו מדינה צמאה. כי כולנו אוהבים סלט עם שמן זית, אבל רק מעטים מוכנים גם לעבוד בזה. רובנו לא רוצים לגדל זיתים ירוקים אלא להרוויח דולרים ירוקים, לקבל מהעבודה רכב חשמלי ירוק ולהצמיח מדדים ירוקים בבורסה.
אלפיים שנות גלות השכיחו מאיתנו מושגים כמו בית בד, גת, גורן. מבחינתנו יין פורח בבקבוק, זיתים גדלים בקופסת שימורים ולחם צומח פרוס בתוך ניילון. אם כסף לא צומח על עצים, למה שנחשוב שזיתים כן צומחים שם. מי שמתעסקים היום עם שמן זית הם בעיקר ערבים ודרוזים, שמגדלים זיתים לצריכה עצמית וכובשים אותם בבית או בבית בד מקומי בכפר. ליהודים הרי אסור לכבוש, ואם אנחנו מתגוררים בתוך קופסאות צפופות של בניינים גבוהים אז איפה נגדל זיתים, בעציצים?
וזה חבל כי במקום לעבד את האדמה, אנחנו מאבדים אותה. אבות אבותינו שחיו כאן לא אכלו סופגניות ולא ידעו מה זה לאטקעס, אבל לא העלו על דעתם לייבא שמן זית מחו"ל, ועוד מאלה ששונאים אותנו. כי עץ הזית הוא הסמל המובהק לשורשיות ושייכות לארץ. לא במקרה זית הוא החרוז האולטימטיבי לבית.
בנטפליקס רצה סדרה בשם 'מו', קיצור של מוחמד. מו הוא אמריקני פלשתיני, כלומר הוא נולד בכווית אבל אמא שלו עוד זוכרת איך הציונים גירשו אותה מחיפה ב־1948, ומה זה משנה שהיא נולדה ב־1958. אמת היא לא בדיוק ערך פלשתיני מובהק.
בשתי העונות של הסדרה מתוארות עלילותיו של מו, שאין לו אזרחות וגם לא גרין קארד, לכן הוא מוכר מותגים מזויפים ביוסטון, טקסס. אמרנו כבר שאמת זה לא הצד החזק שלהם. אין פרק שלא מפמפמים בו את השקר המוכר שהפלשתינים הם אדוני הארץ, בעוד הישראלים הם מהגרים חסרי זהות שגנבו לפלשתינים את הפלאפל והחומוס והקימו חומת הפרדה כדי לנשל אותם מאדמותיהם. אף מילה על פיגועים, הסתה, אפילו לא על הרשות הפלשתינית שישראל הסכימה להקים כדי שהפלשתינים יזכו ל"הגדרה עצמית".
פלשתין בכבישה קרה
שמן זית הוא מוטיב מרכזי ב'מו'. לפלשתינים יש עצי זית עתיקים, שהמתנחלים האלימים כורתים בסיוע החיילים הציונים המרושעים. מו אומנם חי באמריקה, אבל יש לו כל הזמן בקבוקון שמן זית "פלשתיני" בכיס כי כמו שאמא שלו אומרת – "שמן הזית הוא הזהות שלנו. יוסטון היא הבית, אבל פלשתין היא המולדת. שמן הזית הוא מה שמחבר ביניהם". הם מייצרים שמן זית בשם '1947' (נחשו למה), שכל מי שטועם ממנו מיד מרגיש את טעמה של הארץ המובטחת הנאנקת תחת מגפי הכיבוש הנורא. ממש פלשתין בכבישה קרה.
בפרקים האחרונים של העונה השנייה מו נוסע עם אמו ואחיו לבקר את המשפחה שלהם בכפר בורין בשומרון, ושם כבר יוצאות כל הקלישאות: חיילים שמשפילים נוסעים תמימים במחסום ומחריבים את רכושם, מסיק משפחתי שנהרס בגלל מתנחלים שמרססים בגז מדמיע, ילד מתנחל שהולך לאיבוד ומו טוב הלב מחזיר אותו לאביו המופרע שכמעט יורה בו, ותמצית השקר – הדוד של מו, שאומר לו שבמסגד של הכפר התפללו אבות אבותיו "עוד מימי אדם הנביא". רק תזכרו, בפעם הבאה שאתם פותחים את פרשת בראשית, שאדם וחווה לא היו לבד בבריאת העולם – יחד איתם היה עם פלשתיני שהתפלל במסגד בשומרון, ולמי אכפת שהאסלאם נוסד 4,300 שנה אחר כך.
כמיטב מסורת עלילות הדם, בפרק האחרון אנשי הביטחון בנתב"ג מפשיטים את האורחים הפלשתינים ומתעללים בהם תוך מבטי הנאה סדיסטיים, אבל מו מחייך. קלוז אפ של המצלמה מראה שהתאריך הוא 6 באוקטובר 2023. זה לא שיוצרי הסדרה תומכים בטבח, מה פתאום. לא תומכים, רק מחייכים.
וכל הזמן ברקע, שמן זית. כל השמנים כשרים לנר חנוכה, אבל שמן זית מצווה מן המובחר. בעל הבית הוא מי שמוסק את הזית. אצל מו לא מזכירים את חנוכה, שלא יבוא מישהו בזמן הזה וישאל מי הם אלה שנטעו את עצי הזית בימים ההם. "לא ארץ נוכרייה לקחנו, ולא ברכוש נוכרים מָשַׁלְנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה", השיב שמעון החשמונאי לשליחו של אנטיוכוס שדרש ממנו לוותר, להתקפל, לסגת. זה היה בימים ההם, וזה עכשיו, בזמן הזה.
לתגובות:
