בזמן האחרון אני מרגיש שלא סופרים אותי. זה מתחיל מדברים קטנים, כמו אנשים שנדחפים לפניי בתור ואם אני אוזר אומץ להעיר להם הם ממלמלים "סליחה, חשבתי שאתה סתם עומד פה". לנהגים שעוקפים אותי מימין אני כבר לא מתייחס, כי הם בכל מקרה בוהים בי כאילו אני אוויר. אולי אני באמת אוויר, זו יכולה להיות הסיבה לכך שלא סופרים אותי.
אם אני מאט קצת, או רחמנא ליצלן נותן זכות קדימה להולך רגל, כמעט תמיד יהיה מאחוריי מישהו שיצפצף לי. יותר נכון, יצפצף עליי. לא סופרים אותי, לכן צופרים לי. אם השכנים ברחוב לא מוצאים חנייה הם מחנים את המכוניות שלהם על המדרכה. ואם הם מוצאים חנייה, אז גם. המשטרה אומרת שהאכיפה באחריות העירייה, בעירייה אומרים שרק למשטרה מותר לאכוף. המדרכה חסומה? תעקוף. לא מזמן, כשחצוף אחד חנה ממש על הירידה למעבר החצייה התקשרנו למשטרה והם אפילו שלחו ניידת עם שוטר חביב שהסביר שאין מה לעשות. "איפה אתם רוצים שהוא יחנה?" תהה איש החוק.
לא סופרים אותנו, במיוחד אותי. כרטיס האשראי שלי עובר רק בניסיון השלישי, משקפי הקריאה תמיד נעלמים לי, החיישן של הרברס מצפצף לי גם כשאני נוסע קדימה. אף אחד לא הציע לי כרטיסי תדלוק תמורת הצבעה בקלפי, טראמפ לא מעדכן אותי מתי תהיה תקיפה באיראן, אפילו הטלפון שלי מתעלם ממני. יש לו פונקציה שאמורה לזהות את הפנים שלי ולפתוח את הנעילה, בפועל הוא מתבונן בי שעה ארוכה ואז כותב שהפנים שלי לא תואמות. כאילו שאני לא יודע את זה בעצמי. את הציור של הקוד שפותח את הטלפון אני אף פעם לא מצליח לשרטט בפעם הראשונה, הן בגלל שהנקודות על המסך כל הזמן זזות והן מפני שאני דביל. אפשר לפתוח את הנעילה גם באמצעות טביעת אצבע אבל למה שזה יעבוד, הטלפון הרי לא סופר אותי. במצב הזה בדרך כלל אני הולך לבקש עזרה מהבן שלי, הוא מסדר את זה תוך שלוש שניות והכול עובד חלק עד הפעם הבאה שאני מנסה. בגלל שהוא שונא אותי. הטלפון, לא הבן.
באין חסון ייפרע עם
לא סופרים אותי. פשוט לא. כשהייתי ילד לא ספרו אותי כשבחרו קבוצות לכדורגל, היום עושים בחירות לכנסת ועוד פעם לא סופרים אותי. החבורה של איזנקוט משתוקקת להקים קואליציה עם מי שמשתמטים משירות בשם התיאוקרטיה, עם מי שמשתמטים משירות בשם הדמוקרטיה ועם סתם מהללי מחבלים, רק את הקול שלי לא סופרים. וזה קטע, כי כשהמדינה צריכה אותי על מדים היא יודעת יפה מאוד לספור אותי, וגם את הילדים שלי. שניים מהם סיימו לא מזמן מאה ימי מילואים, השלישי יוצא בקרוב לשלושים יום שהוארכו כבר לשישים ועוד היד נטויה, אבל מי סופר. גם אותי גייסו בתחילת הקיץ עד ספטמבר, אחר כך האריכו לדצמבר, עכשיו כבר מדברים על פברואר ואף אחד לא שואל כמה כל הימ"מים האלה עולים למדינה. זה על חשבון הקופה הציבורית, אז לא סופרים.
אולי יעניין אתכם
הקופה הציבורית ואני מממנים בסכומי עתק גם את תא הגיד השיטור הזיבורי, שבטעות קוראים לו תאגיד השידור הציבורי כי הוא אמור לייצג את הציבור אבל בתכל'ס חוסם את הדיבור. הוא משדר תעמולה שמעודדת הקמת קואליציה עם תומכי טרור, חוסמי כבישים ונוכלים למיניהם, רק לא איתי. אם בטעות משתרבבת ללוח השידורים תוכנית עם חסון – סליחה, חזון – דואגים להעיף אותה כי לא סופרים אותנו, בטח לא אותי. אני לא נולדתי להיספר, רק לממן את גלי הפנסיות הגדלות של הרמטכ"ל ואת גלי צה"ל ואת גלי בהרב־מיארה, שעומדת כחומה בצורה כדי לסכל כל גל שעלול לגרום לכך שיספרו אותי.
