המשטר האיראני מכיל את המחאה ועדיין לא מראה סימני קריסה

האם איראן בדרך להפיכה? כבר שבועיים הולכות וגוברות ברחבי איראן המחאות נגד משטר האייתוללות. המוני בני אדם, בגילים שונים, יוצאים לרחובות, מבעירים צמיגים, הורסים סמלי שלטון וקוראים קריאות נגד הממשל ונגד יוקר המחיה. זה התחיל כמחאה של סוחרי הבזאר (השוק) בטהרן – שנבעה בעיקר מתסכול עצום מהמשבר הכלכלי, מהאינפלציה הדוהרת ומהפיחות בערך המטבע המקומי – וצבר תאוצה עם הצטרפות של איגודים נוספים ואלפי בני אדם, ומאז היא התפשטה בכל רחבי המדינה.

בשלב זה מנגנוני הדיכוי של המשטר באיראן, הבסיג' ומשמרות המהפכה, פועלים בצורה מתונה יחסית לפיזור המחאות, ועדיין לא הפעילו את מלוא כוחם נגד המוני המפגינים. מניין ההרוגים עומד על כ־40 בני אדם, כך על פי דיווחים. עוד דווח בסוכנות הידיעות רויטרס כי איראן הוציאה להורג אדם שהואשם בריגול למען ישראל. הנאשם הוא עלי ארדסטאני, ונטען שהעביר מידע חשאי למוסד.

הממשל, שחש את הקרקע רועדת תחת רגליו, מנסה לשדר מצד אחד הכלה מסוימת לכאב המפגינים, ומנגד יוצא במסרים מאיימים נגד ישראל. כך למשל פרסמה מועצת ההגנה של איראן: "ביטחונה, עצמאותה ושלמותה הטריטוריאלית של איראן הם קו אדום שאסור לחצות. כל תוקפנות או המשך התנהגות עוינת ייענו בתגובה מידתית, החלטית ונחרצת". גם מפקד צבא איראן, אמיר ח'אתמי, איים השבוע (רביעי) כי "הרפובליקה האסלאמית של איראן רואה בהסלמה הזו ברטוריקה של האויב נגד האומה האיראנית איום, ולא נסבול מצב שבו זה יימשך בלי מענה".

בישראל ובמערכת הביטחון מבינים כי מצבו הלא פשוט של ממשל האייתוללות ברחוב האיראני גורר אותו לתודעת קיצון שעלולה להוביל להתלקחות עימות צבאי בין המדינות, ועוקבים בדריכות אחרי המתחולל באיראן.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל

עוד מאת רבקי גולדפינגר נרצח בפיגוע ירי בבנימין: מרדף נרחב אחר מחבל

בינתיים המחאות נמשכות במלוא העוצמה, והכאוס ברפובליקה האסלאמית גובר. ואומנם מדובר בגל המחאה הגדול והמשמעותי ביותר שהתרחש באיראן מאז מחאת החיג'אב. המונים יוצאים לרחובות בדרישה להחלפת שלטון האייתוללות, וזה בזמן שהרפובליקה האסלאמית מתמודדת עם משבר כלכלי מהחמורים בתולדותיה ועם ניסיונות שיקום מהשלכות מלחמת 12 הימים. אך אף על פי כן, לא ברור לאן המחאה תוביל את איראן, ואם גל המחאה הנוכחי אכן מסכן את המשך קיומו של המשטר האיראני.

מי שנולד וגדל באיראן ובוחן מקרוב את הנעשה בארץ הולדתו הוא בני סבטי, מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. סבטי מתאר עליית מדרגה עקבית בעוצמת המחאה ובהיקפה ברחבי איראן: "יש בכל הרפובליקה האסלאמית הרבה מאוד הפגנות, והן התגברו מאוד. רחובות מרכז טהרן מלאים בעשרות אלפי בני אדם. הסוחרים, שהם אנשים שהיו נאמנים למנהיג ולמשטר והניעו את גלגלי הכלכלה, הם אלה שמורדים בו ומצטרפים למפגינים. היום למשל הוא אחד הימים הכי עמוסים, הכי מלאים באנשים בהפגנות, וזה הולך ומתגבר".

מהשיח שאתה מקיים עם אזרחים איראניים, איך אתה מתרשם? לאן להערכתך כל זה הולך?

"עדיין אי אפשר לדעת לאן כל זה ילך. אנחנו רק שבועיים למחאה וזה שלב מוקדם מאוד יחסית, אבל גם מהמומנטום וגם מעליית המדרגה הברורה יום אחרי יום נראה שזה הולך לכיוון טוב", אומר סבטי, "גם המשטר עדיין מגיב יחסית באיפוק ולא מדכא את המחאה בכל הכוח, אז אי אפשר לדעת מה צפוי להיות. המשטר עושה את המינימום מבחינתו, אף שיש לו עוד הרבה מה לעשות מול המפגינים, כמו להרוג המונים, אבל הוא כנראה נמנע מכך בגלל המצב הכלכלי הקשה מאוד באיראן, וגם בגלל החשש מההוראה והאיום של טראמפ שלא לפגוע במפגינים. לכן המשטר בבעיה קשה".

במה שונה גל המחאה הזה מגלי מחאה קודמים?

"בגל הזה, בניגוד אולי למחאות בעבר, תומכי משטר מובהקים מפגינים לראשונה נגדו. אנשי השוק והסוחרים, שהיו תומכי המשטר, מפגינים עכשיו. דבר נוסף, יש תמיכה אמריקנית במחאות, מה שלא היה בעבר. מעולם לא הייתה תמיכה של נשיא אמריקני במחאות פנים־איראניות", הוא מציין, "ונוסף על כך, המפגינים הם שתוקפים את הכוחות. הזעם של המפגינים מופנה כלפי השוטרים וכלפי הכוחות דווקא, במקום שהכוחות יתקפו את המפגינים. מהפכות לא קורות ביום אחד. אני מעריך שאם המחאות ימשיכו ככה עוד שבוע ועוד חודש, אז אנחנו נהיה בסרט אחר. אנחנו רואים עליית מדרגה, כל יום עוד קצת. זה כמו שמגבירים ווליום כל פעם קצת, ואז פתאום לא מבינים איך הגענו לווליום גבוה כזה. אם המגמה הזאת תימשך אז יש סיכוי למהפכה. בינתיים כפי שאמרתי, המחאה הולכת ומתגברת והמשטר בסוג של מלכוד ומבוכה".

לא רואים היפוך קנים

שגיב אסולין, לשעבר בכיר במוסד וחוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, רואה במהפכה באיראן הזדמנות היסטורית. "ברור שהעניינים ברחובות איראן הולכים ומתחממים. איראן נמצאת באיזשהו קרב בלימה בכל החזיתות שלה, ובפעם ראשונה אחרי הרבה מאוד זמן זה מחלחל בצורה משמעותית גם פנימה", הוא מסביר את לב האתגר לממשל בטהרן, "צריך להבין שהאסטרטגיה שאיראן בנתה במשך שנים, שזו אסטרטגיית המלחמה שלה עוד מימי האימפריה הפרסית, היא להרחיק את המלחמה משטחה. החות'ים, החיזבאללה, הגורמים השיעים בעיראק, אפילו גורמים סונים כמו חמאס וג'יהאד – כולם חלק מהמטרה להרחיק את החזית משטחם. ועכשיו, אחרי הרבה מאוד שנים, איראן במצב שונה לחלוטין. הדור האיראני מחולל משהו בעצמו ולא רק מייצר מלחמות רחוקות מהבית".

אבל כבר היו באיראן מחאות וניסיונות הפיכה.

"נכון. שני האירועים הגדולים בתקופה האחרונה קרו בספטמבר 2022, באירוע שכונה מחאות החיג'אב, ולפני כן בשנת 2009, במחאה הירוקה נגד הבחירה השנייה באחמדינג'אד לנשיא. ההבדל הגדול שיש בין אותם אירועים לבין האירוע שמתחולל היום הוא שבמקרה שלנו מדובר בהתממשות הפחד הגדול ביותר של משטר האייתוללות: שילוב בין מחאה פוליטית למחאה כלכלית, ואנחנו רואים את זה קורה ובשיא העוצמה", אומר אסולין, "העם האיראני הגיע למסה קריטית של סבל אזרחי: קריסת הכלכלה, משבר בחשמל, יוקר מחיה, זיהום אוויר, פגעי מזג אוויר, התייבשות של תשתיות המים, והכול קורה בבת אחת. אם כן בניגוד לגלי המחאה בעבר שנכשלו, הפעם נוצר חיבור מסוכן מבחינת המשטר בין התנגדות פוליטית למצוקה כלכלית חריפה. המשטר מרגיש שהיסודות שלו רועדים באמת. ושלא נטעה, את המשטר לא מעניין העם האיראני ולא רווחה, אלא רק השרידות שלו. וכשזה המצב, המשטר מוכן ללכת רחוק מאוד", הוא מתריע ומציין שוני נוסף בין גלי המחאה: "לכל זה יש להוסיף את אופי המפגינים במחאה הזאת. זה משהו שלא ראינו בעבר. לא ראינו את סוחרי הבזאר שהם ממעמד הביניים, לא ראינו אנשים מבוגרים יותר, בני 50 פלוס, שמרגישים שאין להם מה להפסיד, ולא ראינו כניסה למחאה של ארגוני ועדי העובדים הגדולים במשק, כמו ארגון נהגי המוניות וארגון נהגי המשאיות. אלה ועדי עובדים גדולים וחזקים, שעד היום נמנעו מלהיכנס למחאות מהסוג הזה והיום הם לוקחים בהן חלק".

אתה מעריך שכדור השלג הזה, שהתחיל להתגלגל, יגיע לכדי הפיכה?

"בעבר כבר ראינו אירועים גדולים בהרבה, אלימים בהרבה, עם הרבה יותר מוחים, שלא הבשילו לכדי הפיכה. ובמקרה שלנו המשטר האיראני אפילו לא התחיל לאכוף את המחאות האלה כמו שהוא יכול. בגלל הרגישות החברתית ובגלל המצב הכלכלי הקשה, הוא נותן לעם להוציא קיטור ולפרוק לחץ. אפילו שומעים את יושב ראש הפרלמנט, מוחמד באקר קליבאף, מהשלישייה הראשונה החזקה באיראן, שאומר שצריך להכיל את המוחים ולשמוע אותם. והנשיא פזשכיאן מדבר כל הזמן על כך שאפשר להבין את הכאב של המוחים. זאת אומרת, הממשל בטהרן מנסה מאוד להוביל את השיח למחאה כלכלית ולמחאה על יוקר מחיה".

זה צעד מאוד חכם, כי כך למעשה הוא נותן מעין חיבוק דוב למפגינים.

"נכון מאוד. ואם זה יימשך כמו עכשיו, להערכתי, אנחנו לא נראה מהפכה והמחאה תדעך או תסוכל, אלא אם יתקיימו שני תנאים. האחד, היפוך קנים, שגורמים מתוך כוחות הביטחון יסייעו למוחים או יאפשרו להם לפעול, ואנחנו לא רואים סימנים לכך כרגע. זו אינדיקציה מאוד גדולה. באיראן יש את משמרות המהפכה ואת הצבא, והם ערוכים היטב להתמודד עם מחאות עממיות. המבנה השלטוני שלהם מבוסס על עצירת ניסיונות הפיכה. יש להם מטרה אחת, והיא להבטיח את שרידות המשטר. ולכן צריך לבחון אם נזהה בשטח מגמות של היפוך קנים".

מלבד זאת, אסולין מבהיר כי שינוי אמיתי באיראן יושג במימוש התנאי השני – תמיכה בין־לאומית גלויה בעם האיראני. "למרות סדקים עמוקים במשטר והתגברות המחאה מבפנים, היעדר גיבוי חיצוני משאיר את הציבור האיראני לבד, מאוכזב ומיואש. העם האיראני מחכה לתמיכה עולמית ולתמיכה של ישראל".

אולי התערבות חיצונית נתפסת ככזו שתחזק את המשטר האיראני מבפנים?

"המציאות הפוכה – בלי רוח גבית בין־לאומית, שום מהפכה לא תתרחש. מה שצריך לעשות זה לתת תקווה אמיתית לעם האיראני. קודם כול בשיח, בדיבור. משפט אחד של טראמפ בנושא שווה יותר מאלף טילים בליסטיים. העובדה שהנשיא טראמפ התייחס לנושא הזה ואיים על המשטר האיראני לא לפגוע במפגינים, היא בעלת השפעה גדולה. האסטרטגיה הישראלית צריכה להיות פעילות למען תמיכה בין־לאומית גורפת של מנהיגים בין־לאומיים, של ידוענים ושל ארגונים, שיתמכו בעם האיראני נגד המשטר. ולא מספיקה תמיכה במילים בלבד", הוא מחדד, "אלא צריך ממש לשלוט בסדר היום הציבורי, לייצר לובי פוליטי בכל המדינות המערביות ולהוציא את משמרות המהפכה אל מחוץ לחוק במקומות שהם עדיין לא נמצאים שם. צריך לפעול לכך שמנהיגי העולם המערבי יצאו באמירות מאוד ברורות ונחרצות נגד משמרות המהפכה ונגד המשטר האיראני, ולעודד את העם האיראני לצאת לרחובות בצורה אקטיבית".

אין תמיכה בין־לאומית במפגינים

אסולין מבקש לציין כי "יש בישראל איזושהי תפיסה לא נכונה, שצריך להיזהר שלא ניתפס כמי שגורם למחאות. תנו לי לגלות לכם סוד: לא משנה מה נעשה – יאמרו שאנחנו אשמים במה שקורה. והרי אנחנו רוצים שהמשטר הרע הזה ייפול. זה אינטרס ישראלי מובהק. לכן ישראל חייבת להוביל את הדבר הזה, ולא לסגת לאחור. מדובר ברגע היסטורי נדיר שבו המשטר חש מאוים, אבל אם ההזדמנות הזאת לא תנוצל, החלון עלול להיסגר. אסור לישראל לפספס את המומנטום".

הנשיא טראמפ כבר התבטא בנושא וגם בכירים בישראל, כולל ראש הממשלה.

"אבל העם האיראני מצפה להרבה יותר. בשיח ברשתות החברתיות הם מתחננים: בואו, תעזרו לנו, תובילו אותנו. יש לזה משמעות גדולה מאוד. עוד אמירה של טראמפ, ועוד אמירה של בכיר ישראלי, ושל ראשי מדינות. חייבים לייצר ברית בין־לאומית שכרגע לא קיימת".

האם תקיפה ישראלית דווקא בעת הזאת יכולה להיות בבחינת 'מכה בפטיש' ולמוטט את השלטון, או שאולי להפך?

"אני חושב שתקיפה ישראלית כרגע יכולה לייצר אפקט הפוך. זה עלול ליצור איחוד כוחות באיראן. אבל יש עוד דרכי פעולה מלבד תקיפה צבאית. צריכה להיות מתקפה מדינית, תקשורתית, השפעתית, תודעתית. זה מה שצריך להיות עכשיו, ובכל הכוח".

המפגינים שיוצאים לרחובות צועקים כמה המצב נורא, אבל האם יש להם אלטרנטיבה? אופק מסוים?

"בכל מהפכה צריכה להיות אלטרנטיבה שלטונית, ואחת החולשות של המחאה הנוכחית היא שאין אלטרנטיבה חזקה מוסכמת. ישנו הבן של השאה הגולה, אבל אין הסכמה עליו מכל הצדדים. יש הסכמה מסוימת שהוא יכול להיות סוג של ממשלת מעבר. העם האיראני לא רוצה לחזור לימי שלטון השאה. הוא רוצה דמוקרטיה", מדגיש אסולין, "החבר'ה הצעירים במחאות חוזרים 2,000 שנה אחורה לתקופת כורש והמלכים הפרסים, שמסמלים בעבורם תקווה".

הצורך בהפלת המשטר האיראני, מדגיש אסולין, הוא אינטרס אמריקני לא פחות מאשר ישראלי. "האתגר הכי גדול שעומד בפני ישראל בעת הזאת הוא לשכנע את האמריקנים שבלי הפלה של המשטר האיראני – טראמפ לא יוכל להשלים את חזונו במזרח התיכון. כדאי שטראמפ וממשל ארצות הברית יפנימו את הסיטואציה האזורית. כל בר־דעת מבין היום שבלי סיום המשטר האיראני, לא יהיה אפשר להשלים את האירוע בלבנון ולא יהיה אפשר אפילו להשלים את האירוע עם החות'ים, ואפילו לא בעזה. אם השאיפה היא שיהיה באזור משהו אחר – כל הדרכים מובילות לטהרן ואסור לחשוב שהדברים יקרו מאליהם. אם נחשוב שהדברים יקרו מאליהם והעם האיראני יפיל את המשטר לבד, זה פשוט לא יקרה והאירוע יסתיים בסבל רב לעם ובקול ענות חלושה. זאת האחריות שלנו לעשות את זה, בראש ובראשונה מתוך האינטרס הישראלי הברור".

האם למעצרו של ניקולאס מדורו בוונצואלה יש השפעה גם על המתרחש באיראן?

"לחלוטין. יש לכך השפעות כלכליות ואסטרטגיות משמעותיות על איראן. צריך להבין שבעידן של סנקציות חונקות, המערכת האיראנית מתפקדת בזכות הקשרים ההדוקים שלה עם ונצואלה והפעילות שלהן באזור משולש הגבולות בדרום אמריקה. זאת החצר האחורית של איראן להלבנת כספים לכספי טרור, לסחר בסמים, לחילופי דלק ונפט בצורה לא חוקית לסין ולמקומות אחרים, הכול מתבצע שם, ואם כן יש כאן פגיעה אקוטית בציר האיראני ובחיזבאללה. זה חד וחלק. ובמישור ההשפעתי־תודעתי, אין ספק שהתמונות האלה של מאסר מנהיג שרק אתמול ישב על כיסאו והתגרה באמריקנים פעם אחר פעם, מחלישות את מעמדו של הממשל האיראני ונותנות רוח גבית למפגינים".

אסולין מתקומם כנגד אמירות מצד בכירים בישראל להימנע מהתערבות בהפלת המשטר: "יש כאלה שאומרים: בואו ניתן לעם האיראני לעשות את שלו. זה לא יעבוד לבד. כך או כך, אנחנו נואשם כמי שבוחשים ואחראים למחאה. במקרה הזה אנחנו לא צריכים להתנצל. מי שמכריז יום אחר יום שמטרתו להשמיד אותנו – דמו בראשו. אנחנו יכולים להגיד בפה מלא שאנחנו פועלים בכל הכוח להפיל את המשטר האיראני על ידי מתן תמיכה לעם האיראני שיעשה זאת בעצמו, לייצר את הבריתות הבין־לאומיות ולדחוף ככל יכולתנו להשלמת המשימה".

אובססיה לישראל וליהודים

פרופ' זאב מגן, ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן ומומחה לאיראן, תוהה בנוגע לתוצאות גל המחאה הנוכחי באיראן: "מול המפגינים האיראניים קיים מכשול אחד עיקרי והוא לא המשטר, כי המשטר חלש, המשטר הושפל, למשטר אין רעיונות חדשים והוא משתמש באותן שיטות לדיכוי הפגנות כבר 40 שנה. למשטר גם אין את בעלי הברית שלו, אפילו אלה שהיו לו לפני שנה או שנתיים. אז הוא במצב מאוד חלש. אבל הבעיה העיקרית שיש למוחים היא שהם, עם כל התסכול העצום שלהם ועם כל הזעם, יודעים מה הם לא רוצים, אבל הם לא יודעים מה הם כן רוצים", הוא מצביע על המכשול העיקרי שניצב בימים אלה בפני המפגינים, "כלומר לא מדובר באותן תנועות של צעירים מוחים לפני עשרות שנים או במאה הקודמת, שהיו יושבים ודנים בלהט ונשארים ערים כל הלילה ומתווים אוטופיות של איך אנחנו נשנה את המדינה ונבנה מציאות חדשה, ואיך אנחנו נקים מין סוג של משטר שאף פעם לא היה, איך ניצור דבר חדש תחת השמש. את כל זה המחאה היום לא עושה".

אתה מתכוון שאין להם חזון ליום שאחרי?

"כדאי לשים לב, רוב הסיסמאות שלהם הן סיסמאות נגד הממשל ומקסימום 'תחזירו לנו את יורש העצר', הנסיך של השושלת המלכותית הקודמת מלפני 45 שנה. מדובר בדמות אפורה ביותר".

אבל אולי הוא טוב לתקופת מעבר?

"יכול להיות, אבל הם לא באים עם זה. הם יוצאים נגד, נגד הממשל הקיים ונגד האסלאם, בהרבה מאוד מובנים. אם אתה רוצה לצאת נגד הדת, אתה צריך חלופה חזקה יותר, ואת זה פשוט אין להם. אין להם מנהיגים. אין להם דמויות בולטות שמובילות את המהלך, אין להם תורה שלמה ומסודרת. זאת חבורה של כל מיני מתוסכלים. רק אם הם יתעוררו בהקדם ויבינו שהם צריכים לשבת ולארגן תנועה שתהיה למען משהו אחר, אז אני חושב שיתר הנסיבות בהחלט מתאימות לשינוי שהם כל כך משוועים לו".

אבל אולי דווקא התחושה שהחבל מונח על הצוואר ושהם לא יכולים יותר, היא מקור הכוח של המחאה?

"אני לא יודע אם החבל על הצוואר עד לרמה הזאת. אבל כל עוד הם לא באים ואומרים מה כן, ולא נותנים השראה לכל היוצאים לרחובות, להערכתי הם לא יצליחו. הם צריכים לשכנע את החיילים ואת כוחות הביטחון האיראניים לעבור לצד שלהם, וזה לא קורה עדיין. ואגב, אותם אנשי ביטחון, בניגוד אליהם, מקבלים אוכל כמו שצריך וקופונים וכל מה שהם צריכים, ואם כן כדי לשכנע אותם לעבור צד – המוחים צריכים לעורר השראה ולגבש חזון", הוא שב ומציין, "זה בדיוק מה ששכנע את החיילים במהפכה של 1979. הם האמינו שרפובליקה אסלאמית זה דבר חדש שאף אחד לא ניסה בעבר, שזה אותנטי וזה נגד העולם. זה ממש נתן לאנשים השראה וסחף את ההמונים, ובסוף החיילים גם כן עברו לצד שלהם".

