ערביי עזה לעולם לא יצליחו להתאפק מלתקוף את ישראל, מיוזמתם או ביוזמת ציר רשע חיצוני, מסיבה גאוגרפית פשוטה: עזה היא רצועה שחודרת עמוק לתוככי מדינת ישראל. לכן היא תמיד תקרוץ באופן בלתי נשלט לכל גורם זדוני אם נשאיר אותה בידיים לא לנו. כך היה עם הפדאיון בשנות ה־50 ותחילת שנות ה־60, וכך עם חמאס ומפעיליו האפלים כיום. וכך גם יהיה. הרי איך גורם מוסת יתאפק מלתקוף, ביודעו שדרך עזה הוא מגיע לא רק לקיבוץ בארי הזעיר ולאופקים השלווה אלא גם למכון ויצמן, מבצר אומת ההייטק, מקום מושבם של בכירי המדענים הישראלים? וכל זאת, תוך חצי שעה!
ובדיוק בשל כך אין למדינת ישראל שום אפשרות להניח לעזה להתבוסס עוד בידיים ערביות. אין מנוס מליישב אותה מחדש, כפי שאכן בוצע אחרי מלחמת ששת הימים, בעזה וביהודה ושומרון. פחות חשוב קצב ההתיישבות מחדש, יותר חשוב שהרכבת תצא כבר מן התחנה. גם אם מדובר רק ביישוב או שניים ורק בתוחמת הצפונית – גם זו תמונת ניצחון. לכל מבקשי נפשנו ברור שברגע שמישהו יתפרץ נגד ישראל, תתרחש לפחות אותה רמה של "ופרצת" באותו מיזם התיישבותי, וזה ייצור הרתעה.
ואז כמובן עולה הטענה שהתיישבות יהודית בעזה היא גזל מוחלט, הפרה בוטה של המשפט הבין־לאומי. כמה מתסכל זה, כמה מכבה. הפתרון ההתיישבותי הופך בלתי אפשרי בעליל. ומצד שני, כמה נוח שיש חוק בין־לאומי שמשחרר אותנו מלעשות מעשה, מחייב אותנו לסרב בנחישות לתחנוני דניאלה וייס וחלוצי נחלה, אף שהצדק עימם.
ספוילר: החוק הבין־לאומי לא באמת אומר את מה שטוענים שהוא אומר. החוק הבין־לאומי לא באמת אוסר על התיישבות יהודית במקום. להפך. מסתבר שהחוק הבין־לאומי דווקא מחייב את הקהילה הבין־לאומית כולה לא רק לאפשר התיישבות יהודית בעזה, אלא אף לעודד ולקדם באופן אקטיבי התיישבות יהודית, ודווקא יהודית.
אולי יעניין אתכם
לטובת מי שלא מכיר, מדובר בסעיף 80 בחוקת האו"ם, סעיף הפלא בדין הבין־לאומי. סעיף זה, הנשכח והמודחק, מחייב את הקהילה הבין־לאומית כולה, באופן בלתי חוזר, וגם כמובן את ממשלת ישראל, לקדם ולעודד התיישבות יהודית בארץ ישראל-פלשתינה כולה, לרבות עזה כולה. מבחינת הדין הבין־לאומי, הטיעון שהאוכלוסייה הקיימת (בעזה למשל) כולה ערבית, לא מעלה ולא מוריד. הרי כשהוגדר המנדט היה רוב ערבי עצום בפלשתינה כולה כמעט. וכפי שכתב ראש בית הספר למשפטים המוביל בארצות הברית: "התיישבות יהודית באדמה שעיקר אוכלוסייתה הינו ערבי, זה בדיוק מה שהמנדט אישר באופן מפורש". ואותו כתב מנדט הוא שהתווסף לחוקת האו"ם כסעיף 80 בו, ולכן תקף הוא לכל מדינות העולם.
האם ייתכן שאי חוקיות ההתיישבות בעזה, טענה מושרשת כל כך באירופה ובאו"ם, בתקשורת האמריקנית, במדינות ערב, במוסדות פיננסיים שפנו ל־BDS ובקמפוסים הנאורים – אינה נכונה כלל? ודאי שייתכן. אדרבה, השתרשות מיתוסים היא תופעה מוכרת, במיוחד באשר ליהודים. הרי שנים הייתה "ידיעה" שיהודים אופים מצות מדם ילדים. ועד היום, לפי עדותם של מי שמבקרים בארצות הנכר, רבים מאמינים שליהודים יש קרניים.
המקור לטעות באשר לקרניים מוכר (שיבוש בתרגום "קרן עור פני משה"). גם המקור לטעות באשר ל"התיישבות יהודית בלתי חוקית" גלוי וידוע, ועל כך במאמר אחר. אבל כעת מוטל על מדינת ישראל, על כולנו, להזים מעשייה זו שהיא בנפשנו. איך נעשה זאת? בעולם יש עובדות ויש עובדות ציבוריות. עובדה ציבורית נוצרת כשמעיזים לחזור עליה מספיק פעמים. מי שרוצה שיהיה "יום אחרי" בעזה, יום שאין בו טבח ודם, יקפיד להשיב מלחמה שערה בכל פעם שייתקל באמירה שהתיישבות יהודית בעזה "נוגדת את החוק הבין־לאומי". בנוסף לכך עלינו לחזק את קברניטי המדינה לנקוט יוזמה ולהתבטא בנושא סעיף 80. לזכותם ייאמר שחלקם כבר עושים זאת. דוח מטות ערים שיתפרסם כרגיל סמוך לפריימריז ולבחירות, יפרט מיהם נבחרי הציבור שהיו אמיצים דיים כדי להזכיר ברבים את סעיף 80 הנשכח.
לא נאפשר לשקר המשתק הזה להמשיך, גם כי זה בנפשנו, גם כי את הריביירה בעזה צריך ליישב, וגם כי נצח ישראל לא ישקר.
הכותבת היא דוברת מטות ערים.
לתגובות: [email protected]
