לא מפנה עורף

בגיל 41, כשהוא מחלק את חייו בין אולמות בתי המשפט בחיפה ובין הדיונות הלוהטות של גבול מצרים, סגן־אלוף להב שרייבמן לא מחפש מנוחה.

בשביל הקיבוצניק מלוחמי הגטאות, המילואים הם לא רק חובה אזרחית. בכל סיור ובכל פקודה הוא נושא עימו את דמותו של אחיו, רב־סרן הוד שרייבמן הי"ד, מפקד פלגה ביחידה הרב־ממדית שנפל בקרבות בצפון רצועת עזה.

שרייבמן הוא הרבה מעבר למפקד גדוד בפיקוד העורף, שחילץ פצועים תחת אש בסורוקה. אפשר להגדיר אותו אדריכל של חוסן. בתוך התופת של אירועי ה־7 באוקטובר, בין הקמת חפ"קים לשיקום יישובי העוטף, פיתוח מיזמים לשיקום נפשי של לוחמים והסדרת צוואות לאנשי כוחות הביטחון, הוא משרטט מודל חדש של מנהיגות ישראלית.

משזירת פרחים לזיהוי גופות

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

עוד מאת יוסף ארנפלד התוכנית לחיסול מדינת היהודים

להב שרייבמן, נשוי לגל ואב לארבעה, נולד במושב נאות הכיכר שבצפון הערבה וגדל בכפר סבא, אך בעקבות האהבה קבע את ביתו בקיבוץ לוחמי הגטאות. הרזומה שלו כולל שירות כסמ"פ בגדוד 932 של הנח"ל, עבודה כמאבטח של השב"כ בנתב"ג, ותואר כפול במשפטים ובחשבונאות עם רישיון עריכת דין וראיית חשבון. עד לאחרונה, כפרקליט פלילי במחוז חיפה המתמחה באכיפה כלכלית, עסק בניהול מלחמה מסוג אחר. "העבודה שלי היא מול ארגוני פשיעה, עבירות סמים והלבנות הון", הוא מספר, "זה עולם מטורף. זה התפקיד הכי מעניין שאפשר לחלום עליו. אני עובד עם המשטרה ועם יחידות מודיעין של השב"כ, ונמצא ממש במוקד של הלחימה בפשיעה".

אחד התיקים החשובים שניהל עסק בתופעה שמערערת את תחושת הביטחון של אזרחים רבים: הפרוטקשן. "הובלנו תיק ראשון שבו הכנסנו סוכן משטרתי לעולם הזה, כדי שיסחטו אותו. המטרה הייתה להפיל רשת של עבריינים בהתאם לחוק הפרוטקשן החדש. היינו החוליה הראשונה שיזמה את התיק הזה. זה היה מורכב מבחינה משפטית, אבל חשוב מאוד מבחינה ערכית, כי פרוטקשן זו עבירה שבקצה פוגעת באזרח". כששואלים אותו על הזיהוי המגזרי של התופעה, הוא עונה בלי להתבלבל: "התיק הזה היה במגזר הערבי. זו פשיעה שנמצאת באחוזים גבוהים יותר במגזר הערבי, ויש היום יחידות שלמות שפועלות כדי לאפשר לאנשים התמימים בתוך הכפרים חיים נורמטיביים יותר. הפרוטקשן חוצה מגזרים, הוא מופעל גם בתוך הכפרים וגם כלפי חברות קבלניות בבעלות יהודית".

בוקר 7 באוקטובר תפס את שרייבמן בעיצומה של רכיבת שטח, במקום שבו הוא רגיל למצוא שקט וריכוז. "תוך כדי הרכיבה שמעתי גלי צה"ל ופתאום הבנתי שמשהו גדול ורע קורה", הוא משחזר. "הייתי באמצע מסלול רכיבה מאתגר, וברגע שסיימתי אותו הראש כבר היה במקום אחר. לא חיכיתי לטלפון מהמג"ד, הבנתי לבד את גודל השעה". כמפקד פלוגה שהגזרה האופרטיבית שלה היא באר שבע, הוא ידע שאין לו זמן לאבד. "הודעתי לחברים שלי: 'אנחנו קופצים'. חזרתי הביתה, ארגנתי ציוד בשיא המהירות ועליתי על האופנוע כדי לחבור לחבר. העמסנו הכול על הרכב ויצאנו מיד לכיוון באר שבע".

