אנחנו אומנם רק בחודש פברואר, אבל בזמן האחרון מתחילים להרגיש באוויר סימנים מקדימים של אביב: הטמפרטורות עולות, העצים זוקפים את צמרותיהם, והשמאל הישראלי מתחיל להתעורר מהחורף הקשה שעבר.
היסטריה רבתי נרשמה בשורות השמאל בערב שמחת תורה האחרון, כאשר כל החטופים החיים חזרו הביתה וטראמפ ביקר בישראל, שיבח את נתניהו והתחייב שגם החללים ישובו במהרה. השמאלנים שמחו כמובן (בעיקר שמחו להציג את חזרת החטופים כהישג בלעדי שלהם), אבל נכנסו לחרדה: אם החטופים בבית, על מה נפגין עכשיו?
כי הפגנות, צריך לדעת, הן זכות יסודית במשטר דמוקרטי. ומכיוון שרק שמאלנים מבינים מהי דמוקרטיה הם חייבים להפגין לפחות פעם בשבוע, רצוי במוצאי שבת כשאין מה לראות בטלוויזיה. גם למגזרים אחרים מותר להפגין מדי פעם, עד שהמשטרה תפזר אותם בכוח כדי להשאיר את הרחובות פנויים למחאות שמאלניות.
הפגנות המוניות הן נדבך חשוב במסורת השמאל עוד משנות ה־60, כשבארצות הברית הפגינו נגד מלחמת וייטנאם ובצרפת המוני סטודנטים השתוללו ברחובות, גם הם עד היום לא באמת מבינים למה. אלינו התופעות העולמיות תמיד מגיעות באיחור, לכן ההתגבשות של השמאל הישראלי הפוסט־מודרני החלה רק בשנות ה־80 בהפגנות נגד מלחמת שלום הגליל, שבהן הם עמדו ליד הבית של בגין וצרחו שהוא רוצח (כן, אותו בגין של הליכוד הממלכתי שהם כל כך מתגעגעים אליו היום), ובהפגנה המיתולוגית שבה התרחש נס גלוי, ו־400 אלף איש הצליחו להתכנס בכיכר שיכולה להכיל לכל היותר 80 אלף.
אולי יעניין אתכם
בשנות ה־90 קרה לשמאל דבר נורא: הוא ניצח בבחירות. זה מאוד בלבל את אחינו השמאלנים, כי פתאום הם יכלו לקדם את הפנטזיות שלהם על שלום עולמי וכבר לא היה להם על מה להפגין. הבלבול נמשך כמעט 20 שנה, עד שנת 2012, כשהשמאל תפס שגם בבחירות הקרובות ביבי עומד לנצח – ויצא למחאת הקוטג' במטרה להוריד את נתניהו. כלומר את יוקר המחיה.
מסננת זה רק סמל
אבל נתניהו ניצח גם בשתי מערכות הבחירות הבאות, והשמאל הישראלי הבין שהוא חייב להתגבש מחדש. ככה נולדו ההפגנות הקולניות ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט, שכללו מעשים דמוקרטיים למהדרין כגון לקלל אותו בסופרמרקט, לחסום לו את הכניסה לבית הכנסת ולהנעים את חייהם של שכניו בצרחות במשך כל שעות היום והלילה. הם גרים בפתח תקווה, שיגידו תודה שהכניסו להם קצת עניין לחיים.
מנדלבליט הבין את הרמז, הגיש כתב אישום נגד נתניהו, ההפגנות עברו לרחוב בלפור בירושלים ועד היום תושבי פתח תקווה מרגישים שכבר אין להם בשביל מה לקום בבוקר. אבל השמאל השיב את נעוריו, הסומק חזר ללחייו והטעם לחייו. מדי שבת בשבתו ומדי יום שלישי בשלישו החבר'ה חסמו כבישים בשכונת רחביה, תופפו עד צאת נשמתם של התושבים המסכנים וערכו מיצגים מרהיבים עם צוללות, סיגרים, בקבוקי שמפניה ומסנני פסטה על הראשים, שמסמלים, ובכן, שהשמאל נפל על הראש וזה סופי.
פה ושם הם גם הכו שוטרים, התעמתו עם ימנים שנקלעו למקום ולעגו לתושבים שהתחננו לשקט. כשהמשטרה עצרה את תת־אלוף במיל' אמיר השכל שחסם את הכביש, זה פתח מהדורות בשלושה ערוצים. כשהממשלה אסרה על התקהלויות בשיא הקורונה, בית המשפט אישר להם להמשיך להשתולל כי דמוקרטיה וזה. אבל רק להם. במרחק של קילומטר משם המשטרה פיזרה באלימות הפגנות קטנות של חרדים, בזמן שהשמאלנים המשיכו להתאסף בהמוניהם ולמחות נגד הדיקטטורה.
