עוקד והנעקד

איתן מור משדר עדינות וביישנות. על אף שעבר תקופה קשה וטראומטית של חטיפה ושבי, הוא מקרין דווקא תמימות ורוגע. אני מראיינת את איתן ואת אביו צביקה לרגל צאת ספרם המשותף 'עקידה' בהוצאת סלע מאיר. איתן אינו מרבה במילים, ואת חוויותיו הוא מתאר בצורה מתומצתת מאוד, ולכן מפתיע לשמוע שהוא מעביר הרצאות רבות על החטיפה ועל תקופת השבי בפני קהלים מגוונים.

"בהרצאות אני מספר את הסיפור שלי בצורה שגורמת לקהל להיכנס איתי לתוך המסע שעברתי", הוא אומר. "ההרצאה מלווה במצגת עם תמונות וסרטונים שצה"ל השיג מעזה, והיא מעבירה את הקהל חוויה שדרכה הם עוברים איתי מסע ואני מנסה להסביר להם מה עבר עליי. אלה סיפורים שהוליווד הייתה מתקשה להמציא", הוא מחייך.

צה"ל נתן לך סרטונים שלא פורסמו לציבור הרחב?

"כן. יש סרטון אחד שאני מראה בהרצאה שהצבא מצא כשנכנס לבית החולים שיפא בפעם הראשונה. בין החומרים היה דיסק און קי עם סרטונים שמחבלי החמאס צילמו אותי לצורכי משא ומתן".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת הדס צורי תערוכת יחיד

עוד מאת הדס צורי המטרה: מועלם

עקדה למען עם ישראל

שם הספר נושא משמעות כבדה מאוד. מדוע בחרתם בו?

"בחרנו בשם עקדה ולא בשם הקרבה כדי לבטא את המציאות שבה כולנו כאן עוקדים את ילדינו כדי לחיות בארץ ישראל", אומר צביקה. "רובנו המוחלט רק עוקד את הילדים, ורק חלק קטן מאיתנו גם מקריב. העקדה היא המוכנות שלנו לקחת את הסיכון. אנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא גם בזמן מלחמה וקרבות בעזה ובלבנון, ואנחנו יודעים שאולי הם לא ישובו. כלומר, אנחנו ממש עוקדים את ילדינו כדי שעם ישראל יחיה, בשביל הדורות הבאים. המטרה של הספר היא להעמיד את הקורא הישראלי מול העקדה, לתת מילים לאינטואיציות הבריאות של כל אחד מאיתנו, שמרגיש שחייבים לעשות את זה כי אחרת לא נוכל לחיות כאן".

במהלך התקופה שבה איתן היה חטוף, הרגשת שאתה מוכן להקריב אותו בשביל המטרות שהרגע ציינת?

"לא חשבתי לרגע אחד שאני מקריב או עוקד את הבן שלי בדרך שבה בחרתי להתבטא", הוא אומר, "להפך, חשבתי שאני עושה את המעשה שהכי יקרב את החזרה שלו. היכולת שלנו ללחוץ על האויב והמוכנות שלנו לקחת סיכון היא מה שבסוף החזיר לנו את החטופים. כשהגענו לעיר עזה במאמץ צבאי גדול וגם תוך כדי סיכון החטופים, חמאס הבין שאנחנו הולכים בכל הכוח וזה גרם לו לוותר על הנשק האסטרטגי שלו, שהיה החטופים החיים הנותרים". יחד עם זאת הוא אומר שבמהלך תקופת השבי הוא בחן כל הזמן האם הדרך שאליה דחף היא הדרך הנכונה: "התייעצתי המון עם לשעברים בעלי ראייה לאומית כדי להיות בטוח שאני עושה את הדברים הנכונים, לעם ישראל ולחטופים".

איתן, האם הרגשת בשלב כלשהו שעוקדים או מקריבים אותך?

"הלחץ הצבאי היה הדרך הנכונה, בעוד אנשים אחרים דחפו לפעול בדרך של הפגנות ולחץ על הממשלה", אומר איתן. "זו גם הייתה דעת חמאס בעניין, הם אמרו שההפגנות עזרו להם". הוא מספר על חקירה שעבר, שבה הורידו אותו בחורף למנהרה ושאלו אותו האם הוא מכיר אנשים מהשייטת, מסיירות, אנשי שב"כ וכדומה, וביקשו שיסמן היכן יש בסיסים של צה"ל. "לא עניתי להם, ואז הם שאלו אותי איך אפשר לגרום לכך שיבואו יותר אנשים להפגנות". הוא מחזק את דברי אביו ואומר כי "כל הורה ששולח את הבן שלו לקרב כאילו מכריז על עקדה. רק ככה נוכל להישאר בארץ".

בסיפור העקדה אומרים המפרשים שיצחק ידע שאביו מתכנן להעלותו לעולה, ובכל זאת הצטרף אליו. האם במהלך השבי זו הייתה גם התודעה שלך?

"אני מסכים לגמרי עם הדרך שאבא שלי בחר בה, וגם בעזה הבנתי שזה מה שצריך לעשות. גם כשעלו בי מחשבות שהלוואי שיעשו כבר עסקה כלשהי ויוציאו אותי מפה ולא משנה איך, רגע אחרי זה חשבתי על האחיות הקטנות שלי ועל מה יקרה אם אני אשתחרר אבל אולי הן יצטרכו לשבת פה כי זו הרי תהיה השיטה של החמאס, להמשיך לחטוף אזרחים. אמרתי לעצמי שאני מעדיף להיות פה במקומן".

סטנד־אפ לחוטפים

צביקה, מה למדת על איתן במהלך הכתיבה של הספר שלא ידעת קודם?

"במהלך הכתיבה איתן נזכר בעוד ועוד מקרים שבהם הוא היה ממש בסכנת מוות, ואלה דברים שאני לא ידעתי", אומר צביקה, "אבל בעיקר למדתי על היכולת שלו להיות עם חוש הומור גם בתוך השבי. הוא היה עושה סטנד־אפ לשובים שלו והיה מצליח גם להרגיע את עצמו, וזו באמת יכולת נפשית־רגשית גבוהה מאוד שלא ידעתי שיש לו".

בתקופה שבה בנו היה חטוף, עמד צביקה מור בעמידה איתנה כנגד קריאות בלתי פוסקות ברוח "את כולם עכשיו". הוא ספג ביקורת קשה, גם ממשפחות חטופים אחרות ומאנשי תקשורת בולטים, על בחירתו להתנגד לעסקאות מופקרות. אני שואלת אותו אם נשארו לו משקעים כלפי האנשים הללו, והוא עונה שלא: "הבנתי שאני אויב של החשיבה האינדיבידואליסטית והפרוגרסיבית שרואה בפרט את חזות הכול. זו תפיסה שלא מכירה במדינת לאום או בקיום של עמים, ואני התייצבתי כנגדה. אני חושב שזה דווקא חיזק אותי, כי הבנתי שאני עושה את הדבר הנכון בשביל עם ישראל ובשביל מדינת ישראל".

בספר אתה מספר גם על הקונפליקטים שהיו לך בינך לבין עצמך. כלפי חוץ הפגנת עמידה תקיפה, אבל בפנים היה לך קשה מאוד.

"כשאיתן היה בשבי הרגשתי מאוד סוער וכואב", הוא אומר בכנות. "ידעתי שמענים את הבן שלי והיה לי קשה מאוד להחזיק את עצמי, את אשתי והילדים, להחזיק את סבא וסבתא, האחים שלי וכל המשפחה המורחבת. ידעתי שכולם מסתכלים עליי ומחפשים לשאוב ממני כוח, אבל בפנים הייתי מאוד נסער וגם בכיתי לא מעט". כלפי חוץ הוא גם הקפיד להקרין כוח לעם ישראל וללוחמים. "קיבלתי המון הודעות מחיילים וממשפחות של לוחמים שאמרו שאני מחזק אותם ועודדו אותי להמשיך. ידעתי שאנחנו בזמן מלחמה ושאני חייב להיות הכי חזק, כי אם אני למרות מצבי מצליח להיות חזק אז בוודאי שזה יחזק אנשים אחרים".

איתן, איך העברת את הזמן הארוך של השבי?

"ניסיתי לא לחשוב על מתי או איך אני אצא מזה. בתחילת המלחמה חשבתי על זה הרבה, אבל בשלב מאוחר יותר פשוט השלמתי עם זה שאני אמות שם, או שאצא אחרי הרבה שנים. שכחתי מהחיים בארץ ומהמציאות בישראל וזה עזר לי בהתמודדות". מור למד לדבר, לקרוא ולכתוב בערבית: "למדתי ערבית בצורה טובה מאוד, למדתי גם לקרוא ולכתוב, הייתי קורא ספרים בערבית ופשוט הייתי כל כולי בעזה, בסוג של השלמה עם המצב".

למה החלטת ללמוד ערבית?

"קודם כול, משעמם שם בטירוף", הוא אומר. "היו נועלים אותי בחדר כל היממה ופתחו את הדלת רק לצורך שירותים. היו תקופות שהייתי בחדר 24 שעות במשך חודשים, הייתי שוכב על המזרן וחושב על כל הדברים בעולם. ואז החלטתי לנסות ללמוד את השפה, שלפחות אצא מפה עם שפה. בשלב מאוחר יותר הבנתי שבשבילי ערבית היא לא רק שפה אלא היא כלי להישרדות".

באיזה אופן?

"המחבלים היו רואים אל־ג'זירה בטלוויזיה ומדברים ביניהם. אם בהתחלה הייתי בחוסר אונים מוחלט ופחדתי רק לשמוע אותם מדברים, מאוחר יותר, כשידעתי לדבר במבטא טוב והבנתי כמעט הכול, פתאום שמעתי אל־ג'זירה או רדיו ואת השיחות ביניהם והבנתי הכול! ידעתי איפה צה"ל נמצא, איפה הוא תוקף, מאיפה הוא נכנס. זה נתן לי תחושת ודאות ובהירות. הבנתי את השיחות של המחבלים וגם יכולתי לדבר איתם".

המחבלים לימדו אותך את השפה?

"בתחילת המלחמה היה איתי מחבל שדיבר אנגלית, אז הייתי מצביע לו על עצמים שונים ושואל איך אומרים בערבית מילים כמו תקרה, חלון, כיסא ושיננתי את זה שוב ושוב. לפעמים הביאו לי מחברת, והייתי כותב לעצמי אוצר מילים באותיות עבריות או אנגליות. אחרי תשעה חודשים, היה מחבל בשם חליל שישבתי איתו בדירה באזור זייתון בדרום העיר עזה, וביקשתי ממנו שילמד אותי לכתוב בערבית. הוא ממש עשה לי בית ספר ולימד אותי איך מחברים אותיות מצד ימין, מצד שמאל, מהאמצע, אילו מילים ואותיות לא מחברים, עד שהכתב שלי נהיה יותר יפה מהכתב של כל המחבלים ששמרו עליי".

כשהוחזק בבתים של משפחות, היה איתן לוקח חוברות לימוד משומשות של תלמידי בית ספר, מוחק את התשובות שהילדים כתבו לפניו וממלא בעצמו את התשובות לצורך למידה. "כשהמחבלים קלטו שאני מדבר במבטא טוב ומבין בדיחות בסלנג שלהם, נהיה להם יותר כיף לדבר איתי ולפעמים הם היו מוציאים אותי מהחדר ואומרים לי: שב, תספר בדיחה". לאיתן יש חוש הומור מפותח והוא מרבה להשתמש בו, מה שגרם לו להתחבב על חלק משוביו: "יש פתגם בערבית שאומר: ברגע שתדבר עם אדם בשפה שהוא מבין – זה ייכנס לו לראש. ברגע שתדבר איתו בשפה שלו – זה ייכנס לו ללב", הוא מחייך. "כיום אני מגדיר את עצמי חצי אשכנזי וחצי ערבי, אני מבין את השפה ומרגיש בטוח להסתובב במקומות שישראלים אחרים לא מעיזים".