בתפקידיו במילואים עבר שרייבמן מסלול פיקודי ארוך – מסמ"פ, דרך מ"פ ועד לתפקידו הנוכחי כמג"ד 923 בפיקוד העורף, גדוד חילוץ והצלה. ביום־יום, הגדוד אמור לתת מענה לאירועי הרס ונפילת טילים בבאר שבע, אולם ב־7 באוקטובר המשימה הפכה רחבה וגמישה הרבה יותר.

"קפצנו והפעלנו את האופרטיבי המלא שלנו", הוא מספר, "התפרסנו ברחבי באר שבע בכוננות לאירועי הרס, אבל תוך כדי תנועה התחלנו לקבל משימות של סיוע אזרחי. לפיקוד העורף יש כמה כובעים, אנחנו יודעים להתאים את עצמנו ולהיכנס לאן שצריך. אם בקורונה סייענו בחיסונים, כאן מצאנו את עצמנו פועלים בכל מקום שבו היה צורך". שרייבמן ולוחמיו הפכו לחוליה המקשרת בין הצבא לעורף האזרחי המבולבל. "חיפשנו איפה להועיל. זה התחיל בכוננות לרעידת אדמה או הרס מבנים, אבל מהר מאוד זה עבר לסיוע בשיקום החיים עצמם, אפילו במשימות כמו אבטחה וליווי של גני ילדים שחזרו לפעילות בתוך הכאוס. איפה שהיה חסר כוח אדם או תחושת ביטחון – שם היינו".

כמפקד פלוגה, שרייבמן הבין במהירות שהוא אינו יכול להסתפק בהמתנה לפקודות. בעוד הגדוד ממתין למשימות חילוץ פורמליות, הוא החל לחפש את המקומות שבהם מדינת ישראל זקוקה לידיים עובדות וללב פתוח. "שאלנו את עצמנו: איך אנחנו יכולים לעשות יותר? איפה באמת צריכים אותנו?" הוא נזכר. המשימות החלו בקטן, משזירת פרחים להמוני הלוויות ועד אבטחתן, אך מהר מאוד התגלגלו למשימות הקצה המורכבות ביותר של המלחמה.

"המשימה הכי קשה הייתה בשדה תימן", הוא משחזר בקול שקט. "הגיעו לשם אלפי גופות של מחבלים שנאספו מהשטח, ובתוך התופת הזאת היינו צריכים לאתר נרצחים וחללים שלנו שהיו מוגדרים כנעדרים. עבדנו שם לילות כימים, במשימת קצה שכל תכליתה היא לתת ודאות למשפחות. מתוך אלפי גופות של מחבלים, הצלחנו לאתר כמעט 20 נעדרים. זה היה קשה מבחינה נפשית בצורה בלתי רגילה, אבל הסיפוק שבסגירת המעגל למשפחות היה מנוע אדיר. אנשים שיצאו הביתה להתרעננות אמרו: 'אני חוזר רק כדי לקחת בזה חלק'".

היכולת של להב לחבר בין ה"אזרחית" ל"צה"לית" הולידה פתרונות יצירתיים גם בתוך הקיבוצים המדממים של העוטף. כשהבין שיחידות רבות עוברות בקיבוצים כמו כפר עזה וכיסופים בלי להשאיר לקהילה מידע מסודר, הוא גייס את הכלים מהאזרחות. "ניצלנו את המשאבים של פיקוד העורף – המהנדסים והמומחים שלנו – וחיברנו אותם לחבר'ה שמכירים מהעבודה שלהם ביומיום תוכנות ניהול כמו Monday. בנינו חמ"ל משותף שבו כל בית בקיבוץ מופה בצורה מסודרת: מה המצב המבני שלו, אילו נזקים נגרמו ואיפה יש נפלים ותחמושת. פתאום לקיבוץ היה מידע ביד. הראינו להם שהצבא לא רק עובר דרכם, אלא בונה יחד איתם את התשתית לשיקום".

