בתי אלה אור ז"ל נהרגה יחד עם עוד 8 נערות ונער באסון השיטפון בנחל צפית לפני שבע שנים ושמונה חודשים. מאז אני עסוק במאבק יחד עם משפחות נוספות, למען מניעת אסונות מיותרים נוספים בארצנו האהובה, ולא חלילה במגמה לנקום באיש כזה או אחר.
טורו של אבישי גרינצייג "נחל אכזב" (בשבע 1/1/26) גרם לי לדקירה בלב. פניתי אליו והוא שמע את דבריי והציע שאכתוב מאמר כדי להבהיר לקוראים את עמדתי ואת העובדות כהווייתן.
כמי שמטבע הדברים בקיא מאוד בהליך המשפטי שהתנהל וצפוי להסתיים בערעור לבית המשפט העליון בעוד פחות מחודשיים, אני חייב להדגיש שלהערכתי גרינצייג לא היה מודע לעובדות שקדמו לאסון ולחלק מהאירועים שהתרחשו במהלך המשפט.
גרינצייג יוצא להגנת המורשעים – יובל כאהן, מנהל המכינה ושלוחותיה, ואביב ברדיצ'ב, שהינו המנהל החינוכי של מכינת בני ציון (ולא מדריך במכינה), בטענה כי "גשם חזק וחריג גרם לשיטפון". אלא שלא ניתן להתעלם מכך שלפני הגשם החריג, כל מדינת ישראל ידעה מהאזנה לכלי התקשורת כי זה מסוכן מאוד לטייל בימים אלה, ושכל הטיולים של משרד החינוך ואימוני יחידות בצבא בוטלו באותם ימים. מה שמדהים הוא שגם במכינת בני ציון ידעו זאת, ובישיבת צוות שהתקיימה 40 שעות לפני האסון החליטו לדחות את הטיול בשבוע. ברגע ששמע על כך יובל כאהן, הוא נתן הוראה חד משמעית לקיים את הטיול למרות האזהרות. לדעתי ולדעת פרקליטות המדינה, בית המשפט טעה כשזיכה את הנאשמים מעבירת הריגה בקלות דעת, והרשיע אותם בגרימת מוות ברשלנות. ועל כן פרקליטות המדינה החליטה להגיש ערעור על הזיכוי מעבירת ההריגה ועל גזר הדין.
אולי יעניין אתכם
גרינצייג כותב כי "…לא מדובר בשני קרימינלים, להיפך". אך לפחות בהתנהלות סביב הטיול השניים פשעו, פשוטו כמשמעו.
אביב ברדיצ'ב בכך שהחליט באותו יום לקיים את הטיול למרות התרעות חוזרות ונשנות על סכנה לטייל באזור, ובוודאי לאחר שכבר 20 שעות לפני האסון החלו שיטפונות באזור שאותם ראתה הקבוצה במו עיניה, ובכלי התקשורת פורסם שבאותו אזור נהרגו בשיטפונות נערים בדואים.
הטיול המקורי היה מתוכנן להתקיים בנחל צאלים, ואכן כשבוע לפני האסון צוות מהמכינה יצא לטיול מקדים בנחל צאלים, כפי שמתחייב על פי הנהלים. מסלול נחל צאלים בוטל על ידי המכינה בשל התראות לשיטפונות, ולמרות זאת החליט אביב ללכת למסלול שגם בו היו התראות לשיטפונות, וזאת ללא שום טיול הכנה מקדים וללא אישורים מאף גורם. כאשר סיימה הקבוצה את נחל תמר ולפני הכניסה לנחל צפית החל לרדת עליהם גשם. ברקע מצד מערב השמים היו שחורים, ומעל אגן ההיקוות של נחל צפית כבר ירד גשם שוטף. בשלב זה אביב קיבל התראה לצאת מיד מהנחל. אילו אביב היה עושה טיול מקדים, הוא היה יודע שיש בנקודה זו שביל מילוט של 5 דקות הליכה לכביש 90, והיה נמנע מכניסה לתוך ערוץ הנחל.
יובל כאהן פשע, כי ידע כבר בשעות הבוקר שהקבוצה עומדת להיכנס לערוץ הנחל, ולמרות שידע שאסור לעשות מסלול ללא טיול הכנה לא נתן הוראה שאוסרת את הכניסה לנחל תמר ונחל צפית.
גרינצייג מתאר את יובל כאהן כמנהל קפדן ורציני, בפרט בענייני בטיחות. לדאבוני ההיפך הוא הנכון. בדיעבד, אנו יודעים על סמך עדויות ששמענו מפי בוגרי המכינה כי כאהן סיכן את בטיחות תלמידיו לא פעם במהלך השנים, ורק בנס אירועים אלה הסתיימו בשלום.
40 יום לפני האסון זומנו המשפחות יחד עם הילדים למפגש היכרות עם מכינת בני ציון, בו הציג לנו יובל כאהן את האני מאמין שלו ואת הפעילות במכינה. אנו ההורים חשנו שלפחות חלק מהפעילויות עלולות להיות מסוכנות, השמענו את דעתנו בקול, ויובל התחמק ולא נתן תשובות משכנעות.
אנחנו כהורים חששנו ולא אישרנו לבתנו אלה לצאת לטיול. בשיחת טלפון עם מדריכה מהמכינה שהתקיימה ביום שלפני האסון הובטח לנו שאין לנו מה לדאוג, יש לנו אישורים ואנחנו "נשנה את המסלול, אלה תחזור הביתה בשלום". משפט זה גרם לנו לאשר לאלה לצאת לטיול. הסוף ידוע. עשרה בני נוער לא חזרו הביתה ונקברו ברחבי הארץ בגלל אסון מיותר.
צודק הכתב שמשווה את האסון לגזר הדין השערורייתי באסון ורסאי, ואני שואל מתי יהיה סוף לאסונות מיותרים במדינת ישראל? האם שוב נרחם על אנשים חסרי אחריות, ובכך נזמין על כולנו את האסון הבא? הגיע הזמן שמערכת המשפט במדינת ישראל תיתן עונשים מרתיעים, בניגוד לעונש שנגזר באסון ורסאי, על מנת שלא יהיו עוד משפחות שיקברו את יקיריהן בשל רשלנות פושעת וחוסר אחריות.
חודש וחצי לפני גזר הדין במשפט שלנו, באותו מקום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נגזרו 10 שנות מאסר על שתי גננות מאילת שהתעללו בילדים חסרי ישע. אכן עונש ראוי (אישית לא הייתי מתנגד שהעונש יהיה חמור יותר, על מנת לעצור תופעה חמורה זו במדינת ישראל). ואני לא מבין מדוע אי הצדק, ואיך זה שבאירוע בו נהרגו 10 ילדים העונש קל יותר? אמנם הילדים שלנו היו בוגרים יותר ואחראים יותר, אבל גם הם היו חסרי ישע. למרות שהם שאלו שאלות במהלך הטיול, האחראים על הטיול הונו אותם ושכנעו אותם בטענת שקר שיש אישורים מגורמים מוסמכים לבצע את המסלול.
אני חוזר ומדגיש, איני מחפש נקמה באף אחד, את אלה איש לא יחזיר לנו. יש לנו רק מטרה אחת – למנוע את האסון הבא, שהרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא.
הכותב הוא אביה של אלה אור ז"ל שנהרגה באסון נחל צפית
