"בחרנו ללכת בדרך האמונה"

נדמה שאין מי שעצר את הנשימה עם הבשורה שעברה במהירות לפני כשבעה חודשים: אתיה ואיתן־דוד אליה נפצעו קשה בתאונת דרכים. זו לא הפעם הראשונה ששמה של אתיה התפרסם עם בשורה קשה אחרת: בעלה יהודה דימנטמן הי"ד נרצח בפיגוע סמוך לחומש לפני ארבע שנים בדיוק, בטבת התשפ"ב, והיא נותרה עם בנה הקטן, דוד.

עם נישואיה השניים לאיתן־דוד אליה היה נראה שהחיים נכנסו בחזרה למסלולם. בית, שגרה וזוג הורים אוהב לדוד הקטן. ענף שבור חזר לצמוח מחדש. אבל שום דבר לא הכין את המשפחה הצעירה לטלטלה נוספת עם תאונת הדרכים הקטלנית. מאז, יותר מחצי שנה שעם ישראל שותף פעיל בתפילות, מעשים טובים והשתדלות לרפואתו של איתן־דוד שעודנו פצוע פציעת ראש קשה מהתאונה.

הוריו של איתן־דוד, מי שמובילים מערכה רוחנית גדולה לרפואת בנם, הם הרב משה (58) והרבנית טובה (56), הורים לעשרה ילדים, ארבעה מתוכם נשואים, וסבים לנכדים כן ירבו. טובה יצאה לאחרונה לפנסיה מוקדמת אחרי 30 שנה בתחום החינוך במגוון תפקידים. בשש השנים האחרונות היא עומדת בראש מדרשה לבנות בפסגת זאב, ובמקביל היא שדכנית ומאמנת במדרשת בינת. "חלק מהעיסוקים קצת הצטמצמו כעת עם הטיפול באיתן־דוד", היא משתפת. בעלה, הרב משה, לימד בעבר בישיבה הגבוהה בבית אל והיה ראש המכינה המקומית, וב־15 השנים האחרונות הוא עוסק בייעוץ ומנהל קליניקה פרטית, "אבל כיום רובי ככולי עסוק בליווי של איתן־דוד". "לראות את איתן־דוד שהוא באופיו כזה אנרגטי, שובב, ועכשיו שוכב ולא מתקשר – זה אחד הדברים הקשים לחוות", נאנחת טובה. "אנחנו בתוך מסע". הטלפון של משה מונח סמוך אליו כל הזמן, בכוננות. "אם אני אצא לשיחה תוך כדי הריאיון זה בגלל עדכון מבית החולים. אני חייב לענות", הוא מתנצל והרגע הקטן הזה מעיד אולי על הנוכחות האינטנסיבית של פציעת בנם בחייהם.

מגדלים של אמונה

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 2 רק לצמוח יש

בנושא באנר מגזין 2 תורת אימך

מהחלון בביתם נשקף נוף פנורמי שחולש על גבול הרי שומרון בואכה בקעת הירדן. בשש השנים האחרונות משפחת אליה מתגוררת ביישוב מגדלים. "גרנו 25 שנה בבית אל", מספרת טובה, "שנינו ניהלנו שם מוסדות, והחלטנו באיזשהו שלב שאנחנו רוצים להיות עם אוכלוסייה יותר מגוונת, להתערבב עם עם ישראל. מצאנו פה נוף מקסים ונוף אנושי מהמם, אנשים חמים, ורצינו להיות שותפים בבנייה של המקום. ברוך ה' טוב לנו ברמה שאנחנו בונים פה", היא מספרת. "עם ישראל זו הזווית של אשתי, ארץ ישראל זו הזווית שלי", משה מחייך.

הם מעידים על ההתפתחות המואצת של האזור. כשהגיעו הם היו המשפחה ה־80 ונסעו בכביש גישה חשוך. כיום היישוב מונה יותר מ־200 משפחות, ובמקביל לקצב בנייה מדהים יש פריחה של כרמים, פיתוח סביבתי, הקמת חוות נוספות והתרחבות מסועפת. באופן אישי חשוב להם להיות מעורים חברתית, החל מקשר עם השכנים ועד שותפות בוועדות יישוביות. "אנחנו מאוד אוהבים לארח, עד הפציעה לא הייתה שבת שלא היו פה אורחים, ומשתדלים להיות פעילים. אבל בחצי השנה האחרונה זה ירד". "לא ירד", מתקן מיד משה, "עבר להיות משהו אחר". "נכון", טובה נענית, "ובעזרת ה' זה עוד יחזור".

טובה: "אצל הספרדים יש עניין לתת שם על מי שבחיים. כשאיתן־דוד נולד, משה רצה לקרוא לו על שם סבא דוד שהיה בחיים. ואצלנו האשכנזים נותנים על שם נספים בשואה. היה לי קשה לקרוא על שם מישהו שעדיין בחיים, והחלטנו ללכת לרב מרדכי אליהו זצ"ל, הרב שלנו. הרב אליהו אמר לנו: תוסיפו איתן, שיהיה איתן־דוד. אנחנו מרגישים שהרב ראה למרחוק, לתת לו כוח".

טובה צוללת לראשיתו של הקשר הזוגי של בנה עם רעייתו אתיה, ולחלקה הלא מבוטל בתוכו. "איתן־דוד יצא לשידוכים החל מגיל 21. הוא חיפש מישהי שעברה משהו, שיש לה התמודדות בחיים. יום אחד ראיתי סרטון של אולפני אתרוג שהוציאו לזכרו של יהודה דימנטמן הי"ד. בכיתי, התרגשתי, וכשראיתי את אתיה אמרתי: זאת הכלה של הבן שלי. בשניהם יש תכונות משותפות של אצילות ורגישות לזולת ויחד עם זאת עמידה איתנה על עקרונות. דמויות של דוד המלך".

טובה קצת חששה להציע לבנה ישירות הצעת שידוך של אלמנה עם ילד, ולכן פנתה לרב דודי דודקביץ, רבו של איתן־דוד בישיבה ביצהר, שהכיר גם את אתיה. הרב הבטיח לדבר איתו בלי להסגיר את מקור הרעיון. אחרי הרתיעה הראשונית והסתייגות מצידו, עם הזמן הוא התרכך ומשהו בו נפתח להצעה. רק אחרי חודש של דייטים, טובה סיפרה לו שהרעיון היה שלה. "הם בנו את הבית שלהם בצורה מאוד רצינית. משה ליווה אותם, זה התחום החזק שלו. פרק ב' זו בנייה שלא תמיד פשוטה. הם התייעצו הרבה עם משה", היא משתפת באתגר.

אם עד המלחמה היה די נדיר שרווק יתחתן עם אלמנה עם ילד, אזי היום מדובר כבר במקרה שכיח יותר. בתחילת המלחמה הם הלכו לנחם אלמנות שישבו שבעה, ואתיה הייתה פותחת פתח לאלמנה ואומרת: "כשתצטרכי אותי אני פה". רק אחרי הפציעה ההורים הבינו מכמה זוגות שהם העזו לעשות את הצעד העדין והמורכב הזה בזכותם. אתיה ליוותה אלמנות, איתן־דוד ליווה את הגברים. "הם לקחו על עצמם ללוות זוגות כאלה. הם פרצו דרך. הם מיוחדים. הם במדרגה מיוחדת. כל דבר עד הסוף, במידות, בחזון, בשליחות. עם כל דבר הם הלכו עד הסוף".

איתן־דוד ואתיה נישאו בקיץ שלפני המלחמה, ומיד הבית שלהם נצבע בגוון לאומי. "איתן־דוד הוא איש של עם ישראל, מה שמניע אותו היו המילים שלו 'אני חי את הדופק של עם ישראל'. כשפרצה המלחמה הוא פתח קבוצה משפחתית בשם 'מחוברים לעם ישראל'. הוא טען שאנחנו ישנים בעמידה, ולא משנה כל מה שעשינו. הוא העלה משימות, שמות לתפילה, התנדבויות, רק שלא נישן. אחרי שהוא נפצע צחקנו שהוא ישן וכל עם ישראל מחובר בשבילו. גם אתיה מרגישה שבגלל שהוא טיפוס שלוקח על עצמו את עם ישראל, אולי גם עכשיו הוא לוקח על עצמו את עם ישראל שמתרומם בזכותו", אומרת טובה במבט מהורהר.

לפני שבעה חודשים הזוג השתתף בחתונה משפחתית. במהלך החתונה איתן־דוד שיתף את אימו שהוא רוצה לערוך למחרת יום הולדת ארבע לדוד הקטן. "הוא מאוד מסור אליו. יש ביניהם אהבה והתמסרות גדולה", הם מספרים על הקשר. "דוד ילד ג'ינג'י מתוק, לאכול אותו. נכנס לנו ממש ללב. הוא לגמרי חלק מהמשפחה ומכל הנכדים". משה אף מעיד שאיתן־דוד אמר לו: "קיבלתי על עצמי משימה שהוא יהיה הג'ינג'י הכי שמח בשומרון".

במהלך החתונה הם רקדו והשתוללו יחד, דוד ישב ארבע שעות על הכתפיים של איתן־דוד. למחרת החתונה, ביום שלישי, התקיימה מסיבת יום הולדת שמחה וחגיגית בבית ההורים במגדלים, והזוג הצעיר ודוד יצאו ב־23:30 הביתה ליצהר.  "20 דקות אחר כך הטלפון שלי מצלצל", משה משחזר את רגעי האימה. "אני עייף ואני לא עונה. אחרי שלושה צלצולים אני מבין שזה ממד"א ואני עונה. אני מבין שהייתה תאונה ושאני צריך לבוא. מכיוון שגם אני כונן מד"א שאלתי מה המצב, אמרו לי: דוד בסדר, אתיה קשה, איתן־דוד במצב עוד יותר קשה. הודענו מיד לכל הילדים. הילדים הבינו שזה אירוע חמור. לא ידענו לאן זה הולך".

טובה: "בבוקר משה אומר לי שהרופא טוען שזה סיפור של שעות ושכדאי לקרוא לכולם. אבל משה עצמו טען שאין לרופא זכות לומר את זה וברור שאיתן־דוד יצא מזה, ואמר לי: תבחרי למי להאמין. בחרתי להאמין למשה. נכנסתי לחדר צדדי ואמרתי לקדוש ברוך הוא: יש פה סיפור של אלמנה. כתבת בתורה שלך שלא מענים אלמנה ויתום – אני מבקשת שבשבילה תחזיר אותו לאתיה. צעקתי ובכיתי: זה מה שאתה אומר, אתה חייב לעשות את זה. הוצאתי את עצמי מהסיפור, לא כי זה הבן שלי, בשבילה. למענה".

משה: "היה דיון עם הרופא אם יש טעם לנתח או לא. אמרתי לו: לא קיבלת רשות לנבא, קיבלת רשות לרפא. זה היה רגע קשוח מאוד, ואז היה ברור שאנחנו הולכים קדימה לראות את ישועת ה'. ומשם יצאנו לשליחות גדולה".

גם אתיה הייתה בשלב מסוים בסכנת חיים, אבל ברוך ה' החלימה ועברה עם בנה דוד לגור במגדלים. "אנחנו יחד בסיפור הזה", ההורים שבים ואומרים. לאורך כל הריאיון מרגש לראות את האכפתיות שלהם מהכלה, ואת השמירה על כבודה ופרטיותה.

אבי אבות האופטימיות

"מאז התאונה נוספה לי קומה חדשה בקשר עם אלוקים, וזו קומת הביטחון. זה כבר לא רק אמונה. ביטחון זה לסמוך על ה' במסע שהוא מעביר אותי. מסע מדויק שהוא לטובתי ומוציא ממני כוחות אחרים, ולגדול מזה, באופטימיות. זה הסיפור החדש. כשמופיעה התמודדות יש כמה דרכים להתמודד, והאדם בוחר איך לעשות את זה. אנחנו בחרנו ללכת בדרך אמונה. משה מוביל את זה בבית, ללכת באמונה ובאופטימיות ובידיעה שיהיה טוב. אנחנו בשביל שיש בו אולי גם צער, עליות וירידות, אבל אין בו עצב. זו דרך העולה".

המסע של משפחת אליה נע כל הזמן על הציר הרוחני ועל הציר הרפואי. אני מתעניינת ושואלת מה שלומו של איתן־דוד כעת. "הוא מאושפז במחלקת שיקום נשימתי", מעדכן משה. "בימים האחרונים התחיל לנשום עצמאית. מגיב לכאב, רואה, שומע, אבל לא עדיין מגיב לתקשורת לוגית. בעזרת ה' זו תהיה הישועה, בוא תבוא", אומר האב.