במשך שנים אני מנסה להזהיר מקמפיינים נבזיים, ממומנים היטב, שמתחזים למאבקים חברתיים: פעם הפגנות נגד יוקר המחיה, פעם מחאה על השחיתות, פעם תביעה לשוויון בנטל. מה שתמיד עומד מאחורי הקמפיינים זה לא מחיר הקוטג', לא הון-שלטון ואפילו לא חוק הגיוס, מנוחתו עדן. רק הפלת המחנה הלאומי וביטול זכותו של הציבור להשפיע על המבצר היחיד שנותר לו. במערכות המשפט, הביטחון, האקדמיה והתקשורת הרי לא באמת סופרים אותנו.
לכל מי שמוכן לדבר איתי אני אומר שברגע שתהיה לשמאלנים הזדמנות הם יישאו את החרדים על כפיים וייתנו להם כל מה שיבקשו, ובלבד שיעזרו להם להפיל את אתם יודעים מי. הם יעדיפו ממשלה עם אויבי המדינה ומי שמייצגים ארגונים שמלכלכים על ישראל בעולם ללא הרף, ועוד יקראו לזה "ממשלה ציונית". אין דבר כזה "ברית משרתים", אותנו בכלל לא סופרים. ככה אני מנסה לצעוק ולהסביר ולשכנע, ובכל פעם מחדש האדם שעומד מולי מהנהן בראשו, שולח מבט עמוק ואומר: "אדוני, אתה מוכן בבקשה לעזוב את הצוואר שלי?"
עדיין מחכים לקולות החיילים
כולם סופרים את המבצעים של נובמבר, אני לא ברשימה גם בדצמבר. את הכסף סופרים במדרגות, אותי לא סופרים אפילו ביציאה מהבניין. כל מיני שנוררים באים לקבץ אצלנו נדבות בבית הכנסת, אם אני אבוא אליהם לא בטוח שיספרו אותי למניין. אני שקוף, אני רדוף, אני נולדתי לפני הספירה. ושרייבר בעברית זה סופר, מה שאומר שאני אולי סופר, אבל רוב האנשים שסביבי ממש לא.
לא סופרים אותי, והאמת היא שאני קצת יכול להבין אותם. אני לא חוסם כבישים, לא מעודד סרבנות, לא מתנפל על נבחרי ציבור ולא מרביץ לשוטרים, אז למה שמישהו יתייחס אליי. במדינה היהודית סופרים רק את מי שעושה רעש, זה הסיפור. בגלל זה ישראלים מדברים בקולי קולות, משמיעים מוזיקה רועשת באמצע הלילה, עושים בלגן. אפילו הקדוש ברוך הוא אמר ליעקב אבינו "ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא ייספר".
ואני, אני לא אוהב שצועקים. אני נאיבי, אני יודע, אבל משהו בתוכי בכל זאת מצפה שלא הכול ילך עקום, רק חלק. שאנשים יתחשבו קצת באישה בכיסא הגלגלים ובהורים עם עגלות הילדים ולא יחסמו את המדרכה. שהיועצת המשפטית לממשלה לא תחסום את שלטון החוק. שפוליטיקאים לא יחסמו את טובת המדינה רק כדי לנקום במישהו. שגדי איזנקוט לא יעמוד בבית הנשיא ויגיד בלי למצמץ שזה הזמן להפר התחייבויות. שיספרו גם אותנו. לא כל הזמן. מדי פעם.
בבחירות האלה, בגלל המילואים, הצבעתי בקלפי צבאית. כשיצאתי משם חלמתי בהקיץ איך במוצאי יום הבחירות מסתמן תיקו בין הגושים, ואז מגיעים קולות החיילים והפתק האחרון, הקול שלי, מכריע את הכף. ידעתי שזה לא מציאותי כי קול אחד לא באמת קובע, וכמו שאני מכיר את עצמי סולברג כבר ימצא את הדרך לא לספור את הקול שלי. אבל תמיד טוב לחלום קצת. בטח כשהמציאות עולה על כל דמיון.
בסוף הקול שלי באמת לא שינה שום דבר. למרות שחבר שמבין ברזי הבחירות אמר לי שאילו הייתי מצביע בקלפי אזרחית, היה לקול שלי משקל יותר גדול. "הקלפיות הרגילות מגיעות היישר לוועדת הבחירות", הוא הסביר לי בידענות, "המעטפות הכפולות עוברות כמה תחנות, רבות מהן פשוט נעלמות בדרך ולעולם לא נספרות".
אמרתי לכם, לא סופרים אותי.
לתגובות:
