בשבועות האחרונים מביט הציבור על הדיונים בוועדת החוץ והביטחון סביב מתווה ביסמוט ומריח את ריח הבאושים הנידף מהניסיון לשמר ולהכשיר את המצב הקיים, שבו חלק משמעותי מהחברה הישראלית פטור מחובת השירות, גם לאחר יותר משנתיים מדממות. אפילו מאחורי הדיונים המתישים, הררי הסעיפים, הנתונים, המספרים והמכסות, שכמעט מצליחים להסיט את הקשב מהמהות עצמה, מצליח הציבור – כולל חלקים עצומים ממה שנהוג לכנות "המחנה הלאומי" – לראות מהלך שאינו מתיימר לקדם שוויון, אלא מאמץ נחוש למסד אפליה עמוקה. בתוך אקלים זה ניצבת מפלגת הציונות הדתית בפני הכרעה מהותית, שעליה בדיוק חלה האמרה "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", דילמה שכל החלטה שתתקבל בה תהיה גרועה ובעלת השפעה שלילית ישירה.
לטובת מי שלא חי כאן ב־60-50 השנים האחרונות, המסגרת הפוליטית שהתיימרה לייצג את הציבור הדתי־לאומי בכנסת – ממפד"ל ההיסטורית ועד גלגוליה ליצורי כלאיים משונים בדמות "הימין שמימין לימין" ו"הימין על מלא" – הגדירה את עצמה בין היתר באמצעות נאמנות לערכי אחריות, לכידות לאומית, ושירות למען הכלל. לצד זאת היא ראתה בחיבור עם הציבור החרדי חלק מברית רחבה סביב שאלות של זהות ואמונה, אולם זו הלכה והתרחבה עד לכדי אבסורד שבו האחריות הביטחונית מונחת בעיקר על כתפיה של קבוצה אחת, בעוד קהילה אחרת ממשיכה להתרחק ממנה כמו מאש.
בנקודה זו ניצבת ליבת הדילמה: האם מפלגתו של השר בצלאל סמוטריץ' תבחר לשמר את הסטטוס־קוו הפוליטי שמהווה בשבילה רשת ביטחון קואליציונית, או שתאמר ביושר כי הברית הזאת אינה מסוגלת עוד לקיים יחסי אמון כאשר צד אחד משלם מחיר שלא ניתן להצדיקו. החלטתו לתמוך לפי שעה במתווה במתכונתו הנוכחית, נולדה מתוך הערכה פוליטית קרה שלפיה גם כעס ציבורי חריף יתפוגג ברגע האמת בקלפי, אך נראה כי קו החשיבה הזה של יושב ראש המפלגה מפספס את עומק המשבר. הזעם בקרב ה"בייס" נובע מתחושת שחיקה מצטברת ונשיאה בעול צבאי וחברתי אדיר, בזמן שמה שנותר משיתוף הפעולה עם ההנהגה החרדית הוא אינטרסים פוליטיים צרים.
סקרים ומחקרים שערכתי בשנה האחרונה מצביעים על מגמה ברורה שלפיה קיים רוב מובהק בציבור הדתי־לאומי שסבור כי שאלת הגיוס אינה עוד מחלוקת חברתית אלא נקודת מבחן מוסרית בבחינת קו אדום בוהק. התמשכותה של מלחמת חרבות ברזל שברה את ההבחנה בין עימות פוליטי לעימות על עצם חובת ההשתתפות בעול הקולקטיבי, מה שהפיל את האסימונים גם בקרב אלה שצידדו בעקביות ביעילות השותפות עם החרדים. כאשר ממשיכות להישמע אמירות מבית מדרשם של רבנים, אישי ציבור ועסקנים חרדים בגנות "הכיפות הקטנות" או על צווי הגיוס שיש להשליך לאסלה מכיוון "שעדיף למות ולא להתגייס", מתחדדת לא רק תחושת ההתרחקות בין המגזרים אלא בעיקר השאלה: מה בדיוק "לאומי" במחנה לאומי שכזה?
אולי יעניין אתכם
ובחזרה לחוק. ההימור של סמוטריץ' על הליכה עם נתניהו והחרדים, תוך מחשבה שהצעד יבטיח את המשך כהונת הממשלה בזמן שהחקיקה מתנהלת תוך קשיים משפטיים, עלול להתברר לא רק כאיוולת מוסרית אלא גם כבחירה גרועה מבחינה אסטרטגית־פוליטית. לשיטתו, התנגדות לחוק תוביל בסבירות גבוהה להקדמת הבחירות, כאשר הוא יהיה זה שחתום על הפלת הממשלה. מנגד, תמיכה בחוק תעניק לממשלה, ולו זמנית, מעט חמצן, אך תעמיק עוד יותר את הזעם של חלקים נרחבים בבייס, עם סיכוי קלוש להיבחר לכנסת הבאה. מריחת הזמן וריקוד על שתי החתונות בו־זמנית לא יעמדו לזכותו בקלפי אם יכשיר השתמטות המונית. בהינתן כי בדרך זו סמוטריץ' מאבד את חלק הארי של בסיס בוחריו, המוצא המתבקש הוא: אם אתה כבר נופל – עדיף לך ליפול כגיבור. דווקא התנגדות לחוק והצגת עמדה עקבית יוכלו למצב אותו כמי שמנע קטסטרופה חברתית, להשיב אליו מצביעים, ואף להביא קהלים חדשים.
תמיכת המפלגה בחוק עשויה להיות צעד אחד יותר מדי למי שבחרה לשאת את דגל המחויבות הלאומית ולשמש בית פוליטי לרבים מבני הציונות הדתית שמלקקת את פצעיה וקוברת את גיבוריה. היא אינה יכולה עוד להתעלם מהפער שנפער בין משאבי הלגיטימציה שהיא מקבלת מבוחריה פעם אחר פעם ובין המחיר הערכי שהם נדרשים לשלם.
העת הזאת מחייבת הכרעה שאינה מתבססת על נוחות פוליטית. מנהיגות אמיצה נמדדת ביכולת להגדיר גבולות מוסריים ולהתייצב מאחוריהם גם כשהמחיר גבוה. מוטב לסמוטריץ' ויתר חבריו למפלגה להפנים כי בהכרעה גורלית שבכל מקרה מסכנת את העתיד הפוליטי, עדיף לנקוט כמי שהעזו לסמן את קו הגבול של תסמונת האישה המוכה של הציונות הדתית שנכנעת למאזן אימה קואליציוני, ויביאו קץ למעגל הקסמים הרעיל של תלות בברית שכמעט לא נותר בה דבר משותף.
הכותב הוא סוציולוג וחוקר הציונות הדתית, יועץ מדעי למכוני סקרים ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי
