היחס בין לימוד התורה לחיי המעשה היה סוגיה מאתגרת מאז ומתמיד. רבי שמעון בר יוחאי, לוהט בעמקי התורה, ראה בעמל הפרנסה טעות קשה והעדפת חיים חומריים זמניים על פני חיי עולם לימוד התורה, שערכו נצחי. הסתתרותו במערה עם בנו נבעה אומנם מחשש מרדיפות הרומאים, אבל אורח החיים הזה – מנותק מהבלי העולם, מסתפק במעט ההכרחי לקיום ושקוע בתורה, התאים גם לגישתו העקרונית. רבי ישמעאל לעומתו ראה בענייני העולם הזה חלק מקיום התורה בעולם, וקבע "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" – התורה צריכה להיות משולבת בתוך החיים הארציים, המעשיים. המחלוקת הערכית הזאת הוכרעה במבחן המעשה, בקביעתו של אביי שרבים עשו כרבי ישמעאל "ועלתה בידן" – הצליחו לשלב תורה עם דרך ארץ, ואילו הרבים שניסו לחיות על פי דרכו של רשב"י, נכשלו.
גדולי התורה שהתוו את הדרך החרדית, בחרו ללכת בדרכו של רשב"י. חורבן יהדות אירופה בשואה מחד גיסא, וההתמודדות עם הציונות החילונית מאידך גיסא, כאילו לא הותירו ברירה אלא להסתגר מפני העולם, ולהתמקד בלימוד תורה ובעבודת השם, תוך הסתפקות במועט שבמועט. הקביעה כי דרכו של רשב"י אינה מתאימה אלא ליחידי סגולה לא הטרידה אותם, כיוון שממילא היו מעטים מאוד. פליטי שואה שהגיעו בדרך חתחתים לארץ, ובודדים שחשקה נפשם בתורה והצטרפו אליהם, ניסו יחד לקומם מעפר את מה שחרב, והשקיעו את כל משאביהם במאמץ להבטיח שלא תשתכח תורה מישראל. הם דבקו בכל מאודם במורשת המפוארת שזכרו – קראו לישיבות בשם העיירות במזרח אירופה שבהן התקיימו בעבר, כמו פוניבז' ומיר; קוממו מחדש את החסידויות השונות וקראו להן בשמות חצרות האדמו"רים מלפני החורבן; שימרו את הלבוש, המנהגים, הניגונים ודרכי הלימוד, נאחזים בעבר, מקדשים אותו ומתבצרים בעזרתו כנגד ההשפעה החזקה של הסביבה החילונית.
הם הצליחו מעבר לכל הציפיות. הישיבות התמלאו באלפי תלמידים, הקהילות גדלו ושגשגו, והחברה החרדית העמידה מסגרת יציבה ובטוחה אל מול הסערות שמסביב. אבל עם ההתבססות וההתעצמות התחדד הקושי הראשוני – זו אינה דרך לרבים, ומה שהתאים לאידיאליסטים שהתגייסו להצלת מעמד התורה בעם ישראל, לא התאים לצאצאיהם הרבים, שנולדו לתוך אורח החיים הזה, והוסללו מגיל צעיר לחיים שאין בהם אלא תורה. התביעות החיצוניות העכשוויות של "גזרת הגיוס", או הדחיפה להשתלבות בשוק התעסוקה, אינן האיום העיקרי על החברה החרדית. הבעיה האמיתית שלה היא שבדרך הטבע בני עלייה הם מועטים, וחברה שדורשת מכל בניה להיות מלאכי עליון מועדת לכישלון. אותות הכישלון ניכרים בכל מקום – בבני הנוער המשוטטים ברחובות ומחפשים "אקשן", כי אינם מסוגלים לשבת רכונים על הסטנדר כל כך הרבה שעות; באלפים הרבים המשמרים את ההשתייכות החיצונית החרדית, אבל מנותקים באורחות חייהם, ובעיקר בתודעתם, מהחתירה המתמדת ללמדנות ולדבקות בקדוש ברוך הוא; באובדן החיות והחדשנות, האתגר וההשראה בלימוד התורה; בהקצנה בשוליים הגובלת במוזרות ממש, ובמחלוקות הרעיוניות על קוצו של יו"ד, שגולשות לא פעם לתגרות אלימות.
המציאות הישראלית תובעת מהחרדים להצטרף להגנה על המדינה, להשתתף בכלכלה ובמדע, אבל הם שקועים בתפיסת עולמם, ואינם יודעים כיצד להתיר את הפקעת שטוו סביב עצמם. שנות דור של הליכה בדרכו של רשב"י השכיחו מהם את האופציה האחרת לחיי תורה אמיתיים. החברה החרדית משוועת לרבי ישמעאל של דורנו, לגדולי תורה שיתוו דרך נכונה ובטוחה לצאת מן המערה, בלי לשרוף ובלי להישרף; שילמדו איך מנהיגים בדרך ארץ, איך התורה משתלבת עם החיים, מאירה אותם ומחברת אותם לשורש קיומם. תמיד יהיה הקומץ שיבחר ללכת בדרכו של רשב"י, שגדולתו תהיה השראה ותאתגר את הרבים, אבל כל פסגה ניצבת על בסיס רחב, ויחידי הסגולה יכולים להעפיל ולהתעלות באמת רק מתוך קהילות גדולות ומתוקנות של "בעלי בתים", תלמידי חכמים ויראי שמיים המעורים בחיי המעשה ומייצבים אותם בגישתם המאוזנת והמפוכחת.
רשב"י ובנו יצאו מהמערה פעמיים. בפעם הראשונה נגזר עליהם לחזור אליה שוב, כיוון שהוכיחו בהתנהגותם שאינם מסוגלים להתחבר למציאות באופן בריא, ושהם רק גורמים נזק. בפעם השנייה סיגלו לעצמם בהדרגה התבוננות אחרת, ולימדו תורה מטהרת, שפתחה אפשרויות חדשות להתהלך בעולם. נדמה שיש מקום לקוות שגם החברה החרדית, כשיקומו לה מורי דרך שידעו לפלס את הנתיב הנכון, באחריות ובפיקחות, תמצא את דרכה בחזרה למציאות, ותרבה טהרה וברכה וחיים ושלום בחברה הישראלית.