בתקופת השבי הארוכה הוא היה בכ־40 מקומות שונים ברצועה, רוב הזמן הוחזק בבתים ובחלק מהזמן שהה במנהרות. "זה היה סבל נוראי", הוא מעיד. "בתחילת המלחמה הייתי מתלונן כל הזמן ביני לבין עצמי, והיה הרבה על מה: ירדתי 14 קילו כי לא היה כמעט אוכל, ואם הייתי עומד הייתי מקבל סחרחורת ורואה שחור. היינו מקבלים צלוחית חד־פעמית קטנה עם קצת אורז, חומוס ולימון, ולפעמים רק פעם ב־24 שעות. הקטע הכי קשה ברעב זה לסיים את הארוחה הקטנה ולדעת שיש לך עוד 24 שעות עד שתקבל עוד אחת כזאת. שהיתי בתנאים קשים, ספגתי לפעמים מכות ואפילו חישמלו אותי, אבל אז הבנתי שלהתלונן זה מחליש אותי. החלטתי שאני לא מתלונן יותר, לא משנה מה, ומקבל את המצב כמו שהוא. גיליתי שזה מחזק אותי, אז גם התחלתי להגיד תודה על מה שכן היה לי. הייתי אומר תודה על צלוחית האורז שקיבלתי, אמרתי לעצמי שיכול להיות שיש אנשים אחרים שלא קיבלו. עבדתי על עצמי והאמנתי לזה, הייתי אומר תודה אפילו על רגעים קשים וזה הפך אותי להרבה יותר חזק מנטלית".

על מה חושבים בשבי

ההתמודדות הקשה ביותר של איתן לא הייתה עם המכות או עם הרעב, אלא עם הפחד מההפצצות של חיל האוויר: "המכות לא היו בתדירות כל כך גבוהה, וגם כשהיו מכות זה לא הפריע לי כמו חוסר הידיעה הגדול והקרבה התמידית למוות. בהתחלה חשבתי שהפחד העיקרי שלי יהיה מהמחבלים, אבל הפחד הכי גדול שלי היה מההפצצות של חיל האוויר, מהטילים. בשלב כלשהו, מרוב הפחד מהטילים גירדתי את הגבה עד שלא הייתה לי גבה שמאלית".

הוחזקת בבתים של משפחות. האם בני הבית ידעו שאתה חטוף?

"הילדים חשבו שאני חמאסניק כמו השומרים שלי, כי כולנו היינו סגורים בחדר, והילדים ידעו שהחמאסניקים מתחבאים שם מהצבא. בשבילם החמאסניקים הם גיבורים".

היה שם מישהו שהראה אנושיות כלפיך?

"לא הרבה, אבל היו גילויי אנושיות נדירים", הוא אומר. "פעם אחת כאבה לי מאוד הבטן מאיזה וירוס. אחד המחבלים הכין לי כוס תה ואמר: 'קח, זה יעזור לך לבטן'. יש להם אנושיות, אבל יש להם אידאולוגיה שמניעה אותם וסותרת את כל האנושיות הזאת. אף פעם לא שכחתי מה הם היו עושים לי אם רק היו מקבלים פקודה. כשישבתי עם אותם מחבלים לפעמים גם חצי שנה באותו מקום, נוצר חיבור: הם ידעו עליי הכול, הייתי מדבר איתם על המשפחה שלי, היינו מספרים בדיחות ואפילו הייתי עושה להם תספורות לפעמים. אבל אחר כך הם היו מרעיבים אותנו, הולכים לחדר השני ואוכלים שם ארוחה גדולה ולנו זורקים משהו קטן כחלק מההתעללות".

ההרעבה הייתה לעיתים חלק מההתעללות, אבל לפעמים פשוט לא היה הרבה אוכל במנהרה: "היה מסובך לרדת ולעלות בזמן מלחמה, אז המחבלים העדיפו לשמור את האוכל לעצמם ולתת לנו את המינימום הנדרש כדי להישאר בחיים. לפעמים גם שהינו באוהלים ומניעת האוכל הייתה כדי להמעיט את הצורך ביציאה לשירותים".

בספר איתן מספר על הקשר המיוחד שרקם עם זיו ברמן מכפר עזה, שאיתו שהה חלק מהזמן בשבי. חטופים נוספים שהוחזק איתם היו גלי ברמן, מתן אנגרסט ועומרי מירן.