"משה הוא אבי אבות האופטימיות", טובה מחייכת, "הוא החדיר את זה למשפחה שלנו כבר שנים. בשיחות שאני מעבירה אני מדברת על אמונה בדרך. מקובל לומר שיש אור בקצה המנהרה, וכשנביט לאחור נראה כמה גדלנו ומה המתנות שקיבלנו מזה. בתור משפחה אנחנו משתדלים להדליק את האור שבתוך המנהרה, בין הסלעים והאין מוצא. לא רק לחכות לסוף המנהרה. אנחנו מתאמצים על זה. זאת עבודה. הרגשנו את הדלקת האור הזאת בבילינסון. בהתחלה גם איתן־דוד וגם אתיה היו בטיפול נמרץ, ועם ישראל עטף אותנו באהבה שאי אפשר לתאר אותה. המונים שהגיעו עם חיבוקים, תפילות, מרקים, סיימו ספרי תהילים".

טובה מספרת שלא כל מי שנמצא בטיפול נמרץ זוכה להרגיש כל כך עטוף, והם ישבו במסדרונות טיפול נמרץ ליד אנשים מיואשים שבבת אחת מסלול חייהם השתנה עם אבחנה קשה. משה היה יושב איתם, מנחם, מעודד, משתדל לחזק אותם ולהדליק בהם תקווה ואור. משה: "יש השגחה בעולם, ואנחנו באותו הרגע היינו שם. ישב שם בעל שהרופאים אומרים לו שאשתו תמות בתוך כמה שעות. אנחנו פוגשים אותו בזמן הזה של האין מוצא. גם אנחנו הגענו לשם כמה דקות קודם. גם אנחנו לא יודעים לאן זה הולך, אבל אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לבחור איך לנהל את האירוע הזה. אנחנו לא שולטים בתוצאה, אבל משתדלים לא להיות מנוהלים. זה נותן המון תקווה", הוא מסביר את הרציונל. "לגבי הזוג ההוא, בתוך שעתיים אשתו יצאה מכלל סכנה. כנהג אמבולנס הבנתי שיש דברים שיכולים להיות סופניים, אבל כל מה שהרופא אומר זה סימן קריאה? ממש לא. הוא יכול לומר מה הוא רואה ומה הסטטיסטיקה להבנתו, אבל לקבוע מה יהיה? במיוחד במקרה שלנו שמבחינה מדעית המוח יכול לשקם את עצמו פי כמה מכל איבר אחר. השאלה היא אם אתה נקבר מתחת לסימן הקריאה שאמרו לך, או שאתה שם סימן שאלה ומתפלל למשוך ישועה מעל ומעבר גדר הטבע. יש תפילה בעולם".

את השהות שלהם בבילינסון הם חוו כהשגחה פרטית שזימנה מפגשים מרגשים. טובה נזכרת במשפחה של לוחם פצוע ששהתה לצידם. "משפחה מאוד שמאלנית ומרוחקת, מנוכרים ממש, ראו אותנו ועקצו אותנו עם אמירות קשות על הדתיים והמתגייסים, וזלזלו בתפילות ובתהילים, כיבוש, ולמה אנחנו בשומרון. אבל עם הזמן המשותף בחדר משפחות הקרח נשבר ומשהו נפתח, ברמה שכשעזבנו ועברנו לתל השומר הם ביקשו ממשה לברך אותם וללמד אותם מה אומרים בתפילה, ועד היום אחד מבני המשפחה מתקשר למשה כדי לשאוב ממנו עידוד".

געגוע לאח שנושאים אליו עיניים

ערב התאונה משה וטובה היו בפתחם של משימות ופרויקטים גדולים בחייהם. מכורח הנסיבות הכול קפא במקום. "באותה נקודה הבנו שמי אמר שהשליחות שלנו היא מה שאנחנו תכננו", מספרת טובה. "כמו שהרבי מלובביץ' אמר: אין בן אדם תקוע. איפה שאתה נמצא שם יש אור שאתה צריך להאיר. במהלך המלחמה עם איראן יצאנו מבית החולים שיבא, ובדיוק התחילה אזעקה ונדחסנו במרחב מוגן. באותה תקופה היה יום ההולדת של איתן־דוד, עשינו התרמת מעשים טובים ליוהם ההולדת ה־28 שלו. רצינו להגיע ל־28 אלף קבלות טובות, ובסוף הגענו ליותר מ־50 אלף מעשים טובים וקבלות טובות. זה היה מדהים. אז באותו מרחב מוגן ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי לנוכחים על המיזם למעשים טובים, והם עצמם התחילו לקבל קבלות טובות. לבקר את ההורים זה נחשב? להשלים עם חבר? אין לך אדם שאין לו מקום ושעה. בכל מקום אפשר להפיץ אור".

סיפור דומה קרה עם מיזם ספונטני של הפרשות חלה שהחל ביום חמישי בצהריים. אם הייתה התלבטות אם יצליחו בכלל להגיע ל־50 הפרשות, בסופו של דבר הם חצו את האלף בארץ ובעולם. "יש כאן צמיחה כלל־ישראלית שקרתה בעקבות המקרה הזה", מציין משה. "אירוע קורה לאדם פרטי, עכשיו השאלה מה הוא עושה איתו, האם נשאר שם בארבע אמות או מצמיח את עצמו כדי להורות דרך לרבים. היה לנו פשוט שלשם אנחנו הולכים. טבענו משפט: 'אל תאמין למה שאתה רואה. תראה את מה שאתה מאמין'. והאמנו שזו הולכת להיות דרך לרבים. השלב הבא הוא לראות מה הקומה הבאה. הביטחון הוא שאפשר להזמין ישועה מעל ומעבר לכל דמיון".

תוך כדי שיחה הם מצביעים על תמונה משפחתית גדולה שהם צילמו על חוף הים. "הילדים מתגעגעים לאח הזה שהם נושאים אליו עיניים. ישבנו בחוף המשפחה הגרעינית שלנו, וכל אחד שיתף איפה הוא נמצא ואיפה הפציעה של איתן־דוד תופסת אותו. כשיש אתגר משפחתי, כמו ילד שצריך טיפול רפואי אינטנסיבי וממושך, ילד ששואב תשומת לב או ילד בעל צרכים מיוחדים – אז נכון שיש סיפור מרכזי, אבל אסור לשכוח שיש כאן עוד ילדים. צריך לא לשכוח את שאר בני המשפחה. יש פה עוד ילדים שצריכים את אבא ואמא, וחייבים למצוא עוגנים ואוזן קשבת לילדים האחרים".

אתיה, שעוברת תהליך שיקום בעצמה, גרה כאמור גם היא במגדלים. "אתיה גרה לידנו. היא הבת שלנו, היא אור גדול, ויש לה המון אמונה. היא זאת שמחזקת אותנו. אנחנו הולכות כל בנות המשפחה יחד לפילאטיס משותף. חשוב למצוא עוגנים ויחד משפחתי. צריך הרבה יחד. יש לנו כלל: בתוך החדר של איתן־דוד מדברים רק משפטים חיוביים, אנרגיה חיובית, ניגונים, שירה. יש תורנות של לימוד ושל מוזיקה. אנשים מגיעים לעשות שם את החברותא שלהם. זו לא בחירה טקטית, זו בחירה מהותית. כי זה מה שהוא היה הכי רוצה. אם הוא היה קם עכשיו ואומר משפט אחד, מה הוא היה אומר? תודה ששמרתם על אתיה, תודה ששימחתם את דוד. אז אם זה מה שהוא הכי רוצה – זה מה שאנחנו עושים", היא פוסקת.

טובה מתארת את האתגר היומיומי: "קרה שהרופא בדק אותו ועשה פרצופים מייאשים. הייתי שם לבד בחדר. התקשרתי למשה בוכה, ואמרתי לו שהרופא משדר שאין תקווה. ומשה שאל אותי: מי זה שמשדר שאין תקווה? הוא הרי לא קובע כלום. הרופאים הם שליחים מאוד נאמנים ומסורים, באמת, אין לי מילים על הצוות הרפואי, אבל הם לא מחליטים כלום על המסע שלנו. כשעשיתי את השינוי הזה בראש, הבנתי שאמונה זה לדעת שיש אלוקים, וביטחון זו הוודאות שהוא מוביל אותך בטוב ובאור". כשאני תוהה בקול אם אין להם חשש לשבר, כי התוכנית האלוקית היא לא תמיד תוכנית כבקשתך, למשה אין אפילו צל צילו של סדק. "בחלק שלי אין אולי ואין ספק. האמונה היהודית מתחילה מוודאות. המחויבות שלי היא לצפות לישועה", הוא אומר נחרצות. "רופאים הם לא סימן קריאה. כל עוד זה לא בלתי הפיך יש לנו את כל המרחב להאמין בטוב".

כשהם מדברים על דוד הקטן, משה מסכם בעיניים נוצצות: "לדוד יש אבא בשמיים, ה'. יש לו עוד אבא בשמיים, יהודה הי"ד, ויש לו עוד אבא, איתן־דוד שחייב להישאר כאן בארץ. כמה ישועה תהיה. אין אפשרות אחרת".