המסירות הזאת לא פסקה גם כשהגדוד התחיל להשתחרר. כוחות שנשארו בשטח עברו למגרש המכוניות בתקומה, שם ביצעו את העבודה הסיזיפית והקדושה של שאיבת אפר מתוך הרכבים השרופים מהנובה. "נשארנו שם עם שואבים, מחפשים שאריות אדם כדי להביא לקבורה ולזיהוי. מצאנו דברים שבסוף זכו להגיע לקבר ישראל. זו משימה שאין לה הגדרה צבאית יבשה, יש לה רק הגדרה אנושית וערכית".

סינוואר נהרג, האח נפל

בחודש דצמבר 2023, כשהגיעה הפקודה להשתחרר מהמילואים, שרייבמן חש שהמשימה שלו רחוקה מסיום. בעוד חבריו ליחידה מתכוננים לחזור לשגרה, הוא ישב על הג'יפ עם חברו הקרוב מימי האבטחה בנתב"ג, ושניהם חלקו את אותה תחושת החמצה. "אמרתי: אין מצב שאני הולך הביתה", הוא נזכר. "איך אפשר להשתחרר כשהתמרון בשיאו והמלחמה נמשכת בלעדיי? זה הרגיש הכי רחוק מהשיא".

ההזדמנות הגיעה בשיחת טלפון מקרית. חפ"ק מפקד אוגדה 99 חיפש תגבורת של לוחמים מיומנים. שרייבמן והחבר לא היססו: "הסתכלנו זה על זה ואמרנו: תרשום אותנו. ככה מצאנו את עצמנו מצטרפים לחפ"ק של תת־אלוף ברק חירם. זו הייתה זכות לשרת תחתיו וללמוד ממנו, אבל גם שיעור בענווה. פתאום, אחרי שנים כמפקד, חזרתי להיות חייל. זה איפשר לי להבין מקרוב את האתגרים של הלוחם בקצה, בלב העשייה".

התפקיד של שרייבמן וחבריו היה לאפשר למפקד האוגדה רציפות פיקודית תחת אש. במקום שהמג"דים והמח"טים יצאו החוצה כדי להתעדכן, החפ"ק נכנס פנימה, אל הקו הראשון של הלחימה. "היינו בלב התמרון", הוא מתאר. "האוגדה היא הציר שנשאר בזמן שהחטיבות מתחלפות, והניסיון שצברנו היה קריטי". בכניסה השנייה לעזה, הוא וחבריו מצאו את עצמם בלב היתקלות קשה ומדממת. "חטפנו אש חזקה. היו שם הרוגים ופצועים קשה, ואנחנו היינו ממש במרכז האירוע. פתאום כל הניסיון מהעבר התנקז לרגע אחד של הישרדות ולחימה".

בשנתיים האחרונות שרייבמן נע על הציר שבין המלחמה למשפחה, עד ששניהם התמזגו ברגע אחד בלתי נתפס. זה קרה כשהיה בתעסוקה מבצעית כסמג"ד באיו"ש, בעוד חבריו לצוות מחפ"ק 99 נשארו ברצועה. "בדיוק אז הרגו את סינוואר", הוא משחזר. "הצוות שלי מהמילואים היה בעננים. הם לקחו חלק בפינוי הגופה והווטסאפ הקבוצתי שלנו רעש מחגיגות. ואז פתאום קפצה הודעה גם בקבוצה המשפחתית. התברר שהכוח שחיסל את סינוואר היה הכוח של אחי, הודי". זמן קצר לאחר מכן הוא נפל בקרב.

רב־סרן הוד שרייבמן הי"ד היה אחיו החורג של להב, שגדל איתו כאח קרוב למרות פער הגילים. הודי, קצין מוערך ששירת כמ"פ בפלס"ר צנחנים ובביסל"ח 450, הוביל את הפלוגה שלו ברגע ההיסטורי ההוא ברפיח. משם המשיך לירח דבש קצר, חזר ליחידה הרב־ממדית, ושלושה שבועות לאחר מכן, במהלך הקרבות בג'באליה, נפל בהיתקלות. "דבר אחד שאנחנו מאוד גאים בו זה שהודי תמיד אמר: 'אף שערה משערות ראשם של החיילים לא תיפול'. והוא באמת לא איבד אף חייל בכל הלחימה שלו", מספר שרייבמן בגאווה מהולה בכאב.

אחרי התעסוקה המבצעית ביהודה ושומרון, הגדוד של שרייבמן עבר קפיצת מדרגה, במקביל לכניסתו לתפקיד שכבר התחיל למלא בפועל – הפיקוד על הגדוד. כשהתחיל מבצע עם כלביא, להב מצא את עצמו שוב בחפ"ק, בזמן שאשתו מנסה לעכל את המחיר המשפחתי הכבד של עוד סבב מילואים ארוך. הלילה הראשון שלו בחפ"ק נקטע בשיחת טלפון מטלטלת מהמג"ד היוצא. "להב, צה"ל תקף באיראן", אמר לו, "אנחנו מופעלים, תקפיץ את כל הגדוד". המעבר היה חד. להב נפרד מהחפ"ק האוגדתי וחזר לגזרה האופרטיבית שלו בבאר שבע. השניים נכנסו למבצע יחד, כשע' מתפקד כמג"ד ושרייבמן כסמג"ד, מתוך ידיעה שהחלפת הפיקוד תתבצע תוך כדי הלחימה.

בזמן שטילים נפלו במרכז הארץ, התמקד שרייבמן בהכנת השטח בגזרה שלו – באר שבע. הוא הבין שהמפתח לחילוץ מציל חיים הוא לא רק הנדסה אלא קשרים אנושיים. "הקדשתי את הזמן להיכרות חברית עם הדמויות בעירייה, במד"א, במשטרה ובכיבוי האש. ידעתי שבזמן אמת אצטרך אותם צמודים אליי. לא תיארתי לעצמי כמה מהר זה ישרת אותי". המעבר הרשמי לתפקידו כמג"ד היה צה"לי להפליא. למרות חוסר רצונו בטקסים, הגדוד נעמד בח' קרבית. המג"ד היוצא ע' נפרד, שרייבמן קיבל את הדרגה ואת הפיקוד, ואביו הגיע נרגש לחזות ברגע הזה.

רגעי החסד שקיבל עם כניסתו לתפקיד היו קצרים, ונפילת הטיל בסורוקה בבוקר למחרת הפכה לטבילת האש הרשמית שלו כמג"ד. "הגעתי לשם והיה כאוס, אבל בזכות ההיכרות המוקדמת שלי עם האנשים, תוך דקות ישבנו מסביב לשולחן עם מפקד המשטרה, קצין אג"ם, מפקדי כבאות והצלה ומד"א והקב"ט של העירייה. התחלנו לנהל את האירוע בשיתוף פעולה מלא", הוא מתאר. "הגדוד עבד בצורה יוצאת מן הכלל, גם כשצצו תרחישים מורכבים כמו חשד לאירוע כימי־ביולוגי. אחרי שעתיים־שלוש הבנתי שאין הרוגים או פצועים, שזה נס מטורף. הורדתי דופק ואמרתי לצוות: 'הערב עושים על האש מטורף'. זה היה הסימן שהאירוע בשליטה".

אבל זאת הייתה רק תחילת הדרך. ב־48 השעות הראשונות בתפקיד המג"ד, הגזרה ספגה עוד שתי נפילות. שרייבמן מספר על הפקת לקחים מיידית: "דברים שלא עשינו מספיק חד בסורוקה, כבר תוקנו בבוקר למחרת. זה עבד. ארבעה ימים אחר כך קיבלנו את האירוע הרביעי, שהיה אירוע עם ארבעה נרצחים ולכודים, ושם כבר היינו בשיא התפקוד. פיקוד העורף יודע להביא פוש, ואנחנו עבדנו עם כולם: משטרה, מד"א, כיבוי אש. זו הייתה ההוכחה לכוח של שותפויות בשטח".

לרפא את ציפור הנפש

אחרי חודשים ארוכים של פיקוד על קו הגבול ותמרון בין זירות נפילה, להב מבקש לחזור רגע לאחור, אל השעות הגורליות של תחילת המלחמה. דווקא שם, בתוך הכאוס המוחלט של הכניסה לעזה, הוא מצא את עצמו מוטרד משאלה אחת שאינה מבצעית, שמטרידה כל לוחם באשר הוא: מה יקרה אם לא יחזור. הצורך נולד משיחה אישית עם חבר קרוב מהפרקליטות. "הבנתי שבתור משפטן, אפילו אני לא מסודר", הוא מודה. "אמרתי לו: 'תקשיב, אני חייב צוואה', ומהר מאוד הבנו שזה לא רק אני – כל החבר'ה שנכנסים עכשיו פנימה זקוקים לוודאות הזאת". כך נולד המיזם "צוואה אונליין", פלטפורמה דיגיטלית פשוטה ונגישה שהקים שרייבמן יחד עם שותפו מהגדוד.

בעוד לוחמים צעירים נוהגים להשאיר מכתבי פרידה או סרטונים, להב מבקש להעניק להם כלי משפטי שימנע סיבוכים ביום שאחרי. "מכתב זה חשוב, אבל צוואה מעניקה ודאות. למדנו את החוק לעומק, ובנינו מערכת שבה כל אחד יכול להזין נתונים ולקבל מסמך תקף משפטית בלי להזדקק לעורך דין או להוצאות כבדות. השאיפה שלי היא שצה"ל יאמץ את זה וייתן לכל לוחם את השקט הזה".

הסיפור הפך לאישי וכואב הרבה יותר לאחר נפילתו של אחיו, הודי, שלא הספיק לכתוב צוואה. "אשתו אמרה לי: 'הלוואי שהייתי יודעת מה הוא רוצה שיהיה'. לא מדובר פה על דברים מורכבים, אלא על הידיעה הפשוטה מה היה הרצון שלו. זה מה שאני רוצה לחסוך מאחרים". למרות שהסברת הצורך לצעירים בני 20 היא אתגר לא פשוט, להב מתעקש. "צעירים לא אוהבים להתעסק בזה, אבל במלחמה ובכלל בחיים הכול יכול לקרות. הפלטפורמה נמצאת שם, נגישה בגוגל במחיר תחזוקה סמלי, כדי שלאף אחד לא יהיו סימני שאלה ברגעים הכי קשים".

במקביל, בתוך רעשי המלחמה, החל לגלגל מיזם נוסף. רגע אחד של שקט בארוחה משפחתית הפך לנקודת המפנה של שלושת האחים לבית שרייבמן. סביב השולחן ישבו האח הבכור, תת־אלוף במילואים שמתמחה בליווי עמותות לנפגעי נפש; האח השני, פסיכיאטר ורופא במילואים בצנחנים שחזר מהתופת בעזה; ולהב, שבאותם ימים ניהל את המשימות המנטליות המורכבות של זיהוי חללים ושמירה על מחבלים בשדה תימן. "חודש וחצי לתוך המלחמה נפגשנו לראשונה", משחזר להב. "כל אחד שיתף בעולם שלו והבנו שהחברה הישראלית הולכת למקום מורכב. ראינו את סרטוני הזוועות בטלגרם והבנו שהמערכת הציבורית, שהייתה באי־ספיקה עוד לפני המלחמה, לא תוכל לעמוד בעומס. אמרנו לעצמנו: חייבים ליצור טיפול איכותי, כזה שלא משאיר את הלוחם לבד".

בשביל שרייבמן, הצורך הזה היה אישי ובוער. הוא ראה את החיילים שלו, אלו שהלכו אחריו למשימות הקשות בשדה תימן, חוזרים עם תסמינים שלא היו קודם לכן. "המראות האלה משנים אותך, אתה לא אותו אדם לפני ואחרי. לאחרונה, במהלך תעסוקה בדרום, עצרנו הכול. לקחנו יום שלם עם קב"ן רק כדי לעבד את מה שעברנו. שם אתה מגלה כמה התסמינים משותפים לכולם".

מתוך התובנות הללו נולד המיזם המשותף של האחים – מרכז רב־תחומי לבריאות הנפש שמבקש לשבור את המודלים המקובלים. "זה לא רק פסיכיאטר ותרופות", הוא מסביר. "אנחנו מאגדים תחת קורת גג אחת הכול: מפסיכולוגים ועובדים סוציאליים ועד טיפול באומנות, מוזיקה ויוגה תרפיה. המטרה היא ליצור שיח רציף סביב המטופל – שהמטפל במוזיקה ידבר ישירות עם הפסיכיאטר, שכולם יראו את האדם כמכלול ולא דרך חור המנעול של כל תחום בנפרד".

המיזם כבר פועל בשטח תחת השם 'ציפור נפש' בכפר סבא. המרכז מציע מודל טיפולי הוליסטי יוצא דופן, המופעל על ידי צוות של כ־20 מומחים, ובהם שישה פסיכיאטרים, שמעניקים מענה רחב ומקיף לפצועי נפש בעקבות המלחמה. להב מודה שהדרך עוד ארוכה. "בחרנו שלא להיות עמותה ולא להישען על פילנתרופיה, אולי זו הייתה טעות", הוא מהרהר. "אנחנו רוצים שהמקום יוכל לעמוד בזכות עצמו, אבל אנחנו גם מגייסים את המטפלים הכי טובים בתחום, וזה דורש משאבים. נכון לעכשיו המימון מגיע בעיקר דרך חברות ביטוח וקרנות סיוע צבאיות, אבל אנחנו נצטרך לפרוץ את זה ולהגיע גם לקופות החולים".

המרכז פועל ברציפות מיולי 2025, אך לדברי להב, הדרך למלא את שעות הטיפול עוד ארוכה. אנשים עדיין לא מכירים מספיק את המודל החדש, ונדרשת עבודת הסברה כדי להנגיש את הטיפול האיכותי לאוכלוסייה הזקוקה לו.

"המשפחות הן אוכלוסייה שקופה"

בחודשים האחרונים המשימה של להב נדדה דרומה, אל קו הגבול הארוך והשקט לכאורה. אחרי המראות הקשים של חילוץ הנפגעים בסורוקה והלחימה בחפ"ק אוגדה 99 בעזה, הגדוד שלו תפס גזרה דרומית יותר – במרחק עצום מהבית. "זה אתגר מורכב", הוא מסביר, "להחזיק קו ממושך מול איום דרומי שהופך רב־שכבתי, ובמקביל לנהל את החיים שנשארו מאחור".

השירות בגבולות הדרומיים של ישראל ב־2026 מציב בפניו אתגרים מסוג אחר. לא מדובר רק באיום הביטחוני, אלא במרחק הפיזי והמנטלי שמותח את החבל עד הקצה. "כשאתה במילואים באילת, אתה לא יכול לקפוץ לסגור פינה בעבודה או בבית", הוא מסביר. "כל יציאה הביתה היא מבצע לוגיסטי ובטיחותי. אני מרגיש אחריות כבדה על הלוחמים שלי. אני לא יכול לשחרר חייל לכביש הערבה בכל שעה, רק כדי שלא יירדם על ההגה בדרך למשפחה שלו".

בזמן שהוא שומר על הדרום, הלב והמחשבות נתונים לצפון, לקיבוץ לוחמי הגטאות. ב־2026, המציאות של משפחות המילואימניקים בצפון הפכה קשה מנשוא. להב משחזר ברעד את רגעי המתיחות מול איראן וחיזבאללה: "אשתי מצאה את עצמה לבד עם ארבעה ילדים תחת מטחי טילים אינטנסיביים, בזמן שאני בקו. זה מצב משפחתי בלתי אפשרי. אני לא המפקד שיגיד 'אני הולך הביתה כי אשתי לא עומדת בזה', ואני משלם על זה מחירים אישיים כבדים עד היום".

במובן מסוים, האתגר האמיתי הוא לא רק מבצעי אלא חברתי. שרייבמן מזהה בדאגה שחיקה בהבנה הציבורית כלפי משרתי המילואים. "אני רואה לוחמים שכירים שמאבדים עבודות, ועצמאים שהעסק שלהם קורס". כמג"ד, הוא מוצא את עצמו מנהל חזית שנייה מול המעסיקים. "חצי שנה לפני תעסוקה אני כבר עובד בזה. אני מדבר עם מעסיקים שמתחננים שהעובד יישאר כי העסק לא ישרוד, ומנסה להתאים לכל חייל חליפה אישית כדי למזער את הפגיעה באזרחות. לפעמים זה אומר לנסוע לפגוש מעסיק שהגיע להשתלמות באילת כדי להגיד לו תודה ולהראות לו כמה העובד שלו חשוב כחייל".

כיום שרייבמן נמצא בצומת דרכים מקצועי ואישי. אחרי שנים בפרקליטות מחוז חיפה הוא בחל"ת, מתמרן בין הפיקוד על הגדוד ובין המיזמים שהקים. "הפרקליטות הייתה נוצות הטווס שלי", הוא מודה ביושר, "אבל היום העשייה הצבאית והחברתית היא תעודת הזהות האמיתית שלי. אני מאוהב בניהול האופרציה הזאת, בחיבור לאנשים ובידיעה שאני מפעיל מערכת שלמה למען מטרה נעלה".

אך מאחורי גאוות היחידה והשליחות, שרייבמן לא מסתיר את הכאב שמלווה את חייליו ואת בני משפחותיהם. ההבנה שהבית הוא המנוע של החזית הובילה אותו להשקיע בחיבור של נשות המילואימניקים לעשייה. "בערב הסיכום הזמנו את בנות הזוג. הראינו להן סרטונים, חילקנו תעודות הצטיינות וסקרנו את פעילות הגדוד. היה לי חשוב שהן יבינו שהן לא רק מחכות בבית, הן חלק בלתי נפרד מהעשייה הצבאית שלנו".

המפגש עם בנות הזוג במהלך הערב הגדודי זיקק בשבילו את המציאות הישראלית המורכבת. "היו שם נשים שחיבקו אותי וכאלו שקיללו אותי, ובצדק", הוא אומר בכנות. "המשפחות הן אוכלוסייה שקופה. הילדים שמרטיבים בלילה כשאבא בקו, הנשים שנושאות את הכול לבד – אין להן מספיק כלים להתמודד עם הפגיעות הזאת. נוצר איזה עיוות בחברה כאילו המילואים הם פריבילגיה, אבל המציאות היא שחיילים בוכים לי בדמעות לפני סבב נוסף כי אין להם ברירה, ואני נאלץ לומר להם: 'אני מצטער, אין מישהו אחר. המדינה צריכה אותך'".

למרות המחירים הכבדים, להב בוחר להסתכל קדימה באופטימיות זהירה. המיזם שלו, 'ציפור נפש', הוא בעיניו הגוזל שצריך לגדול כדי לרפא את פצעי המלחמה, והשירות הצבאי הוא הסלע שעליו נבנית החברה הישראלית מחדש. "עם כל הקושי והשכול, זה הדבר הכי מעורר גאווה שעשיתי בחיים. העבודה בשדה תימן, איתור הנעדרים, החילוצים בבאר שבע – אלו הרגעים שבהם הבנו שאנחנו כאן כדי להישאר".