"התחברתי מאוד לזיו", הוא אומר. "אומנם הוא בא מקיבוץ שמאלני ואני ימני מקריית ארבע, אבל התחברנו מאוד כי זיוי הוא אחלה גבר ויש לנו דברים משותפים. היינו יושבים ומדברים על מה אנחנו אוהבים לעשות ומה נעשה כשנשתחרר, כמו ללכת לאכול שווארמה ולהזמין בפיצה האט את הפיצה עם החלק הקשה שממולא בגבינה ולטבול אותו בנוטלה. אלה מחשבות של רגעים קשים", הוא אומר בחיוך כשהוא לוגם מהאספרסו ומזמין כריך מפנק. "בשלב מסוים שמתי לעצמי גבול והחלטתי לא לדבר על אוכל כי זה מחליש".

הצלחת?

"ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, כמו למשל סבתא שלי, אבל כל מה שעלה לי בקשר אליה או בקשר לאמא שלי היה האוכל שהן מכינות", הוא אומר בחוש ההומור שלו. "אחרי השבי אני לוקח את החיים יותר בקלות, יודע להעריך הרבה דברים שפעם היו מובנים מאליהם, כמו אוכל למשל".

איך אתה משקם את עצמך ממה שעברת?

"הרבה בעזרת ספורט, חוזר לעשות דברים שאני אוהב, ומנסה להעז יותר בכל תחומי החיים, לחוות דברים חדשים. אני גם מנסה לעזור לאנשים דרך מה שעברתי, כי חשוב להבין שתמיד יהיו סיטואציות קשות בחיים והדרך הכי טובה להתמודד איתן היא לא להתלונן ולא להיות קורבן לסיטואציה, אלא לעשות את הטוב ביותר שאפשר במצב נתון".

מה היה הכי חסר לך בתקופה של השבי?

"להיות עם אנשים שבאמת אוהבים אותי, להרגיש אהוב ומוגן וכמובן להיות אדם חופשי. במהלך השבי דאגתי למשפחה, חששתי שהם יתמוטטו או שהבית ייפגע, ושמחתי מאוד כשגיליתי שהם היו חזקים לאורך כל הדרך".

צביקה, איך עשיתם את זה?

"אני חושב שעצם היותי אדם מאמין נתן לי את הכוחות להתמודד עם הגיהינום שעברנו. לאורך המלחמה התבוננתי על התמודדות של משפחות שיש בהן אמונה, אם אלה משפחות שכולות או משפחות חטופים, לעומת ההתמודדות של משפחות שלא היו להן האמונה, בית המדרש והחיבור לנצח, וראיתי הבדל עצום ביכולת להתמודד, לראות את התמונה הגדולה ולהבין שיש כאן מהלך לאומי גדול שממנו נובעת היכולת להשלים עם הגורל".

הוא מספר על אם שכולה שאמרה לו: "הבן שלי לא נקטף באמצע החיים, פשוט קיבלתי אותו ל־21 שנים כי זה הזמן שהוא היה צריך להיות כאן". "רק מי שיש לה אמונה יכולה לדבר ככה, ובזכות זה היא רגועה ומצליחה לחיות. בלי אמונה אני לא יודע אם הייתי יכול לשרוד את הדבר הזה, בטח שלא ללכת נגד הזרם ולהיות במיעוט. השליחות הזאת נתנה לנו המון כוח כי הבנו שאנחנו שליחים של עם ישראל. אנחנו ההורים הראשונים במדינת ישראל מאז היווסדה שאמרו לממשלה לא להיכנע, למרות שהבן שלנו בשבי".

"בבקשה רק כדור בראש"

איתן מור היה מאבטח במסיבת הנובה יחד עם חבריו אליקים ליבמן הי"ד ואלקנא פדרמן, שנפצע בקרב עם המחבלים. "בהתחלה חשבתי שזה פיגוע קטן", הוא משחזר. "אנחנו מקריית ארבע ולצערנו רגילים לפיגועים. נשארתי עם אליקים ואלקנא כי היה צריך לעזור ועשיתי מה שאני יכול".

מתי ראית את אליקים ליבמן בפעם האחרונה?

