דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
טורים

מי מכניס זאב הביתה

כיפה אדומה נשאה בסלה את עוגת הדמוקרטיה, ולא ציפתה שדווקא הגור שאספה פעם אל ביתה יטרוף את הכול

למי יש כוח לשכבת בוץ כבדה על הנעליים. אילוסטרציה. ללא קרדיט צילום
למי יש כוח לשכבת בוץ כבדה על הנעליים. אילוסטרציה. ללא קרדיט צילום

כיפה אדומה, תמימה, שברירית ומלאת כוונות טובות, צעדה בשביל היער, נושאת בסלה את עוגת הדמוקרטיה שאמא אפתה בהשקעה רבה. מבין העצים עקב אחריה הזאב. רגע לפני שהוא הגיח אל השביל, הוא לבש חליפה מסודרת וענד על הדש סמלים קטנים מוזהבים: "זכויות", "שוויון" ו"ייצוג".

"לאן את הולכת, ילדה קטנה?" שאל הזאב בקול רך ומלטף.

"אני הולכת לבית הנבחרים, לשמור על הבית", ענתה כיפה אדומה.

"איזה יופי", חייך הזאב, והחיוך שלו חשף שיניים חדות. "הרשי לי לצעוד איתך. הרי הדמוקרטיה שייכת לכולם, לא? פתחי לי את הדלת, תני לי לשבת איתך בראש השולחן, ואני אעזור לך לנהל את הבית".

אולי יעניין אתכם

כיפה אדומה הביטה בו בחשש, אך נזכרה בכללים שלמדה: הדמוקרטיה חייבת להיות סובלנית, גם כלפי מי שמבקש לשנות את זהותה מן היסוד. היא פתחה את השער והזמינה אותו פנימה. בתוך הבית, כשהדלת נסגרה מאחוריהם, הזאב כבר לא חיכה. הוא לא בא להשתתף במשחק, הוא בא לשנות את כללי המשחק, אם לא להשתלט על המשחק כולו.

"זאב, זאב", לחשה כיפה אדומה בחרדה, "למה הטיעונים שלך כל כך חדים?"

"כדי להחליש את הביצור שלך מבפנים, יקירתי".

"זאב, זאב, למה החברים שלך פועלים נגד היסודות של הבית?"

"כדי לכבוש את הבית בשם החופש שנתת לי, באופן דמוקרטי כמובן".

כיפה אדומה תלתה בו עיניים מבוהלות ופתאום היא זיהתה.

"רגע, אה… אה… אתה גור הזאבים הקטן שאמא גידלה מאחורי הבית", היא מלמלה בשקט.

"נכון", החיה המגודלת פרצה בצחוק וחשפה את שיניה החדות. "תגידי, מה חשבת שיקרה לגור הקטן אחרי שאמא שלך האכילה אותו מבקבוק, ליטפה לו את הראש וקראה לו 'מסכן קטן שלי'? חשבת שהוא ישכח מאיפה הוא בא?"

כיפה אדומה נסוגה צעד אחורה, גבה פוגש את הקיר הקר. "אבל… אבל אנחנו נתנו לך בית חם. הגנו עליך מפני הציידים ביער. אמרנו שכולם זכאים לחיות כאן יחד".

הזאב התקרב אליה לאט, צעדיו שקטים וכבדים, החליפה המכובדת שלו מתוחה על גופו המתעצם.

"נכון מאוד, יקירתי", הוא לחש ולעג בקולו, "הגנתם עליי מפני הציידים והאכלתם אותי מתוך החמלה העיוורת שאתם כל כך מתגאים בה. רק שכחתם דבר אחד קטן: גור זאבים לא יהפוך לחתלתול אם תיתנו לו שם יפה ותרשו לו לשבת ליד השולחן. הגור רק גדל, למד את החולשות שלכם, וחיכה לרגע שבו תפתחו לו את השער".

ורק כשהצל שלו כיסה את החדר כולו, הבינה כיפה אדומה ש—

– "די, אני לא אוהב את הסיפור הזה, תעצרי".

– "חמוד שלי, אל תפחד. זה רק סיפור אגדה. אף אחד לא מכניס זאב הביתה".

ועוד מעט ואין רשע

תוך כדי כתיבת הטור הזה, קפצה לי כותרת קטנה וקצרה: חוסל מח"ט רפיח. דפדפתי הלאה, כמו מול עוד הרבה כותרות קצרות דומות על חיסולים במהלך הזמן.

ואז נעצרתי. רגע רגע. חוסל מח"ט רפיח. על הרגע הזה התפללו דורי דורות בתפילות ימים נוראים: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". הרגע הזה הוא התממשות ציווי עתיק מאז מלחמתו של משה רבנו – מחיית זכר עמלק. דורות על גבי דורות יכלו רק להתפלל, רק לחלום בסתר לב ולייחל שיום אחד זה יקרה. אולי היה קצת קשה להאמין כשמול העיניים מי שעמד היה תליין האינקוויזיציה, קוזאק מחילות חמלניצקי, או קלגס אס־אס. מי יכול היה לדמיין באלפי שנות גלות את התמונה מתהפכת, ואת היהודי הנרדף הופך להיות יהודי לוחם.

כשהייתי תלמידת יסודי היה בכיתה שלנו מנהג, שלא ברור לי מאיפה הוא הגיע: כתבנו בעט על סוליית הנעל "עמלק", וידענו שכל דריכה שלנו על מגרש הספורט, ברחבת החולות שמאחורי בניין הכיתות או על מדרכות העיר – תהיה מחיית שם עמלק. והנה אנחנו במשמרת חדשה בתולדות ישראל. אנחנו לא מוחים את זכרו של עמלק, אנחנו מוחים את עמלק ממש, כפשוטו. הרע עובר מן העולם.

כל כך התרגלנו לעדכוני חיסולים כאלה עד שהם חולפים לידינו, מי זוכר לעצור ולהתרגש מהם. אבל האוויר יודע. האוויר מרגיש. משהו באוויר העולם נהיה מטוהר ונקי יותר. בינתיים עוד רשעה מתכלה מהעולם, עוד רשע כאן ועוד רשע שם, ויום יבוא וכל הרשעה כולה תכלה.

תסמונת מזג האוויר הנאה

אנחנו בחודש כסלו והשמש זורחת לנו. לילדים זה דווקא סבבה, הכי נוח לצאת עם סנדלים וטישרט. גם לחיילים, איך נאמר, נוח יותר לעבוד בפסגות סוריה ולבנון על אדמה יבשה במקום בגשם מקפיא ובבוץ טובעני. בכלל, הרבה יותר קל להתנהל במזג אוויר נחמד כזה – לא חמסין, לא כפור, כמעט אביב. זמן מושלם לטיולים, מה שנקרא בלשון דני רופים: מזג אוויר נאה.

אבל אנחנו צריכים גשם.

העולם צריך לגשם בעיתו, ועכשיו זו עיתו.

כמעט כמו באיו"ש, נוח לנו שיהיה שקט. שקט אביבי. בראייה קצרת טווח ינצחו השמש והסנדלים, כי למי יש כוח להיאבק עם מטרייה עקשנית ברוח סוערת. למי יש כוח לשכבת בוץ עבה וכבדה בנעליים. נוח יותר לחגוג כל קרן שמש אפשרית. אבל יש את המבט שמעבר: מפלס הכנרת זועק בצורת, היבול מבקש רוויה, אדמה עייפה מחכה למים.

זה בדיוק אותו מנגנון שבו אנחנו מתענגים על השקט המדומה שנוחת מדי פעם באיו"ש. שואפים את השקט משל היינו שווייץ, בעוד שמתחת לפני השטח ברור לכל ילד שדרוש פה חריש עמוק מול אויב שלא נח לרגע. כנראה שנוח להתמסר לחמימות הרגע, גם אם המחיר הוא הבצורת של מחר.

אז אם נמיר את המבט מהנוח אל הנצרך – זמן תפילות, על זה ועל זה. על הכרעת קיני הטרור ביו"ש, ותפילות על גשם. רד כבר גשם.

מחליפה קידומת

ועכשיו זה גם זמן תפילה פרטי משלי. אני מציינת השבוע יום הולדת עגול. ציון עשור בחיים מביא איתו בדרך כלל סיום של פרק אחד, ופתיחה של פרק אחר. אחרי הבלונים והעוגה נפתח חלון מיוחד למחשבות. כל פרק הוא פרשת דרכים לעצור בה, להביט לאחור, להביט קדימה, להתכוונן מחדש למשימה שלשמה נוצרתי, לכוון את הכלים ולהחזיק תפילה. "אלוקיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי", זמן תפילה להיות כדאית לעולם. להיות צינור מביא ברכה.

השבוע נפגשתי עם משפחה שכולה שבנה האהוב מסר את הנפש והגוף למען עם ישראל. קראתי קצת במכתבים ובמחברות שהוא השאיר, ולא יכולתי שלא לחשוב על הגיבורים הצעירים הללו שנפרדו מהעולם הזה כשחייהם מלאים. צעירים שהם זקנים, כמו אבינו: "ואברהם זקן בא בימים", שהיו ימיו מלאים.

שנזכה למלא את הימים, ובציון העשור הבא נביט לאחור ונוכל להודות: אלוקיי, תודה שנוצרתי, השתדלתי להיות כדאי בעולמך.

 

 

 

מה לקרוא עכשיו