הסיעות החרדיות ותקציב המדינה: משבר אחד יותר מדי

זו לא הפעם הראשונה שבה המפלגות החרדיות כורכות באופן גס ולא אלגנטי במיוחד בין חוק הגיוס לבין תקציב המדינה. בקדנציה הזאת לבדה זה קרה בערך בכל פעם שהביאו תקציב מדינה חדש, כולל בתקציב הראשון שהגיע חודשים ספורים בלבד אחרי הקמת הממשלה. כך שאין באמת סיבה אמיתית להיות מופתעים שגם בתקציב 2026 חברי הכנסת החרדים חוזרים על אותה פרקטיקה מוכרת, למעט העובדה שהפעם הם כבר עלו לכולם על העצבים.

נחזור לרגע שנתיים וחצי אחורה, לתקציב הראשון שהעבירה הממשלה. הימים היו ימי טרום המלחמה, ובהסכם הקואליציוני הוכנס סעיף שמבטיח לחרדים את הסדרת מעמדם של לומדי התורה. וגם אז, כאמור, החליטו החרדים לחולל משבר סביב העובדה שחוק הגיוס לא עובר לפני התקציב. בשלב מסוים הוחלט להקים צוות מטעם הממשלה שידון בעקרונות חוק הגיוס המתגבש, שאמור להתכנס באופן קבוע ולהציג לבסוף תוצר של הצעת חוק. הצוות הורכב מעורך הדין איתי אופיר שהיה אז היועץ המשפטי של משרד הביטחון (היום מכהן כפרקליט הצבאי הראשי), המשנה ליועצת המשפטית גיל לימון, יועץ שר האוצר דאז עומר רחמים, מזכיר הממשלה יוסי פוקס, נציג מטעם שר הביטחון ונציגים חרדים (השר לשעבר אריאל אטיאס וחברי הכנסת מאיר פרוש ואורי מקלב). רק כדי להבין את הפערים בין אז להיום, תוך כדי עיצוב עקרונות החוק התגבשו כמה הנחות עבודה במעלה הדרך. אחת מהן הייתה שאין לקבוע יעדי גיוס כחלק מהחוק, ואחרת דיברה על כך שאין להטיל סנקציות ובעיקר יש לעודד גיוס באמצעות תמריצים חיוביים.

בפינת החדר ישב לו השר פרוש, כסוג של נוכח־נפקד. הוא אומנם הגיע לרוב הדיונים, אבל בקושי תרם תרומה מילולית כלשהי. הוא כן הקפיד אחת לחצי שעה-שעה לפלוט בקול רועם: "חוק יסוד לימוד התורה. זה מה שהבטחתם בהסכם הקואליציוני וזה מה שיהיה". מסבירים לו האנשים בחדר שזה לא מתכנס, אבל הוא בשלו. יושב בפינה עם הכובע שמסתיר את פניו ומדי פעם, ובלי קשר לנושא שעליו מדברים, מעיר: "אני לא מבין למה אתם בכלל דנים בזה, צריך חוק יסוד לימוד תורה". רק כדי לסבר את האוזן, הוויכוחים אז היו בכלל סביב השאלה עד כמה להוריד את גיל הפטור. זה היה השיח וכמעט לא מעבר לכך. וגם בדבר הרזה מאוד הזה החרדים כלל לא התחייבו לתמוך, אלא הסכימו לכל היותר לתת לזה לעבור, בלי שהם מתכננים להצביע אקטיבית בעד. כשחושבים על מה שמונח היום על השולחן – חוק עם יעדי גיוס באלפים אל מול סנקציות כלכליות, גם אישיות וגם כלפי הישיבות – זה מרגיש כמו שמיים וארץ.

הסדק בחומה נפער

אולי יעניין אתכם

עוד בפוליטיקה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד בפוליטיקה ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

שני הלאווים הגדולים ביותר של החרדים, יעדי גיוס וסנקציות, נמצאים בחוק הנוכחי. למעשה לוקחים את מה שהוגדר כמוקצה מחמת מיאוס וכקו אדום ומביאים אותו בהסכמה רבנית־חרדית. מעבר למספרים עצמם, זו בעיקר הלגיטימציה בעולם החרדי. כשאתה מעביר חוק שקובע שתוך שנים ספורות 50 אחוז ממחזור של צעירים חרדים נדרש להתגייס, זה מסר שכל כולו לגיטימציה. זו בעצם אמירה של הרבנים החרדים, לפחות בתרגום שלה, שמי שלא לומד שיתגייס. וזה גם מה שאמור ליצור, בתהליך של כמה שנים, את הסדק בחומה שמפרידה בין הישראליות לחרדיות. ביום שבו הליכה עם מדים בבני ברק הופכת לאירוע לגיטימי, בלי פגיעה בשידוך וללא צורך להתחבא, זה דבר שהוא הרבה יותר חשוב מהמספר המדויק של יעד הגיוס לשנה הראשונה או השנייה.

זה לא אומר שהמנהיגות החרדית לא עושה בערך כל טעות אפשרית בדרך לשם, וזה גם לא מבטל את האטימות החרדית. אי אפשר שלא לתפוס את הראש לאור חוסר הרגישות של המפלגות החרדיות לסנטימנט הישראלי. זה מטריף את הדעת לפעמים. וזה בין היתר מה שקרה השבוע. הרי רק ביום ראשון סוכם בין כל סיעות הקואליציה שחוק התקציב עובר בקריאה ראשונה ביום שני. כמה שעות לאחר מכן נערכה פגישה בין חברי הכנסת החרדים ובין אנשי הייעוץ המשפטי של הכנסת, ובה הבהירה יועמ"שית ועדת החוץ והביטחון מירי פרנקל־שור שיש כמה תיקונים שעליהם בכוונתה להתעקש. החרדים החליטו שהם לא מרוצים מהאירוע, ובשל כך ביום שני בבוקר הודיע חבר הכנסת ינון אזולאי מש"ס ליושב ראש הקואליציה שהם לא מצביעים היום על התקציב. בלי שיושב ראש ש"ס אריה דרעי טורח להרים טלפון לפני כן לראש הממשלה, למזכיר הממשלה או לשר האוצר. כולם התעדכנו על ההתפתחות הזאת דרך התקשורת. רק כדי להבין את גודל האבסורד, המחלוקת של החרדים היא מול הייעוץ המשפטי של הכנסת, ואת מי הם מענישים בתגובה? את הקואליציה. או את המשק, לאור המשחק המסוכן שהם עושים סביב התקציב.

אלא שמהר מאוד גילו חברי הכנסת החרדים שהאיום שלהם מתהפך עליהם בחזרה. זה קרה בפגישה שמיהר ראש הממשלה לכנס, כשכבר בתחילתה הבהיר שר האוצר סמוטריץ' לדרעי ולגפני שאין שום בעיה, לא רוצים תקציב? אז אין ממשלה והולכים לבחירות. "את מי אתם סוחטים?", זעם עליהם. "את מי שמשלם את המחיר הכי כבד בציבור המצביעים שלו בנושא הגיוס? ממנו אתם מנסים לסחוט עוד? ובגלל סכסוך שיש לכם עם הייעוץ המשפטי?". כלל ידוע בפוליטיקה אומר שאסור לאיים באקדח ללא כדורים. אל תאיים שלא תצביע על התקציב ותלך לבחירות, אם בתוך תוכך אתה מאוד רוצה שיעבור תקציב ומאוד לא רוצה ללכת לבחירות. ושם בדיוק נמצאים החרדים.

לגייס או להסדיר?

הנפגעים הכי גדולים במידה ולא יעבור תקציב יהיו החרדים. כשלא עובר תקציב ויוצאים לבחירות, החוק קובע שעד שיעבור תקציב לאחר הבחירות לוקחים בינתיים את התקציב הקודם, מחלקים אותו ל־12 חודשים וכך מתנהלים בכל חודש. מי שהכי יסבלו מזה הם החרדים. זה לא רק הגידול הטבעי שאמור להיות בין תקציב לתקציב, אלא פה מדובר בתקציב שמגיע אחרי מלחמה. בתקציב של אחד חלקי 12, רובו ילך קודם כול למשכורות ולצורכי הצבא. לא יישאר כסף לדברים אחרים, לא לישיבות ולא למערכת החינוך החרדית. חברי הכנסת החרדים כבר רבו עם אדם אחד בכנסת שממש לא ביקש את רעתם – יושב ראש ועדת החוץ והביטחון הקודם חבר הכנסת יולי אדלשטיין. אם יעשו את זה עכשיו גם עם סמוטריץ', שסופג לא מעט בתוך הציבור שלו על נכונותו לחוק גיוס בהסכמה, לא יישארו להם אנשים לעבוד איתם.

ישנם לא מעט נושאים שעד לפני כמה חודשים היה זה אדלשטיין שהתווכח עליהם עם החרדים, ואילו עכשיו מי שאימצו את עמדתו אלו חברי כנסת מהציונות הדתית. קחו לדוגמה את סעיף המטרה שמופיע בתחילת החוק. בחוק שגיבש אדלשטיין היה כתוב כך: "מטרתו של פרק זה לקבוע בהוראת שעה הסדרים שתכליתם לצמצם אי שוויון בגיוס לשירות סדיר ובנטל השירות הצבאי, הרחבת היקפי המתגייסים מקרב תלמידי הישיבות ובוגרי מוסדות החינוך החרדים, והכול תוך הכרה בחשיבות לימוד התורה". בחוק החדש שהניח היושב ראש הנוכחי חבר הכנסת בועז ביסמוט כתוב עכשיו כך באותו סעיף: "מטרתו של פרק זה היא לצמצם את אי השוויון בגיוס לשירות סדיר, לרבות באמצעות שילוב בני הציבור החרדי בשירות אזרחי־ביטחוני, ולקבוע הסדרים שתכליתם להסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, והכול תוך הכרה בחשיבות לימוד התורה". סעיף המטרה הוא חלון הראווה של החוק. אז האם מטרת החוק היא לגייס יותר חרדים או בעיקר להסדיר את מעמד בני הישיבות?

בימים שבהם אדלשטיין היה יושב ראש הוועדה, עוד בטרם הפיצוץ הגדול עם החרדים, התלונן אריאל אטיאס בפני ראש הממשלה על כמות הסנקציות שהכניס אדלשטיין לחוק. "אני מוכן להוריד חלק נכבד מהסנקציות", פנה היושב ראש המודח לנתניהו והסתכל על אטיאס, "אבל אני מבקש גילוי דעת של הרבנים שיצהירו שהם אומנם ישמרו על מי שתורתו אומנותו, אבל מי שלא לומד צריך להתגייס". נתניהו העביר את מבטו לנציג החרדי, רוצה לומר שזה נשמע טוב והוא ממתין לתגובתו. "לא יהיו שתי חברות חרדיות, אין דבר כזה", העיף אטיאס את ההצעה במחי משפט אחד.

וכאן נשאלת השאלה, מדוע נתניהו מתעקש להעביר דווקא עכשיו את חוק הגיוס, שעשוי להזיק לליכוד בבחירות הקרובות, כשכל מה שהוא יקבל זה בסך הכול עוד שלושה חודשים? הרי זה הפער בין פיזור הכנסת בחודש מרץ ובחירות ביוני לבין בחירות בספטמבר, שזה מה שנתניהו מעוניין בו. כל זה בעבור שלושה חודשים? הסיבה לכך כפולה. קודם כול, זה ההבדל בין להגיע לבחירות אחרי סיום המלחמה בעזה ואחרי פירוק חמאס מנשק או השמדתו לבין מצב שבו ארגון הטרור עדיין חי ונושם ומתריס כלפי חוץ. הדבר השני נוגע להבנה של ראש הממשלה שהשארת נושא הגיוס פתוח משמעותה פירוק בלוק הימין ופיצולו. במקום להגיע לבחירות כבלוק אחד של המחנה הלאומי, הוא ימצא את עצמו מגיע חבול ושרוט ובעיצומם של עימות והחלפת האשמות בין מפלגות הקואליציה סביב השאלה מי אשמה בפירוקה ובעובדה שחוק הגיוס לא עבר. על הנייר מדובר כולה בשלושה חודשים. בפועל זה עשוי להיות גורלה של קדנציה שלמה.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

לתגובות:

[email protected]