"בשעות הבוקר, כשהתחבאנו מאחורי ערימת חציר. הוא אמר: 'למה אין לי אקדח?' ואז נותק הקשר. אני סחבתי גופה של מישהי כדי שלא יחללו אותה והכנסתי אותה לתוך בור. משם המשכתי בחזרה לכיוון המסיבה, אבל מתברר שרצתי לכיוון עזה. הייתי יחד עם רום ברסלבסקי. 50 מטרים מאחורינו רצו שלושה מחבלים עם וסטים ונשקים ארוכים וירו עלינו. אני זוכר שרצתי ותוך כדי ריצה אמרתי 'שמע ישראל' וביקשתי: 'אלוקים, בבקשה רק כדור בראש, שלא יפגע לי כדור בעמוד השדרה'. שמעתי את השריקות ליד האוזניים. התחבאנו, ואז תפסו את רום חמישה עזתים 'בלתי מעורבים'. אותי תפסו שניים, נתתי לאחד בוקס וקפצתי לשיח. בשיח תפסו אותי עוד שמונה עזתים, הרביצו לי, חתכו אותי. ילד קטן, בערך בכיתה ה', הרביץ לי וחתך אותי עם סכין".

את עובדת הירצחו של אליקים ליבמן גילה רק כשהוחזק בדירה בעזה: "חשבתי שהוא חטוף, אבל בשלב מסוים ראיתי באל־ג'זירה ריאיון מערוץ 12 עם שורדת מהנובה. היא עברה בין השלטים של הנרצחים וראיתי שם את התמונה של אליקים. זה היה קשה מאוד, הוא היה חבר טוב ויקר". כשחזר מעזה, נודע לו גם על ההתעללות של מחבלי חמאס בנשים ובילדים. "עד אז חשבתי שהם רק רצחו וחטפו, אבל גיליתי שהם גם אנסו, עינו והתעללו בחסרי ישע".

"אבוי לנו אם בסוף עזה תישאר על תילה וחמאס ימשיך לשלוט בעזה", אומר צביקה, חבר הכנסת הטרי, ששומע את הזוועות שמתאר בנו. "אנחנו צריכים לסיים שם את העבודה. גם ביהודה ושומרון אנחנו צריכים לכבוש את כל השטח, לשלוט בכולו ולפרק את הרשות הפלשתינית עם 70 אלף הלוחמים שיש לה, החמושים מכף רגל ועד ראש".

כשאני מזכירה את האפשרות המתרקמת להקמת ממשלה עם המפלגות הערביות, הוא מצהיר כי "הקמת ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות־לאומניות היא בגידה במפעל הציוני. אין שום דרך אחרת לתאר את הדבר הזה", אבל מוסיף כי "אולי זה איזשהו תהליך שבו הציונות החילונית צריכה לאבד את דרכה לחלוטין ולהתמכר לשותפות עם ערבים שרוצים להשמיד את המדינה היהודית. עצם הדיבור על זה כבר מראה היכן הם נמצאים, מה שלא עולה על דעתנו במחנה הלאומי. זה עצוב מאוד שהאחים שלנו מגיעים למצב כזה, אבל כנראה שאין דרך אחרת.

"במבט מטאפיזי, הרעיון של להקים כאן מדינה ככל העמים חייב לקרוס, כי מדינת ישראל חייבת להיות מדינה יהודית במלוא מובן המילה וכל ניסיון להפוך אותה למדינה חסרת צבע וחסרת לאום חייב להיעלם. רעיונות העוועים בדבר מדינה חילונית ליברלית שאין לה שום קשר ליהדות בפרהסיה יגוועו, ולכן זה כנראה מלווה בכאבים גדולים כמו הרצון להקים שותפות עם האויבים שלנו כאן".

איך אתה יכול לעודד את המחנה האמוני, שעומד בפני סיטואציה לא פשוטה?

"המשבר של המחנה שלנו כיום הוא קודם כול בשל חוסר הנהגה מרכזית. הלוואי שנצליח אנחנו – הציבור הדתי־לאומי – לאחד כוחות ולבנות כוח גדול, כי אני מאמין שכיום הציבור הדתי־לאומי הוא הלב של מדינת ישראל. כל מי שיש לו שכל ישר והגינות רואה שהתורה הזאת מייצרת משפחות טובות, מחוברות, גדולות ואידאליסטיות שמוכנות להקריב למען כולנו, ואת האור הגדול הזה צריך להמשיך הלאה".