השבר הגדול שלי בימים שאחרי שמחת תורה, שבעה באוקטובר, נבע מהביטחון שכל בית ישראל, ובתוכו הציבור החרדי, יבואו לדפוק על שערי צה"ל; האמונה שבעת צרה ליעקב כולם מתכנסים. אך זה לא קרה. השבר השני שחוויתי הגיע דווקא דרך קרוב לאלף פניות – בטלפונים, במסרונים ובהודעות – שקיבלתי מפקודיי, בוגרי גדוד נצח יהודה שמעולם לא שובצו למילואים, חרף רצונם. הם ביקשו בכל לשון של בקשה שאדאג להם ואעזור להם להגיע לשרת, ואז אמרתי לעצמי שזה בכל זאת אפשרי. נוצר כאן מצב מורכב: מצד אחד שבר גדול על אלו שלא מגיעים, ומצד שני רבים שרוצים מאוד להצטרף, ולא קראנו להם מעולם. למעשה, זו הייתה ראשית הצירים של הקמת אוגדת דוד (96) – דרך אותם מאות בוגרי נצח יהודה שביקשו להתגייס למילואים. ושל הקמת חטיבת חשמונאים.
לפני שניכנס לאתגרים ולפתרונות, חשוב להציב כמה הנחות יסוד. השאלה הראשונה היא שאלת החינוך: האם אתה מתחנך לכך שהשירות למען העם והארץ הוא זכות? האם זהו המודל, או שזהו עניין שכלל לא קשור אליך? מבחינתי, הכול נובע מהביטוי "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" – זו זכות אדירה, ועלינו לומר "אשרינו שזכינו". הנחת היסוד השנייה היא שמעשה הציונות טרם הושלם; חזרנו הביתה, ולמעשה אנו זקוקים לעזרת כולם, ובכל זאת ישנם כאלו שאינם באים.
הדבר השלישי הוא הזכות הגדולה להיות אדם כללי, אדם שחי חיים כלליים, רואה, לומד ופועל למען הכלל. כעת, כשאנו זקוקים לכולם, נדרש שירות צבאי – ובליבה שירות בקצה החץ הלוחם – וכן שירות לאומי־אזרחי המשלים את החוסן החברתי. אך שוב, זה פשוט לא קורה.
אולי יעניין אתכם
ישנם שלושה אתגרים עיקריים שמעכבים זאת. האתגר הראשון הוא שפשוט לא פעלנו כך בעבר; כעם ישראל, לא נקטנו פעולה אמיתית כדי להביא את כולם. מעולם לא הגדרנו שכל ישראלי חייב לשרת, ושלכל יהודי, גם מהתפוצות, ישנה האפשרות לשרת. להפך – היינו סלקטיביים. חילקנו פטורים, גם פטורים מטעם "תורתו אומנותו", וזה לא באמת הפריע לנו. לראיה, גם לוחמי נצח יהודה שהשתחררו כלוחמים משירות איכותי בסדיר, לא שובצו למילואים. זהו אתגר ראשון – לא פעלנו כך מעולם, ופתאום אנו משנים את כללי המשחק, ומי שרגיל למשחק אחר מתקשה להסתגל לכך.
האתגר השני הוא היעדר אמון. חרף ההצלחה של גדוד נצח יהודה וחרף העובדה שחרדים התגייסו כבר בקום המדינה – אז הוקמה פלוגה חרדית – אין כיום אמון. הקהל החרדי לגווניו השונים – בין ליטאים, חסידים ספרדים או חוזרים בתשובה, ובין יוצאים בשאלה או עולים – אינו נותן אמון במערכת הצבאית. לשיטתו, התחושה היא שלא ניתן לסמוך על הצבא בהקשרים הדתיים. אתה יכול להגדיר משהו ככשר, אך אדם חרדי יאמר לך שזה לא בכשרות בד"ץ ולכן לא יאכל. פשוט אין אמון.
האתגר השלישי הוא שההגדרה "מיהו חרדי" סייעה רבות לחוסר הסדר. לפי המקובל בחוק ובמשרד הביטחון, חרדי נחשב מי שהיה רשום במוסד חינוך חרדי מגיל 14 למשך שנתיים לפחות. המשמעות היא שאם אדם היה רשום במוסד חרדי מגיל 14 ועד 16, והיום הוא כבר אינו שומר תורה ומצוות, הוא עדיין נחשב חרדי בזמן הגיוס. כך היה קל מאוד להשלים את המכסות על הנייר. אלו שלושת האתגרים הגדולים, והפתרונות להם מחייבים התקדמות בשלבים. לכן אני חושב שזה לא משנה באמת אם יהיה חוק חדש, מקיף ואגרסיבי. גם אם תהיה כפייה לגיוס מיידי של עשרת אלפים איש, או גיוס כללי שיגרור סנקציות ומעצרים – זה פשוט לא יקרה. ההתקדמות חייבת להיות מדורגת.
השלב הראשון בפתרון, שלב שאנו כבר נמצאים בעיצומו, טמון באמירה הפשוטה והכנה: "אני צריך אותך, אחי". אני באמת צריך אותך. אני מכה על חטא על שבמשך שנים ארוכות אפשרנו למצב הנוכחי להימשך. אולי כי חשבנו שאנחנו לא צריכים אתכם, או שפשוט טעינו כשלא ראינו את ערך הכלל לנגד עינינו. החברה הישראלית אפשרה לזה לקרות, ותחילת התיקון היא בהגדרה המחודשת של הצורך הקיומי שלנו זה בזה.
השלב השני הוא יצירת אמון אמיתי. עלינו להראות שזה לא נאמר רק מן השפה ולחוץ, אלא מלווה במעשים. כך למשל, לצד ההצלחה של נצח יהודה, הוקמה חטיבת חשמונאים, חטיבה צומחת, תוך קביעת הגדרות יותר ברורות – לא רק כשרות, שבת ומגדר, אלא רוח ומדיניות, עד הקצה. כך כל חרדי שיביט מבחוץ, יראה קבוצת חרדים על מדים הפועלים, מתאמנים ונלחמים כחרדים. יש כאן ויתור על כור ההיתוך, ופגיעה בשירות מגדרי משותף שהיה אג'נדה משמעותית. לדוגמה, כל קורסי הפיקוד והמקצוע יהיו גם הם בעלי אופי "חשמונאי", כך גם הלך הרוח ומדיניות האכיפה. המסר הוא: אני באמת רוצה שתבוא, זה לא כור היתוך, זה באמות מידה הכי קיצוניות. אני בא לקראתך, אבל באמת עד הסוף.
הנדבך השלישי, שבו החוק אמור לסייע, נוגע להגדרת קהל היעד בשלב הראשון. הכוונה היא לכל מי שכבר מגיע כיום, ובנוסף – לכל הקהל החרדי שעומד על סף דלתות בית המדרש. מי שנמצא בפנים, יושב ולומד, אני לא מבקש אותו בשלב הראשון. אני רוצה שהוא ימשיך בלימודיו, יביט מבחוץ, יתבונן בתהליך וירכוש אמון ולצידו הערכה. הוא צריך לדעת שצריכים אותו ושמייצרים עבורו סביבה ראויה. לאחר שתיווצר "חזקה", כפי שאנו מכירים מההלכה – לאחר תקופה משמעותית של בניית אמון והצלחה בשטח – ההצטרפות כבר תגיע מאליה.
זהו בעיניי הפתרון. לכן אני סבור שזה לא משנה אם החוק יביא בשלב הראשון 200 או 2,000 איש. מהות החוק צריכה להיות הצהרת כוונות: הכרה בכך שעד היום לא פעלנו נכון, וכעת אנו בונים אמון ומתחילים עם קהל היעד שנמצא מחוץ לבית המדרש. את מי שיושב בפנים צריך להניח כרגע; הוא יבוא לאחר שתתבסס אותה חזקה.
אני מציע שנאמץ את מה שלמדנו בספר שמות על בניית המשכן. הפסוקים אומרים: "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו", או "כל אישה חכמת לב בידיה טוו". נדרשת כאן חוכמת לב – שילוב של תבונה ורגש. הניסיון לבוא בעוצמה אדירה ולהעביר חוק שיחייב כל אדם בחליפה ומגבעת להתגייס מיד, פשוט לא יעבוד. זה לא יקרה, משום שעד היום לא הראינו שאנחנו באמת רוצים אותם ולא בנינו אמון, ושיטת המכסות תכריע את המהלך לרעה. רק אמון לצד התקדמות בשלבים יביא את השינוי המיוחל, ועדיף להתחיל בכך מוקדם ככל שניתן. ובשקט.
הכותב הוא אלוף משנה במילואים, מפקד קרבי בעבר.
כיום מנכ"ל עמותת 'עמינדב' לשירות לאומי־אזרחי.
שירת כ־500 ימי מילואים במלחמה הנוכחית ובעבר פיקד גם על גדוד נצח יהודה, בא"ח כפיר וחטיבה 5
