אגב הדיון המלומד האם לסגור את גל"ץ או ממש כן, והאם בג"ץ יפסוק נגד הסגירה או מה נראה לכם ברור שזה מה שהוא יעשה, שמעו סיפור.
קרובי משפחה שלי מארצות הברית הגיעו לאחרונה לביקור בארץ. מדובר ביהודים שמתכננים עלייה, כלומר הם עוד לא יודעים את זה, אבל יום אחד כל היהודים יעזבו את הגולה, אם מתוך ציונות ואם בגלל שלא תהיה להם ברירה. בכל אופן הם משפחה שמאוד אכפת לה מישראל – הוא היה בן שש כשההורים שלו ירדו מהארץ, אבל כל שנה הם מבקרים כאן ומשתתפים שם בהפגנות תמיכה בישראל. היא רופאה בכירה שהגיעה להתנדב בארץ במהלך המלחמה, וגם את הבר־מצווה של הבן הם כבר קבעו לעשות בכותל. המערבי, לא וול סטריט.
בקיצור הם נחתו פה לפני כמה ימים, ובביקורת הגבולות בנתב"ג אמרו להם שמכיוון שלאבא יש אזרחות ישראלית, הבת רשומה כחייבת גיוס וכדאי שיסדירו את הנושא כדי שלא יעשו להם בעיות ביציאה מהמדינה. זה היה קצת מוזר, כי בעבר הם העבירו לצה"ל טפסים שמוכיחים שליבם במזרח אבל לצערם, או שלא, הם בסוף מערב. כנראה הפקיד שקיבל את הטפסים, במקום להעביר אותם בצינורות המקובלים הוריד אותם לאסלה בצינורות המקופלים, או זרק לפח, או השאיר על השולחן עם מסמכים מסווגים שהמנקה אספה בסוף היום ומכרה למרגל איראני. זה קורה בישראל מדי פעם, בדרך כלל.
הישראלי הממוצע היה אומר "שטויות, יהיה בסדר" ושוכח מכל העניין. אבל הקרובים שלי לא ממש ישראלים, לכן עוד באותו יום הם התקשרו לצה"ל ושאלו לאן לשלוח את הטפסים שמוכיחים שהם גרים מעבר לים.
אולי יעניין אתכם
"אל דאגה", הרגיעו אותם ביחידת מיטב, "תגיעו בשבע בבוקר ללשכת הגיוס בבאר שבע ונטפל בעניין".
"לא הבנתם", אמרו הקרובים, "יש לנו טפסים שמאשרים שאנחנו מתגוררים בארצות הברית, כולל הצהרה חתומה על ידי שופט אמריקני והשגרירות הישראלית".
"אה", נפל האסימון בצד השני, "אז תגיעו מחר ללשכת הגיוס בבאר שבע".
"למה באר שבע?"
"בסדר, שבע וחצי".
אסור לחלק בשתיים
בשלב הזה התעורר בהם יצר ההישרדות הישראלי הידוע (הרי יש להם שורשים ישראליים), והתובנה שבכל מגע עם הרשויות יש שתי אפשרויות: לטבוע בים הבירוקרטיה, או להפעיל קשרים. אנחנו אולי משפחה מוכשרת אבל לא מקושרת, וגם השעה כבר הייתה מאוחרת ולא היה נעים להתקשר להוא שפעם היה שכן שלנו ובת דודה שלו עובדת עם מישהי שנשואה למישהו שהיה בצבא עם אחד שהיום הוא סגן אלוף במילואים ואולי הוא מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו שאולי יוכל לעזור. בכל אופן השארנו לו הודעה, והדודה מצד האבא התנדבה להסיע את הקרובים לבאר שבע, לעזור להם לדבר ישראלית (הם מדברים עברית במבטא מנומס מדי) ולהפוך שולחנות במידת הצורך כדי שהילדה תקבל ג'וב טוב, או לפחות תחזור הביתה בשבת הראשונה.
בשש בבוקר הם יצאו לדרכם, הגיעו לבאר שבע, העירו את הש"ג, נכנסו, מסרו את המסמכים וחזרו תל אביבה. כך הם זכו לפגוש מקרוב את היעילות הישראלית המפוארת, ואפילו הרוויחו טיול בוקר בנגב וביקור בבסיס צה"ל. אין ספק שעכשיו הם מרגישים הרבה יותר מחוברים לציונות.
כמה ימים אחרי שהם המריאו מערבה (בסוף לא עצרו את הנערה בנתב"ג) פגשתי חבר מהגדוד. כמו כולנו הוא עשה בשנה האחרונה יותר ממאה ימי מילואים, אבל הביטוח הלאומי עדיין לא שילם לו על החודשיים האחרונים. הסיבה: במהלך התקופה הזאת הוא טס לחו"ל ל־24 שעות לצורכי עבודה. זה אומנם היה באישור צה"ל, אבל עכשיו במחשב מופיע שלמשך יום אחד הוא לא היה בארץ, אז אי אפשר לחשב לו את תקופת המילואים.
"לא הבנתי", מצמצתי, "מה הבעיה להוריד את היום הזה ולשלם לך על שאר הימים?"
"בגלל שהייתי בחו"ל צריך לחלק את המילואים שלי לשתי תקופות", הוא הסביר, "תקופה אחת לפני הטיסה, ותקופה שנייה אחריה".
"נו?"
"הצבא יודע לחלק רק לשלוש".
צחקתי מהבדיחה. הוא לא. מתברר שהסיפור הזה התגלגל מהשלישות למג"ד, מהמג"ד למח"ט, מהמח"ט למפקד האוגדה וממפקד האוגדה לאלוף הפיקוד, ואף אחד – כולל מנכ"ל הביטוח הלאומי – לא יודע להסביר למחשב איך לשלם על שתי תקופות. בסוף לא תהיה ברירה, יצטרכו להעביר את זה למחשב של נאס"א. או לגייס אותו לעוד מאה ימי מילואים. כי במקביל, כך אני שומע, צה"ל מפסיק את הסידור של שבוע-שבוע, וכל מילואימניק שיגויס יעשה יותר תעסוקה (70 יום במינימום, עם אופציה להארכה) ויראה הרבה פחות בית. למה מה תעשו, לא תתגייסו?
אין הפרדה? יש הפרטה
איך כל זה קשור לגלי צה"ל? הסיפורים ההזויים האלה לא היו מתרחשים בשוק חופשי. אילו צה"ל היה חברה פרטית הוא לא היה מתייחס ככה לחיילים שלו, כי הם פשוט היו עוברים למתחרים. במקום לטרטר נערה נבוכה לבאר שבע, צה"ל היה שולח לה קישור דיגיטלי כדי להעלות את הטפסים, או מבקש ממנה לסור בזמנה החופשי לסניף הקרוב למקום מגוריה. הוא היה פותר בצ'יק תקלה בירוקרטית של מילואימניקים שלא שילמו להם, ודואג להם לתנאים נאותים עם יציאות נוחות הביתה. אחרת הם היו מבקשים להתנתק.
את צה"ל אולי אי אפשר להפריט, אבל את גל"צ אפשר ואף רצוי. צה"ל לא צריך לממן תחנת רדיו. אילו לפחות זו הייתה תחנה מאוזנת שמשרתת את כל החיילים גם אז היה צריך לסגור אותה, אבל אפשר היה לדון על זה. אבל כשאתה חי על חשבון הציבור, יש לך משאבים צבאיים ייחודיים ותדר ארצי שאין לרוב התחנות האחרות, אתה שם פס על החיילים שאתה משרת כי מה הם יעשו, יעברו למתחרים? שיעברו, את הכסף שלך תקבל בכל מקרה.
ואז בא בג"ץ ומשתלט גם על גל"ץ, כי רק בג"ץ קובע. לכן אין ברירה, צריך להפריט גם את בג"ץ, המדינה לא צריכה לממן דיקטטורה שיפוטית. אילו השופטים היו מקפידים על הפרדת רשויות, על ביקורת שיפוטית שנסמכת על החוק ולא על "מניעות משפטיות" שהם בודים מליבם המאובן, אילו זו הייתה ערכאה מאוזנת שמשרתת את כל האזרחים ולא רק את האליטה, היינו רוחשים לגוף הממלכתי החשוב הזה את כל הכבוד שבעולם. מכיוון שאנחנו לא נחשבים בעיניו, חייבים להפריט. שיקים הברון יצחק אייזיק פון אונזערע עמית מדינה משלו עם בג"ץ משלו, ויועצים משפטיים משלו, ותחנת רדיו משלו. שתקים המדינה בג"ץ מתחרה, ונראה למי יהיו יותר לקוחות מרוצים.
אני מאזין לרדיו, אבל כבר מזמן לא לגל"ץ. אני חולם על צדק, אבל כבר לא מצפה למצוא אותו בבג"ץ. אני משרת בצה"ל, ונמאס לי שחיילים אוכלים חצץ. ואת כל זה אני גם מממן. אם אני לא מקבל שירות, לפחות תנו לי לעבור למתחרים.
לתגובות:
