באפריל 1956, מול קברו הטרי של רועי רוטברג ז"ל בנחל עוז, טבע משה דיין את המשפט שהפך לסמל: "קבוצת נערים זו נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים". 70 שנה חלפו מאז, הדורות התחלפו, אך הגורל הישראלי נותר בעינו. בבוקר שבעה באוקטובר היו אלו בני, סמל ראשון ישי פיטוסי הי"ד, יחד עם מפקדו סגן שילה הר־אבן ולוחמי צוות הנמ"ר מגדוד 13 של גולני, סמ"ר רועי ברקת, סמ"ר יעד בן יעקב, סמ"ר דור ירחי וסמ"ר דביר זכא שמצאו את עצמם שוב באותו תפקיד היסטורי: הכתפיים החוצצות בין ים של שנאה לבין הבית.
סיפורו של ישי הוא סיפור של אי־ויתור. מחנכו כתב לו פעם: "ישי, אתה סמל לחתירה למגע, לאי־ויתור לקשיים. למרות אין־ספור נקודות שבהן היה ניתן לוותר ולברוח, אתה המשכת". בבוקר ההוא, האי־ויתור הזה הפך למעשה גבורה עילאי. ישי וחבריו יכלו להישאר בתוך הכלי הממוגן ולחכות לעזרה, אך הם בחרו לפרוק החוצה, לחתור למגע ולהילחם פנים אל פנים מול נחילי מחבלים עד הכדור האחרון. הם לא ויתרו על חיינו, וישי נפל כפי שחי – באומץ ובלי פשרות.
אך גבורת הלוחמים לבדה, ככל שתהיה עילאית, אינה יכולה לעמוד בחלל ריק. ישי היה דור רביעי לחלוצים. כילד במושב קטיף בשנת 2005, הוא חווה את עקירת היישובים ואת הפיכת השממה הפורחת לחממת טרור. ב־7 באוקטובר המעגל נסגר: הילד שגורש מחבל עזה חזר אליו כלוחם, כי הוא הבין את מה שהמערכת המדינית שכחה – שאין ואקום באדמת עזה. או שיש בה מחרשה יהודית וחקלאות משגשגת, או שיש בה מפלצת טרור.
התפיסה הזאת עומדת כיום למבחן גורלי מול הלחצים הבין־לאומיים. ההחלטה של ממשל טראמפ לעבור לשלב ב', לצד ההכרזה על הרכב הוועד המנהל של עזה, ללא הכרעה מוחלטת של חמאס וללא שליטה טריטוריאלית ישראלית קבועה, היא סכנה קיומית. מעבר כזה, לפני פירוק מלא של תשתיות הטרור, משמעותו שמיטת ההישגים שקנו ישי וחבריו בדמם. הם לא לחמו כדי שעזה תעבור לידיים טורקיות או לניהול של הרשות הפלשתינית. הם מסרו את נפשם כדי שמה שהיה לא ישוב עוד לקדמותו.
אולי יעניין אתכם
הכרעה איננה רק מושג צבאי ערטילאי. היא נמדדת גם ביכולתנו להשיב את בנינו הביתה. אי אפשר לדבר על הסדרים מדיניים כל עוד גופתו של השוטר רן גואילי הי"ד מוחזקת בידי ארגון טרור רצחני. הנסיגה משליטה מלאה או המעבר ללחימה בעצימות נמוכה לפני השבת הבנים והכרעה סופית, הם בגידה בערך היסוד של "לא משאירים פצועים מאחור".
ההיסטוריה לימדה אותנו שדיבורים על "ניהול הסכסוך" או "סבבי לחימה" מסתיימים באסון. לכן התשובה להקרבה של בני, ושל מאות הגיבורים האחרים שמסרו גם הם את נפשם במהלך מלחמת התקומה, חייבת להיות ברורה: רק התיישבות תשלים את הלחימה. הדיבור על שיבה לחבל עזה אינו פנטזיה, הוא תוכנית עבודה, ויש אלפי משפחות שכבר מחכות להפריח את השממה.
דיין אמר בשעתו: "למען לא תירתע ידנו מהחזיק בשלח". היום, מול הלחצים מבית ומחוץ, עלינו להוסיף: למען לא תירתע ידנו מלהחזיק במחרשה ולהפריח שוב את חולות קטיף. זו החובה שלנו לישי, לרן גואילי, ולכל אלו שלא ויתרו על המדינה. אסור שהמדינה תוותר כעת על ניצחון המלחמה. רק הכרעה מלאה של ארגוני הטרור בעזה, השבת אחרון החטופים ובנייה מחודשת של החבל יבטיחו שזכרם יהיה ברוך. לא רק בדמעות, אלא במעשים של נצח.
הכותב הוא אביו של סמל ראשון ישי פיטוסי הי"ד וחבר הנהלת 'פורום הגבורה'