בסוף הגיע בנט, שהלך בעקבות מנדלבליט וסיפק להם את מה שהם רצו. אבל אחר כך ביבי חזר, ואיתו הימים הגדולים של הבערת המדינה בגלל הרפורמה המשפטית, ליל גלנט, הפגנות למען השבת החטופים בכל מחיר, הפגנות לסיום המלחמה בכל מחיר, הצקות ליולי אדלשטיין בכל שבת ובכל מחיר, הקמפיין שהאשים את ישראל בהרעבת ילדי עזה ועוד כמה גימיקים מאורגנים וממש לא נכונים אבל למי אכפת. אצל השמאל העובדות הן אפילו לא המלצה.
ואז שבו החטופים, החלה הפסקת האש, המשפט של נתניהו נמשך כסדרו, והשמאל נקלע למשבר. אחרי יותר מ־13 שנה של מחאות, חסימות, השתוללויות, הסתה לסרבנות, מצור על הכנסת ועל בית ראש הממשלה, רדיפה אלימה של אנשי ימין – השמאלנים מצאו את עצמם פתאום בלי תקווה, בלי עתיד, בלי חלום. איך יגררו את המדינה אל התהום?
ברית משרתים עם הערבים
הגדולה של השמאל היא שבניגוד לשמרנות של הימין, הוא יודע להמציא את עצמו מחדש. אחרי שסיפורי הבלהות הרגילים על בגידה בלשכת נתניהו והדתה בלשכת דוד זיני לא תפסו, הבינו חכמי השבט שכדי לפתוח את שנת 2026 ברגל ימין הם חייבים לחזור לשמאל, זאת אומרת להפגין. השאלה, כמובן, הייתה על מה. חטופים ברוך השם כבר אין, הרפורמה נקברה קבורת חמור, וועדת החקירה שהם עצמם מינו לפרשת הצוללות בכלל לא מאשימה את נתניהו בשחיתות.
האפשרויות להפגנה, אם כן, היו אלה: חוק הגיוס, יוקר המחיה, רפורמת החלב שנלחמת ביוקר המחיה, ועדת החקירה לפרשת הצוללות שמעלה בתפקידה. לבסוף הוחלט לשבור חזק שמאלה ולארגן עם המפלגות הערביות הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית, זאת אומרת לא נגד האלימות ובטח לא נגד החברה הערבית, אלא נגד המשטרה שלא עושה כלום בנושא. כלומר היא מנסה לעשות, אבל מאשימים אותה בגזענות אז היא מפסיקה כדי שיהיה אפשר להאשים אותה שהיא לא עושה. בכל מקרה ההפגנה התקיימה בלב תל אביב, כי שמאלנים לא ייסעו להפגין באום אל־פאחם, והמהדורות נפתחו בקריאות שבר על ריבוי הנרצחים במגזר הערבי. משום מה שכחו לומר מאיזה מגזר מגיעים הרוצחים.
מה שחשוב מבחינת השמאל זה שהוא שוב בעניינים, מבעיר את הרחובות וקובע סדר יום. בטח במוצ"ש הקרוב הם יפגינו נגד פתיחת מעבר רפיח, ואז נתניהו יסגור אותו והם יפגינו בעדו. זאת אומרת לא בעד נתניהו. גם חוק הגיוס הוא אופציה, הם בהחלט יכולים למשוך להפגנה אנשי ימין שמתוסכלים מהחוק ובצדק, ואחרי הבחירות להקים ממשלת ברית משרתים עם המפלגות הערביות שהפגינו איתם לפני שבוע.
אם ארצות הברית לא תתקוף באיראן הם יפגינו נגד ביבי שתמורת שוחד מקטאר שכנע את טראמפ להקריב את המפגינים המסכנים בטהרן. אם ארצות הברית כן תתקוף הם יפגינו נגד ביבי שדוחף את טראמפ למלחמה אזורית. אם הדולר יעלה הם יאשימו את סמוטריץ'. אם הדולר ירד הם ירדו מהארץ. אם מרדכי דוד יחסום שמאלנים הם יחסמו בתגובה את איילון. גם אם הוא לא יחסום. הם חייבים, פשוט חייבים להפגין, לחסום, לשרוף, לפרסם בעיתונים מודעות ענק במאות מיליוני שקלים (מאיפה הכסף?) על החטופים, חוק הגיוס, רפורמת החלב, גל הירש, אלף ואחד נושאים. ממניעים חברתיים כמובן, לא פוליטיים. אם כי בתוך תוכם, עמוק בפנים, הם חוששים שזה יצליח והשמאל ירכיב את הממשלה הבאה. ואז יהיה להם נורא משעמם במוצאי שבת.
לתגובות:
