קולות הפגנה סוערת עלו מהרדיו, ואחריהם דיבר קול גברי נעים על המחלוקות שקורעות אותנו, המסוכנות יותר מכל אויב חיצוני. "בואו נעצור, לפני שיהיה מאוחר מדי", התריע הקריין, והציע שנסכים על חוקה רזה, שתאחד אותנו, ותאפשר למדינה היקרה שלנו יציבות ושגשוג.
האידיוט השימושי שבתוכי הרים ראשו. הופתעתי. חשבתי שכבר גמרתי איתו, אבל מסתבר שגם אם תכתוש את הדתי־לאומי במכתשת, לא יסור ממנו האידיוט השימושי. התקווה בעיניו קוממה אותי. "מה?!", הוא אמר, "זה יכול להיות נפלא! כל כך קשה לי עם הזעם והשנאה, והכותרות המפחידות בעיתונים והפנים הקודרות של שדרני הטלוויזיה… פשוט נסכים כולנו על כללי משחק ועל יחסים ראויים בין הרשויות, ונחזור סוף סוף לשיח רגוע ולהתנהלות נורמלית".
נאנחתי. "אין גבול לתמימות שלך? למה אתה קונה כל לוקש?", שאלתי אותו. "אילו מחלוקות קורעות אותנו?! הציבור במדינת ישראל גילה כל כך הרבה אומץ ובגרות ונחישות, התמודד בגבורה בשדה הקרב ובעורף, הוכיח לכידות וסולידריות. זה לא ציבור קרוע! יציבות חסרה לך? הרי אנחנו חווים עכשיו יציבות מרשימה, אחרי שכמעט שכחנו שזה אפשרי. הלכנו חמש פעמים לבחירות בתוך פחות מארבע שנים, ואז קמה הממשלה הזאת, שעומדת איתן כבר שלוש שנים. הכינו בכל אויבינו מכות נאמנות, הברית עם ארצות הברית חזקה מאי פעם, הקואליציה הנוכחית שורדת למרות כל המתחים, מלוכדת סביב מכנה משותף אמיתי ועמוק, הכלכלה במצב טוב למרות שנתיים של מלחמה… בסך הכול, בהתחשב בכל הקשיים, אנחנו במצב לא רע בכלל. למה אתה קונה את ההבלים האלה?".
"בכל זאת", התעקש, "אפילו אם רק מיעוט קולני מעכיר פה את האווירה, כדאי להגיע להסכמה כדי להרגיע אותם. אלו אנשים בעלי אמצעים והשפעה, והם חשים מצוקה אמיתית!". לפעמים אין לי כוח אליו. "עכשיו אין לנו כללי משחק?", שאלתי. "אין לנו משטר? אין לנו חוקים שמגדירים רשויות וסמכויות? יש לנו, רק התוצאה לא מוצאת חן בעיניהם, ולכן הם מוכנים להשחית הכול. ואם ננצח אותם לפי כללי החוקה הרזה, אתה חושב שהם יקבלו את זה בשקט, כי זה לפי החוקה הרזה בהסכמה?! חוקה רזה מעניינת אותם? שלטון בלי מצרים מעניין אותם! ואתה בכל פעם מחדש מתמסר לאשליות האלה, ולא מבין שתכלית הכול היא לוודא שהרוב במדינה הזאת יהיה חסר כוח והשפעה".
הבעתו האומללה נגעה לליבי. פתאום הבנתי אותו. הביקורת של האליטות הישראליות הישנות מכאיבה לו, כמו ילד שהרמת הגבה של אביו או עיקום הפה של אימו מערערים אותו, ומעוררים בו חשש ואי־שקט. כל מילה שלהם מפעפעת בו כארס של עכנאי. הוא כבר יצא לדרך חדשה, צבר הישגים, אבל הוא רואה בצאצאיהם של מקימי המדינה את הוריו המטפוריים, וזעמם מרסק אותו. הוא לא רואה שזקנתם מביישת את בחרותם, שרק מעמדם כאדוני הארץ מעניין אותם? הוא לא מבין שלעולם לא ישלימו עם המציאות החדשה, שהם יילחמו עד הסוף כדי להשליט כאן את החילוניות האשכנזית העבשה שלהם? לא, הוא לא מבין. בגלל זה קוראים לו אידיוט. ולמה קוראים לו שימושי? בטח כבר הבנתם, ומי שעדיין לא, צריך רק לחכות לבחירות הקרובות.
אלפי אידיוטים שימושיים, בדיוק כמו שלי, יצעדו אז להצביע, כראוי לאזרחים הנאמנים והאכפתיים שהם. הם לא יצביעו לציונות הדתית כי סמוטריץ' חרד"לי, והם לא מוכנים שיקראו להם סמוטריצ'ים. הם לא יצביעו לעוצמה יהודית, כי בן גביר פשיסט. הם לא יצביעו למפלגה חרדית, כי נו, באמת… הם לא יצביעו לליכוד, כי זה קרה במשמרת שלהם, וגם כי ביבי כבר צריך ללכת. ואז הם יסתכלו הצידה, וייקחו פתק של "הרבעון הלאומי", "מילואימניקים ישרים", "הסכמת הרוב" או שקר כלשהו אחר, ישלשלו לקלפי, ויחזירו את השלטון אחר כבוד לבעליו האמיתיים. אז ודאי כבר תבינו כמה הם שימושיים ולמי.