פרופ' מגן מתאר את החיסרון הגדול של המחאה הקיימת, לטענתו: "המפגינים פחות פוליטיים ופחות אידאולוגיים. ושוב, יכול להיות שבאיזשהו שלב הם ימוטטו משהו, אבל מה קורה במזרח התיכון כשממוטטים משטרים בזמן האחרון? אתה מקבל או אנדרלמוסיה אין־סופית, או דיקטטורה צבאית. ואנחנו לא רוצים לא את זה ולא את זה. בשביל שאיראן תהיה מדינה מאוחדת שהולכת בדרך אחרת ממה שהלכה עד עכשיו, צריך חזון".

ומה בנוגע לבן השאה הגולה? אין לו חזון?

"יכול להיות. אם הנסיך יכול לתת להם את החזון הזה, אז בבקשה, כל מה שיעבוד כדי להפיל את הממשל הנוכחי. בעיניי כרגע זה לא מספיק סוחף".

לישראל יש אפשרות להשפיע מבחוץ על מה שקורה?

"ישראל יכולה להגן על המפגינים. יש לנו את היכולת לעשות את זה. יש לנו יכולת להוריד את כוחות הביטחון האיראניים ברגע שהם פותחים באש על המפגינים".

בתוך איראן?

"ישראל בהחלט מסוגלת לכך. ולא רק זה, אלא הנשיא טראמפ בעצמו איים על המשטר שלא יפגעו במפגינים אחרת יקרו דברים רעים, וכשהוא אומר דברים, אז יש לקחת אותם במידה מסוימת של רצינות. ושוב, אילו היה להם חזון, היינו יכולים להגן עליהם בזמן שהם מתקדמים ומתרחבים. רק לצרוח ברחובות ולשרוף צמיגים זה לא חזון, ואני לא בטוח שזה מספיק כדי להוביל מהלך מכריע".

אם כן להערכתך אולי נחמיץ את השעה?

"לכל מי ששואל אותי, אני אומר: בואו נתמוך בהם. אפשר לתמוך בהם צבאית, אפשר לתמוך גם כן בחלופה של בן השאה הקודם. זאת הזדמנות חשובה לשינוי, אבל החזון צריך לבוא מהם".

אתה בעצם אומר שנראה לך שהכיוון הוא לא להפיכה, אלא לעוד גל מחאה כמו שכבר ראינו בעבר?

"אם מדברים על מהפכה, כמו שאנחנו רוצים וכמו שהייתה ב־79', צריך רעיון גדול. חזרה למונרכיה היא לא רעיון די גדול או חדשני כדי לדחוף ולהלהיט את ההמונים", מחדד מגן, "יחד עם זאת אני חושב שאנחנו בהחלט בכיוון חיובי, והרבה מכך הוא תודות לישראל. אנחנו מובילים מהלכים ומגמות במזרח התיכון שהם, עם כל הכאב והיגון שהחברה שלנו נאלצה לעבור בשנתיים האחרונות, מחוללים סוג של נס. הצלחנו לחולל תמורות מרחיקות לכת בסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, כולל באיראן".

מתוך ההיכרות העמוקה שלך עם איראן, למה כל כך חשוב לישראל שתהיה שם מהפכה ושהמשטר הנוכחי ייפול?

"לא סתם אומרים שהמשטר הזה הוא ראש התמנון, ושהוא עומד מאחורי הרבה מאוד מהתקריות הקשות שהיו לנו בעשורים האחרונים. בדי־אן־איי של הממשל האיראני יש שנאה לישראל ושאיפה להשמיד אותנו. אם קוראים את האייתוללות, מבינים שמה שמעסיק אותם זה השמדת ישראל. גם האייתוללה חמינאי, בנאומים שלו מיד אחרי המהפכה, הדבר הראשון שהוא דיבר עליו היה על היהודים וישראל. זו אובססיה בלתי נשלטת שלהם והיא זו שמניעה אותם, ולכן כדאי לעולם שהממשל הזה ייפול".